בננות - בלוגים / / יקב בוטיק בגליל/ ראיון עם גבריאלה אביגור רותם ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

יקב בוטיק בגליל/ ראיון עם גבריאלה אביגור רותם ב'ישראל היום'

 

 

 


אדום עתיק, ספרה של גבריאלה אביגור רותם, היגיע לאחרונה למעמד של ספר זהב. זמן טוב לשוחח עם הסופרת על נשים חזקות, ציונות, והפחד המשתק מביקורות ספרות.

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

 

 

דפנה שחורי

 

לגבריאלה אביגור רותם יש סיבה טובה להשיק כוס יין. הרומן השלישי שלה, "אדום עתיק", שיצא לפני ארבע שנים ב"כינרת זמורה- ביתן", זוכה כעת בתואר "ספר הזהב", בזכות העובדה החגיגית שסך מכירותיו חצה את הגבול העליון של המכירות בארץ – 20,000 עותקים. זו גם עילת הפגישה. גם שני הרומנים הקודמים שלה, 'מוצרט לא היה יהודי' ו'חמסין וציפורים משוגעות', היו רבי מכר. העשייה הספרותית של גבריאלה אביגור רותם משקפת את המהות האינטלקטואלית שלה, את החוויה היהודית ואת החוויה הציונית, כפי שהיא חווה אותן. במובן הזה גבריאלה היא יוצרת סקרנית וחרוצה שחוקרת לפרטיה את התרבות היהודית וההסטוריה הציונית, על הארכיטיפים האנושים שלה, על האתוסים המכוננים שלה, כולל אלה, שערוות כינונם נחשפה. כשאני שואלת אם היא עצמה מסוגלת לנסות ולפענח את סוד הצלחתה היא עונה בנחרצות שאין לה שום יכולת לתאר לעצמה מראש מה עשויי למצוא חן בעיני אנשים. "הרבה מאד דברים בחיים אני עושה כדי לרצות, כדי למצוא חן , כדי להועיל , מלבד בכתיבה. לכן אני לא מסכימה לקבל מיקדמות ולא מסכימה להתחייב. האדם היחיד שהספר צריך למצוא חן בעיניו זה אני. ואם מישהו מוצא חן בעיניו אשמח אם הוא יספר לי למה. אני כותבת בדלת אמות. מבחינתי הענין הוא  לשלוח לחמך על פני המים ולהחזיק אצבעות."

 

 

 

גם חיי היום יום שלה, כמו גם המרחב הנפשי שבתוכו היא פועלת ככותבת, מתרחשים בדלת אמות, בישוב הגלילי אבטליון, שבו היא מתגוררת עם בן זוגה, זה 15 שנה, לאחר שעקרה מהמרכז. "כשהייתי צעירה לא העליתי על דעתי שאכתוב פרוזה", מגלה לי אביגור רותם בת ה-65, כשהיא ישובה בנחת בסלון ביתה הפסטורלי, הניצב על רכס יודפת וצופה לבקעת בית נטופה. תוך שהיא מלטפת את פרוותו של החתול הפרסי שלה היא נזכרת: "התחלתי בעצם כמשוררת, ורק אחרי גיל 40 התחלתי לחמם את המנועים לקראת כתיבת רומן. כשהמניע הראשוני שלי לכתיבה היה כשמלאו 100 שנים להתיישבות הציונית      ב-1981. קצת לפני כן קראתי את "מאה שנים של בדידות" של מארקס, שהרשים אותי מאד, ובזכות שני אלה הבזיק לי הרעיון לכתוב על 100 שנות בדידותה של השפה העברית, שפה שלא נגעו בה והנה היא קמה לתחייה. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שייצא קטע קצר, אבל כל פעם הוספתי קטע ועוד קטע, ופתאום גיליתי שבעצם אני כותבת את הסיפור המשפחתי של הוריי שעלו מארגנטינה.

 

אביגור רותם נולדה בבואנוס איירס ועלתה ארצה בגיל 4 לקיבוץ מפלסים שעל גבול רצועת עזה. כל שלושת ספריה, כפי שכתב עליהם העורך שלה יגאל שוורץ, מהלכים בגדולות, חולפים על פני מאות שנים בקלילות אמינה, מתירים חידות הסטוריות ותעלומות, החבויות בין השורות של ספרי ההסטוריה, מגוללים ביריעה אפית רחבה את קורותיהן של משפחות ושבטי משפחה ושל דמויות גדולות מן החיים. 'אדום עתיק' מספר לסירוגין את סיפורן של דמויות ידועות מימי העליות הראשונות כמו שרה אהרונסון, המשוררת רחל, הסופר יוסף לואידור או של יוסף חיים ברנר ושוזר אותן עם דמויות החיות כאן ועכשיו בגליל ובזכרון יעקב.

 

בנוסף על הנשים החזקות והמרשימות ברומן, כמו שרה אהרונסון, הגיבורה העיקרית בספר היא העברית של אביגור רותם, וזו מצליחה ללהטט באמינות בין אז לעכשיו, בין משלבי לשון שונים של נמוך וגבוה, של שפת החולין של היום יום לבין הפיוט של שבת ומועדים. והכל נעשה בווירטואוזיות מופלאה. "הנושא ההיסטורי ברומן התחיל מההיקסמות שלי מדמותה של שרה אהרונסון. ככל שקראתי עליה יותר, כך הערכתי את העוצמה והכוח שלה. לי אין את האומץ לעשות את מה שהיא עשתה. כוחי במלים, כוחה שלה – במעשים".

 

בעצם, אני אומרת לה, "אדום עתיק" שר שיר הלל לנשים חזקות, ואני מנסה למקם אותה על הרצף הפמיניסטי. "לא, אני לא פמיניסטית רדיקלית, גם מעולם לא חוויתי קיפוח כאשה. ואולי יש עוד משהו וזו העובדה שתמיד הייתי גבוהה וחזקה, קודם כל פיסית. בטיולים הייתי יכולה לסחוב על הגב חוץ המתרמיל שלי עוד שני תרמילים. מעולם גם לא פחדתי ללכת הביתה לבד בחושך".

 

"אדום עתיק" מנתץ ובעצם מתנער ממיתוסים, ובהם קרב תל-חי: "לא התכוונתי לנתץ מיתוסים או להרוג פרות קדושות. אני סקרנית מהתנהלותה של המהפכה הציונית, מהבנייה של מוסדות המהפכה. הסקרנות הוליכה אותי לספריות ולארכיונים. שם גיליתי שהאתוס הציוני חתך החוצה את הזנב האמיתי של סיפור תל חי, שזה לא עמידתם של מעטים מול רבים, ובמציאות כידוע הם נטשו וירדו מהגליל לחצי שנה. ואת החוויה שלי מהדמות האמיתית שהיתה כל אחת מהדמויות ההסטוריות הגדולות, שיש על שמם רחובות ושדרות, אני חולקת עם הקוראים. בשבילי אלה היום בני אדם בשר ודם, ולא רק שם של רחוב", היא אומרת.

 

הדרך הפתלתלה לאבטליון עוברת דרך הכפר הערבי עראבה, ומזכירה נוף קדומים. "הגענו לכאן בשנת 97 בלי פחד מהשכנים הערביים, אבל באירועי אוקטובר 2000 היתה פה אווירה לא נעימה של כמעט מצור", היא מספרת. אבל כיהודיה וכישראלית ציונית היא מסרבת לפחד: "מידי פעם כשיש מתיחות או יום האדמה או יום הזעם. אז מקבלים הנחייה דרך המייל  לא לרדת לכפרים. סליחה, מה, זו לא הארץ שלנו?"

 

"אני לא חוששת לטייל בכפרים הערביים השכנים, גם לא בזמנים של מתח, אני גם כמו שאמרתי לא פוחדת לישון לבד ולא פוחדת מהחושך. ממה שאני כן פוחדת פחד מוות זה מביקורות שנכתבות על ספריי, חיוביות או שליליות".

 

למה? מה מפחיד בזה?

 

"אענה על זה בסיפור אמיתי. אחרי שדליה רביקוביץ פירסמה כרך סיפורים אחד, שאלו אותה אחרי כמה שנים מדוע היא לא כותבת יותר סיפורים, וקראתי שהיא אמרה, שאחרי שקראה ביקורת גרועה אחת שנכתבה עליה, היא החליטה שיותר לא תכתוב פרוזה. קראתי את תשובתה והחלטתי החלטה עקרונית שאני לא קוראת שום ביקורת שתיכתב עליי. גם ביקורת נהדרת לא אקרא כי חשוב לי לכתוב בלי שארגיש את הלחץ של היענות לציפיות של אחרים".

 

אביגור רותם מכורה לשקט ומאושרת על ההחלטה לעקור לגליל אחרי שנים במרכז, שבמהלכם גידלה את שני בניה, ועבדה כמורה לספרות. "מפריע לי רעש. כאן השקט משרה עליי שלווה", היא אומרת ומתקוממת על קיפוחה של הפריפריה. רק באחרונה חוברה אבטליון לרשת האוטובוסים. "אחד האתגרים הקשים בחיי היה הוצאה של רשיון נהיגה".

 


לדעתך, היום מסתובבות בינינו דמויות של נשים מרתקות כמו רחל או חזקות כמו שרה אהרונסון, דמויות גדולות מהחיים , אלה המופיעות אצלך ב"אדום עתיק"?

 

"אני בטוחה שכן, אבל עדיין לא עבר מספיק זמן כדי שנבחין בהן. בשביל זה דרושה פרספקטיבה. לא עולה בדעתי אף דמות שהייתי רוצה להכניס לספר.

 

אולי יונה וולך?

"למרות שאני מאוד מעריכה אותה כמשוררת, יש לי בעיה איתה כדמות. בגלל הסמים, הסקס וכו'. אין לי קירבה נפשית אליה. לעומת זאת לזלדה כן, אבל זלדה בטח לא היתה רוצה שיכתבו עליה".

 

 

 

2 תגובות

  1. הלנה מגר טלמור

    ראיון מרתק ומלא תבונה.
    היכולת שלך להלך את מראוינייך לגונים של עומקים, לבטח מגיעה גם מהמקום הקשוב שבך.
    תודה.

  2. רות בלומרט

    כמה יפה ששוחחת עם גבריאלה אביגור רותם, סופרת מעניינת. הלוואי שתמשיך לפרסם.

השאר תגובה ל הלנה מגר טלמור ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי