על 'לא מעודן ' של סיגל בן יאיר מדור שירה 'ישראל היום'

אצלה הכל על אמת

על 'לא מעודן', סיגל בן יאיר, הליקון/ סדרת פגאסוס, 2011, 57 עמ'

דפנה שחורי

ברוח ט"ו שבט, כדי לברוח לפיסת טבע לכמה שעות, רכבנו, בן זוגי ואני, על גדות הירקון, כשבסלסילת האופניים שמנו בוטנים, שוקולד פרה, בקבוק סודה ואת 'לא מעודן' – ספר הביכורים של המשוררת סיגל בן יאיר.

בעודנו שוקעים בתוך העשב, ראש על כתף, ופוצחים בקריאה משותפת, נסדקה באחת השלווה הפסטורלית ושיריה האורבאניים והאכזריים בכנותם של בן יאיר, היכו בנו כזנבות עיוורים של חיות רעבות.

לא בכל יום נתקלים במשוררת כה מוכשרת, חזקה, קומוניקטיבית ואותנטית, כמו בן יאיר, אם חד הורית לשתי בנות, שעובדת למחייתה כמזכירה או כלשונה, "חדורית", "פועלת משרד", "חית מעבדה ממשלתית פופולארית".

שירה חברתית מפוכחת זו, מצליחה לחמוק מהנפת דגל אדום ואינה נופלת בפח הקלישאה המניפסטית, כפי שקורה לא אחת למשוררי מחאה, חברתיים או פוליטיים, שמדברים למען קולקטיב זה או אחר.

אצלה, כמו שאומרים הילדים "הכל על אמת", והיא שרה באופן אישי ובלתי מגוייס היישר מכיסה הריק. וממש כפי שנכתב על גב הכריכה "זוהי שירה שכבר הטמיעה פנימה את עולם הג'ונגל האורבאני ונותנת ביטוי לא 'מכובס' לניצול, לדיכוי, לניכור ולדהומניזציה של הסביבה האנושית שלנו. זו שירה שאינה מוחה אלא מנכיחה, ומונחת לפנינו באיפוק אירוני כעדות מפלילה: "הבוס מספר בדיחה // בבדיחה יש רוסי וערבי, / אבל אני צוחקת מפחד".

לצד שירים חברתיים, משוררת בן יאיר גם שירים אישיים שמספרים על פצעי הגירושין, על הבדידות, על מחלתו של אביה, על אהבות לא ממומשות, או על ארנקה החלול שהוליד בה דחף לגנוב מ 'צומת ספרים' את אוסף שיריו של מיאקובסקי.

אז כמובן שכמזכירה שמתקיימת ממשכורת זעומה, קשה לבן יאיר לעמוד על רגליה: "מעולם לא ראיתם מזכירה דו שולחנית כמוני, א-רגלית, או באנגלית לגלס.// אבל בחשיכה אני מצמיחה את רגליי מחדש.."(עמ' 8)

אבל אותן רגליים שהמשוררת מצמיחה בשעות החשוכות הן רגליים פואטיות איתנות, לא מתיפייפות ולא מעודנות, שמציבות אותה בבטחה במרכז המפה השירית הצעירה.