זה ברור שהוא כבר לא אוהב כמו פעם
אולי מחשבה פה מחשבה שם
זיכרון רחוק מפלח.
הוא מסוגל להפליג בים בלי להרהר בה
לשבת בזנב המטוס אדיש.
פעם הוא לא האמין כלל שלזרועותיה יש סוף
להפך הוא ראה בזרועות הללו פיתרון
והיה מלקק אותן כמו סוכריות.
אך כעת כבר שכח את כישופן
גם את מערת גופה שהיתה בעבורו נס-
היה מהלך בה עיוור ויחף
משכיל להבין שגוף האריה שלה חזק ממנו.
ועכשיו כלב לא יפחיד אותו
אפילו דמעה אחת הגיחה לה מעיני, אבל השורה האחרונה הרסה לי הכל…
השיר יכול להיות הרבה יותר חזק, יותר דרמתי ריגשי ייצרי אילו היה נכתב בשורותיו האחרונות כך:
"והיה מלקק אותן סוכריות.
אך כעת כבר שכח את כישופן
גם את מערת גופה שהייתה בעבורו נס
מהלך בה עיוור ויחף
משכיל להבין שגוף האריה שלה חזק ממנו.
ועכשיו? כלבה מפחידה אותו
נזירה, אני חולק עלייך. המשפט האחרון אם כבר צריך להיות – ועכשיו? אפילו כלבה לא מפחידה אותו.
אבל לי יש הצעה אחרת…
אך כעת כבר שכח את כישופן
גם את מערת גופה שהייתה בעבורו נס
מהלך בה עיוור ויחף
משכיל להבין שגוף האריה שלה חזק ממנו.
ועכשיו? מהלך על מישור עקלקל
וגופה קל, מרחף מעליו
לא נוגע.
שתיים יקר או היקרה
חולק ולא חולקת
נותן ולא נותנת
אם הבית שלנו מרשה להיות בקשר
ורטואלי כמו עם אלוהים
משפט יפהפה, …"לא האמין שלזרועותיה יש סוף…"
אהבתי את השיר מאוד,
לא הבנתי ולא נראה לי המשפט האחרון
אהבתי והבנתי והזדהיתי.
אם הוא מלקק את הזרועות כמו סוכריות אז יש להן סוף?
סוכריות נגמרות מתישהוא
יפה
דפנה, את חייבת סוף אחר! הוא יבוא מהחיים + איזושהי הבנה שתחלץ אותך בסיבוב ממזרי החוצה, לא מהתיקון של השיר.
למה את מתכוונת?