למה אני שונא שירה
על 'ליקום אין אופוזיציה' , עודד כרמלי, הוצאת אחוזת בית, 2010, 42 עמ'
דפנה שחורי
חזי לסקלי כתב: "אני שׂוֹנֵא שִׁירָה/ וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ סִבּוֹת./ הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכֹל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה/ הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי./ הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם/ וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית."
ספרי-שירה מאולצים ויומרניים כדוגמת 'ליקום אין אופוזיציה' של עודד כרמלי, הם אולי הסיבה הרביעית לכך שרבים מאיתנו נרתעים משירה ובכך מפספסים את הקסם שמתקיים בשירת אמת.
כרמלי, שזה לו קובץ שיריו השני הוא, ללא ספק, כותב מיומן שבקיא במכמני השפה ויש לו הרבה מה לומר לעולם ועל העולם. אך עמדתו האקזיסטנציאליסטית שמתריסה על יקום אדיש ואכזרי, על היעדר תקשורת עם אדם אחר ועל היעדר אלוהים, מעידה על כך שעם כל הניסיון להיקרא כחדשן הוא עדיין תקוע אי שם בעידן המודרניסטי, בעוד אנו מצויים עם רגל אחת מחוץ לעידן הפוסט הפוסט-מודרני אל מחוזות חדשים ונעלמים עדיין.
ניסיונו של כרמלי להיקרא כחידתי, התחכמויותיו הלשוניות והרעיוניות (שמסגירות את הזיעה שניגרה מאצבעותיו בשעת ההקלדה), שבירת התחביר או הצרנת השירים לתוך תבניות רבועות או אחרות – כל אלה הופכים את 'ליקום אין אופוציזיה' ללא יותר מגבבה רעיונית-הגותית שנותרת בגדר המלל ולא מצליחה להתרומם לכדי שירה.
מה שבעיקר נעדר בקובץ זה, שעל פניו יכול לתעתע עין בלתי מזוינת, היא אותה רוח שקופה ומסתורית שהופכת באורח פלא אוסף של מילים ומעלה אותה למדרגת השיר. תנאי ראשוני שמאפשר לרוח שכזו לפעול היא קודם כל אמת – המצרך החסר שזועק במרקחה הפואטית שרקח כרמלי.
במניפסט 'ככה כותבים שירה' אותו פרסם כרמלי בשעתו בכתב העת 'כתם' שבעט לכל עבר וזעק לתשומת לב בכל מחיר, הצהירו כרמלי ושותפו לעריכה המשורר יהודה ויזן כי:"שבירת שורות אינה הופכת טקסט לשיר".
ואכן שבירת השורות ב 'ליקום אין אופוזיציה' כאמור לא הפכו את הטקסטים הכלולים בו לשירה.
כרמלי בן ה-25, פרובוקטור בלתי נלאה, שהצניעות איננה הצד החזק אצלו, מכריז בתקשורת כל הזדמנות הכרזות בומבסטיות-מביכות כדוגמת: "אני המשורר הכי מעניין ומשמעותי וחדשני בדור הנוכחי" או "אני המשורר הכי חשוב מאז חזי לסקלי." לכן עצתי לכרמלי היא לסור לספר הספרים ולהתעכב על החוכמה מספר מִשְלֵי שמציעה כי 'יהללך זר ולא פיך'.
מהמעט שקראתי, באמת לא התחברתי ולא הבנתי על מה ולמה. תודה שהסברת. וההצהרות שהזכרת, ונתקלתי בהן בעצמי, מעוררות כל כך הרבה אנטגוניזם, שהמשורר הצעיר חוטא לעצמו, בצמצום עצמי של קהל קוראיו.
היי דפנה
כתוב יפה, ישיר ולעניין. כל הכבוד