12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

לכל אישה יש שם

 

על 'היקיצה', מאת: קייט שופן, תרגמה מאנגלית: מירי קרסין,  הוצ' כתר, 2010, 203 עמ'

 

דפנה שחורי

הנובלה 'היקיצה' נחשבת לאבן דרך פמיניסטית שהניחה קייט שופן בסוף המאה ה-19 . מאה ומשהו שנים אחרי, אפשר לראות את פירות המאבק בפרשיות עכשוויות

 

בתגובות של הציבור הרחב לפרשת אורי ברלב אפשר היה להבחין, לפחות חלקית, בהתפלגות מגדרית בהתייחסות. בעוד שחלק לא קטן מהגברים הגיב באופן שבין אהדה חמלה והבנה, הרי שחלק לא קטן מהנשים הגיב בעוינות גלויה כלפי קצין המשטרה שהיה מועמד למפכ"לות. למרות השוני בתגובות של הציבור הרחב מתברר כי הנורמה, כמו גם החוק, הם שניצחו וברלב הודיע על הסרת מועמדותו. כך שאת הפרשה הזו ניתן לראות בשני אופנים מגדריים שונים: מצד אחד תמיכה אינסטנקטיבית של גברים בגבר, ומנגד, התגייסות של נשים רבות למען המתלוננות ובעיקר נגד קצין המשטרה. אבל במבחן התוצאה יש פה 'ניצחון נשי'. חולייה זו, האחרונה עד כה בתולדות מאבקן של הנשים לשיוויון זכויות, מצביעה על ההישגים המוצלחים שהשיגו הנשים במערב במהלך מאה השנים האחרונות.

את ניצני מאבק זה ניתן לראות בנובלה 'היקיצה', שראתה אור לראשונה ב-1899, ואת המחברת, קייט שופן, ניתן בהחלט לראות כאחת החלוצות במלחמה לשיוויון בין המינים.

שופן, בת למשפחה צרפתית-קריאולית משכילה מסנט-לואיס שבארה"ב, התייתמה מאביה כשהיתה בת חמש וגדלה בחיק אמה וסבתה, נשים משכילות, עצמאיות ודעתניות, שהותירו את רישומן על מכלול יצירתה שקראה תיגר על החברה השמרנית שהעדיפה את הנשים שלה מודחקות, לא משכילות ומשוללות זכויות.

נובלה זו, שמספרת על אהבתה של אישה נשואה, אם לשניים, לגבר צעיר ממנה, שנוטשת אט-אט את המסגרת המשפחתית ומתמסרת לעצמה ולמיניותה, נחשבה בזמנו ליצירה שערורייתית שהקדימה את זמנה, ולכן הוחרמה והורדה מן המדפים.

כיום, נקראת 'היקיצה' כפנינה ספרותית רומנטית, תמימה ויפהפייה. אך באותם ימים מבקרי הספרות, שהיו ברובם גברים, הורגלו לסופרות אמריקאיות שכתבו ספרות סנטימנטלית שהעלתה על נס את חיי המשפחה, ולכן ראו ב'היקיצה' ספר בלתי מוסרי שעלול להכניס רעיונות למוחן של נשים הגונות ומסורות.

רק בשנות השבעים של המאה העשרים (שנים שבהן ניתנה לראשונה בשוויץ זכות בחירה לנשים!) התגלתה 'היקיצה' מחדש ונהפכה לאחת מאבני הדרך בספרות האמריקאית. האפשרות שיצירה מקסימה זו יכולה היתה להיעלם בתהום הנשייה ולהימחק כליל מן התודעה מעלה על הדעת את השאלה, הכמעט רטורית, ששואלת וורג'יניה וולף בספרה המכונן 'חדר משלך' , מה היה עולה בגורלה של אחותו של שקספיר, אילו היתה לו אחות? 

 

                          **

 

 

 

 

 

'היקיצה' היא נובלה פיוטית וציורית שמזכירה ביותר את ציוריו האימפרסיוניסטים של קאמי פיסארו, ושמתרחשת ברובה בעיירת קייט מקסימה על חוף ים בגרנד- איל. גיבורת הספר, עדנה פונטלייה, מגיעה עם בעלה ושני ילדיה הקטנים מניו אורלינס לעיירת החוף לחודשי הקיץ. עדנה פונטלייה היא אישה יפה ומשוחררת, בעלת נפש יצירתית, שהאמהות אינה בראש מעייניה. את הטיפול בשני בניה השובבים היא מותירה לאומנת בת תערובת, כמקובל באותם ימים.  במהלך השהות במקום תתאהב הגיבורה ברובר, צעיר פוחז ויפה תואר. וכך, בעוד בעלה, איש עסקים מצליח, נוסע וחוזר לרגל עסקיו, מעבירים השניים ימים ולילות בשיחות נפש, בטיולים רגליים, ובטבילות בים שניחוחו מפתה ומשכר.

אלוני החוף המסחררים, מזג האויר החם, והפתיחות הכללית שמביא עימו קיץ לוהט- גורמים לגברת פונטלייה לתהות מחדש על מקומה בעולם, ללכת לאיבוד במבוכי ההתבוננות הפנימית, ולהתבונן מחדש על חייה. היא מודה לראשונה בפני עצמה כי הנישואים לבעלה היו מקריים לחלוטין ומשוללי אהבה, ואף יותר מכך. היא מעיזה להעלות על דל שפתיה באוזני חברתה כי יחסה לילדיה הוא יחס של חיבה "מתוך גחמה אך בלי עקביות. לעיתים היתה אוספת אותם בזרועותיה באהבה עזה ולעיתים שכחה את דבר קיומם."(עמ' 34)

כך שהשהייה למרגלות הים הפראי, שטומן בחובו הנאה וסכנה גם יחד, סוחף את הגיבורה לחשבון נפש עמוק שאין ממנו חזרה. ההאזנה למוסיקה או התבוננות בנופשת שמציירת על החוף מציפים רגשות חבויים ומעצימים את תשוקותיה להתמסר לאמנות. וכשמקיץ הקיץ והיא חוזרת לעיר, קצה נפשה בחייה הנוחים לצד בעלה ונראה כי הפיכחון גובה מחיר כבד. קיצו של הקיץ מביא עימו כאמור קץ לעיוורון והוא מעורר וממית כאחד. עם הפיכחון ש'לקתה' בו הולכת הגיבורה יד ביד לעומק הים, עד לסוף המר.

הספר נקרא בהנאה צרופה, והקורא חש כמי שמקלף קליפה בשרנית- חושנית ונוגס מתוכה פלחים פלחים של יופי מזדהר. השפה לירית ומתנגנת, תיאורי הטבע והים על גווניו, מרהיבים ביופיים והאווירה משכרת חושים.

בדומה לקורא שמקלף את הקליפה, מפשיטה המחברת את הגיבורה שלה ממחלצותיה המצוייצות, תרתי משמע, וזורקת אותה למעמקי הים. והגיבורה, כמי שמצייתת ליד נעלמה, לא מתבוננת אחורנית ולא מפחדת להיפרד. "מי המפרץ השתרעו לנגד עיניה, נוצצים באלפי אורותיה של השמש. קולו של הים מפתה, לא חדל לעולם, מלחש, תובע בקול, ממלמל, מזמין את הנפש לתהות בתהומות הבדידות. לכל אורך החוף הלבן מימין לשמאל לא נראתה נפש חיה. ציפור אחת שבורת כנף חבטה באוויר ממעל, הסתחררה, חגה במומה וצללה ברפרוף כנפיים מטה, מטה, למים." (עמ' 191) 

בדומה לציפור שבורת הכנף, חשה הגיבורה חשופה מתחת לשמיים, כמו ברייה שנולדה מחדש. היא פוקחת עיניה ומושיטה ידיה בלי מורא, וזאת בזכות ההבנה כי "האמן צריך להיות בעל נפש אמיצה שמתריסה וקוראת תיגר."(עמ' 192)

סיפור אוטוביוגרפי למחצה זה נכתב כאמור לפני מאה שנה, תקופה שבה לנשים היו חירויות מעטות מאד. שופן עצמה, בדומה לגיבורה שלה, חיה גם היא חיי נוחות לצד בעל עמיד שהעריץ אותה והעניק לה חופש. אך גם עליה באיזשהו שלב הקיץ הקץ כשבעלה מת ממלריה, והותיר אותה עם שישה ילדים וחובות כספיים גדולים.

ותוך שהיא נאבקת לפרנס את ילדיה, התאכזבה שופן עמוקות מיחסה של הביקורת ל 'היקיצה', ושנים ספורות בלבד לאחר שספרה הוחרם ונשרף בכיכר העיר, מתה שופן בגיל 54 משבץ מוחי, וכמובן שלא זכתה להינות מהתהילה המאוחרת לה זכתה 'היקיצה' שתורגמה לשפות רבות ונלמדת כיום במיטב האוניברסיטאות ברחבי העולם.