בננות - בלוגים / דפנה שחורי / על 'בית' היום ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

על 'בית' היום ב'ישראל היום'

להתבונן במראה שבורה על 'בית' , מאת מרילין רובינסון, מאנגלית ברוריה בן ברוך, הוצאת כתר , 2010 , 323 עמ'

דפנה שחורי

ב1983 הופיעה, בהוצאת 'עם עובד', נובלה פיוטית ועגומה בשם 'חורשת לבנים', מאת הסופר הפולני ירוסלב איושקביץ', במרכזה שחפן צעיר שחוזר לפולין מולדתו כדי למות בבית אחיו היערן. אך למרות המוות המרחף והבדידות בכפר הנידח, חש הגוסס את העונג העמוק של ההווייה. 'בית', זוכה פרס אורנג' לשנת 2009 מזכיר במובנים רבים, בעיקר בשל האווירה המלנכולית שבו, שכמו מנגנת פוגת מוות חרישית, את 'חורשת לבנים'. גיבורת הספר גלורי בוטון, רווקה בת 38 שננטשה על ידי ארוסה, שבה לבית ילדותה בעיירה גלעד, איווה, שבארה"ב, כדי לטפל באביה הגוסס. בבואה היא מגלה כי הבית, שהיה בילדותה מקום שוקק חיים, ובהמשך זירה נוסטלגית חמימה של מפגשים משפחתיים, נהפך למעוז רפאים כמעט. מותו הקרב של אביה מרחף כל העת, אמה האהובה מתה, והזיכרונות, כמו חיות קטנות מכרסמות, צובאים עליה מכל עבר. החזרה 'הביתה לתמיד' נתפסת, אפילו בעיני אביה של גלורי, כהן דת שמרן, כוויתור מצידה, או כמאמר הביטוי העממי כמי ש 'תלתה את נעליה' בטרם עת. " 'חזרת הביתה לתמיד, גלורי! כן!' אמר אביה, וליבה נחמץ. הוא ניסה לומר זאת עם ניצוץ של שמחה, אבל עיניו היו לחות מחמלה."(עמ' 7) וכך, בעודה מטפלת במסירות באביה תוהה גלורי ללא הרף "מדוע בית מוצק וזקוף זה נראה לה נטוש כל כך? שבור לב כל כך?" (עמ' 8) כמו כן היא עורכת חשבון נפש ושואלת עצמה: "מה עשיתי עם חיי? מה יצא מהם? נדמה שחלמתי חלום על חיי המבוגרים, והנה התעוררתי וגיליתי שאני נמצאת עדיין בבית הוריי" 'בית' הוא רומן מכמיר לב, השלישי של מרילין רובינסון, ילידת 43' , זוכת פרס פוליצר ובין הסופרות החשובות שפועלות כיום בארה"ב. כמי שפורטת מנגינה מלנכולית ביום סתווי, היא מגוללת סיפור משפחתי שמילותיו מפכות כמתוך משפך קלידים וטווות מארג נפשי דק ונוגע ללב. העבר נמזג בהווה ומעורר דמעות וכיסופים. ובדומה לאפקט המראה, בעוד הגיבורה מתבוננת החוצה אל חצר המשק המשתרעת למרחקים או על ענפיו הרבים לאין חקר של עץ האלון הקשיש שעומד בכניסה, היא בעצם מתבוננת פנימה- בעיקר על עצמה. החוץ והפנים נמזגים והזיכרונות, כמו ערפילים על זכוכית געשית, מיטשטשים ומתבהרים לסירוגין, כשמתחת לכל זה הלבה רותחת. ומדוע רותחת? כי חזרתה של הבת הצעירה גלורי מטרימה לשיבה מאג'ורית הרבה יותר: שובו של אחיה הבכור ג'ק, הבן האובד של המשפחה שנעלם לשנים ארוכות. ג'ק, אלכוהוליסט בגמילה, נחשב תמיד לכבשה השחורה מבין שבעת האחים. האח שהעיב כצל על המשפחה המאושרת, זה שתמיד עשה צרות ובגר להיות אלכוהוליסט שאף בילה בכלא. כך שימים ספורים בלבד לאחר שגלורי ואביה השתקעו במין שגרה של 'חיים נסבלים' מתקבל מכתב שמבשר על בואו של החלק החסר בפאזל המשפחתי של בני משפחת בוטון. גלורי ואביה הנרגשים לבואו, צוללים כל אחד עם עצמו בזיכרונותיו, ונמלאים בייסורי מצפון על היחס שגילו כלפיו לאורך השנים. "בכל העניין כולו היה משהו שדמה באופן מטריד לצביעות" מהרהרת גלורי ונזכרת כיצד הודר אחיה מן השמחות המשפחתיות באותם ימים רחוקים. אביה שנתקף התרגשות של ממש מלווה בחרדה לקראת בואו של ג'ק, מהרהר כיצד יתקן עוולות עבר. רובינסון, כבעזרת איזמל שקוף אך פוצע, מחטטת בנפשם של גיבוריה, והקורא חש לאורך הדפים כי מתחת למעטה הנימוס והגינונים את הר הגעש הרגשי שמאיים להתפוצץ בכל רגע. אך הכל כאמור נעשה בשקט בלי להרעיש ובלי לזעזע, לא את הנוטה למות ולא את סובביו: ילדיו וגם חברו הטוב, הכומר איימיס, שמתפקד לאורך השנים כבן משפחה וכאיש סודו של אביהם- זה שיודע הרבה מעבר למה שהיו רוצים שידע. את הקרעים בין הנפשות הפועלות מצליחה המחברת להטליא בעיקר בעזרת פרטים קטנים כמו ארוחות משותפות, שיחות קצרות, מחוות גוף ונפש. וכמו כן לחלץ יפעה מתוך מה שעלול להיחשב ככישלון והחמצה. תהליך הפיוס בין האב לילדיו מחדד את פער הדורות ביניהם תוך שהוא מקפל בתוכו גם ביקורת נוקבת על הכמרים ועל הצביעות הדתית. פער דורות בין אב, כהן דת שמרני, נצר למשפחה רפובליקנית שמייצג דת כנסייתית, אל מול ילדיו שמייצגים מן הסתם דור צעיר וליברלי יותר. עברו האפל של ג'ק צץ מפעם לפעם מסיפוריו על הימים שבילה בכלא או דרך מכתבים וטלפונים מאישה אלמונית, שתתגלה בהמשך כאם בנו, אישה שחורה וחמורת סבר. 'בית' מתכתב בחלקו עם משל 'הבן האובד' שמופיע ב'בשורה על פי לוקאס' בברית החדשה. ג'ק מייצג את הבן האובד, הסורר וההולל, שהאב הקשיש שכבר היה בטוח כי בנו אינו בחיים שמח על שובו, מוחל לו על חטאיו וחש כי הנה: "בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא". כוחה של מרילין רובינסון כמספרת נעוץ, לא במשיחות מכחול רחבות, אלא דווקא בהתמקדות בפרטים הקטנים שמהם מורכבים החיים. פרטים המשולים לנגיעות אקוורל רכות, ושמצטרפים לכדי פסיפס אנושי עדין שיש בו, לצד אומללות, גם אושר, פיוס והשלמה עם מה שהחיים מזמנים לנו. רקמה מילולית זו שטוותה רובינסון באצבע רועדת מזכירה לקוראים, כי כמו שכתב טולסטויי בפתח הרומן האלמותי 'אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה אומללה על פי דרכה."

3 תגובות

  1. כתבה מעניינת , תודה!

  2. חבל שהתרגום לעברית מסורבל וחצצי

  3. רק חבל שהתרגום מסורבל וחצצי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי