גולדפיש משוררת ועורכת
12.00
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
המחובר שהתנתק
על "חלומות מזכוכית", מאת דודו בוסי , הוצאת כינרת זמורה ביתן, 272 עמ'
דפנה שחורי
עושה רושם שדודו בוסי, אחד מחמשת כוכבי תוכנית הדוקו ריאליטי 'מחוברים', התמכר עד כדי כך לעדשה שגם כאשר הוא ניגש לעשות את המעשה הכי אינטימי שיש, מלאכת הכתיבה, הוא שוכח לסגור את הדלת. 'חלומות מזכוכית' הוא רומן סטריאוטיפי ומלודרמטי, מעין גירסה ספרותית רהוטה לתוכניות הריאליטי, שכמו נכתב תחת עינו הבולשת של 'האח הגדול'. הוא כתוב בלשון נמוכה ועונה על כל הפרמטרים של תכניות מציאות: הגיבורים צועקים במקום לדבר, מצויים תדיר על סף היסטריה, מקללים ויורים קלישאות על ימין ועל שמאל.
זירת 'חלומות מזכוכית' היא, כרגיל, שכונת התקווה. גם הערסים עם הגורמטים ממשיכים להתרוצץ בין הדפים. אלא שהפעם הערס המזרחי עם האג'נדה, זה המוכר לנו משלושת ספריו הקודמים של בוסי ('הירח ירוק בוואדי', 'פרא אציל','אמא מתגעגעת למילים'), זז קצת הצידה ופינה מקום בתוך הפריים גם לערס הרוסי. התוצאה היא מרקחה לשונית פלקטית, המורכבת מהמאפיה הערסוותית ומהמאפיה הרוסית והקווקזית, אותה תיבל בוסי בסלנגים, בגסויות ובניבולי פה מצד גיבוריו. ובנוסף, כדי לצייר תמונה עדכנית של שכונת התקווה כיום, סיפח לתמונה גם את עסקני הדת למיניהם, הבאבא בובה והבאבא סאלי, ואת מדביקי הפשקוויל על קירות הטייח המקולפים, שרק מוסיפים אש למדורה השכונתית. "בשנים האחרונות השכונה מזכירה את בני ברק כמעט בכל רחוב או סמטה תמצא בית כנסת, ישיבה או בית מדרש. הדבר מעורר בי תחושות לא נעימות, בלשון המעטה, למרות שגדלתי עם סבא דתי", אומר אחד מגיבורי הספר.
במרכז הרומן סיפור אהבה בן יוסי – צעיר יפה תואר מחבר העמים, אלכוהוליסט ונרקומן לשעבר, לבין כריסטינה – ספרית וולגרית, בת לאבא עבריין מקווקז שעובדת במיספרה של סמי. הספר המזרחי מאוהב קשות בכריסטינה, ואט אט מתרקם לו משולש אהבה, רווי קנאות וכעסים, שמקפל בתוכו את התככים בין המזרחיים לרוסים.
חייהם של השלושה מתועדים על ידי נועם – בימאי סרטי תעודה בן 40, תושב השכונה לשעבר, ובן דמותו של המחבר, שהחליט לעשות סרט על חייו של יוסי היפה. אומנם, יוסי וחבריו לא מבינים מדוע בחר הבימאי להתמקד דווקא בהם, אנשים רגילים לגמרי, אך מבלי לשאול יותר מידי שאלות הם מתמכרים לעדשה הבולשת והמפתה, נותנים אמון בנועם, כאילו היה מטפל זוגי שלהם, ותוך כך נחשפים מולו ברגעים אינטימיים: רבים, מקללים, בוכים, מזדיינים, מתפייסים, מכים ומשפילים זה את זה.
מסתבר כי בוסי שאחרי 'מחוברים' הוא לא בוסי שלפני 'מחוברים', או כפי שאומר אחד מגיבורי הספר: "כנראה שתקועה לך מצלמה מול הפרצוף האישיות שלך משתנה". ב'חלומות מזכוכית' מגלה בוסי פנים חדשות. סופר מגניב, סטלן ונטול כעסים, שבמקום לצאת להגנתם על הגיבורים, כפי שעשה בעבר, כעת הוא זורק אותם היישר למלתעות העדשה אשר משתמשת בהם לצרכיה: "קשיים מצטלמים מצויין, הרבה יותר מרגעי אושר דביקים." ממלמל נועם הבימאי בשעה שהוא עוקב בדריכות אחר השגיאות הגורליות שעושים יוסי וכריסטינה, צעירים, עניים ומבולבלים.
כך שאם ספריו הקודמים של בוסי נודעו בזכות מעורבותם החברתית והעמידה האיכפתית- לצד החלש, ב'חלומות מזכוכית' את העמידה הזו מחליפה עמידתו העיקשת של נועם הבימאי אשר מנסה, כערפד זולל אסונות, ללכוד את הגיבורים במצבים מביכים. "רגעים דרמטיים מרתקים נוצרים כשהמצלמה רחוקה מעיניהם של המצולמים. בשלב מסוים הם פשוט שוכחים מקיומה ומהעובדה שהם מתועדים, ושבים להתנהג באופן טבעי." מתוודה נועם, שעוקב, מחוץ למספרה, אחרי כריסטינה, כדי לתפוס אותה על חם בוגדת ביוסי ולהכשיל אותה.
על 'מחוברים' נכתב כי "כוחה של הסדרה הוא ביכולתה להציג את הדילמות האנושיות מטווח אפס". בוסי כמו לקח את משפט זה צעד אחד קדימה, דרך את נשקו וירה לגיבוריו ברגל מטווח אפס. כי, כאמור, ככל שהאסונות רבים יותר, ככה הקהל שבבית יריע חזק יותר וגם סיכויו של נועם, הבימאי המיופייף, לקבל מענק מקרנות הקולנוע והטלויזיה לסרט התעודה שלו, יהיה גבוה יותר.
נראה שבעידן שבו כל בובליל מצליח לבלבל עלינו את דעתנו, כל גמד נהפך בין לילה לענק או כל גבר 'מחובר' ואינטליגנטי מתגלה כאוחצ'ה מתבכיין שיורה קלישאות לכל עבר, החליט בוסי ליישר קו עם רוח התקופה וכתב ספר שעליו ניתן לומר: "פני הדור כפני הכלב".
ב 'חלומות מזכוכית', את דגל המלחמה השחור שהניף בוסי מחליף דגל כניעה לבן ואת האגרופים הזועמים והקפוצים שלחמו בגזענות ובקיפוח מחליפה נתינת יד מפויסת לתכניות הריאליטי, שהן ברובן גזעניות.
מצופה היה מסופר מחאה, שכאשר הוא ניגש לכתוב ספר שעוסק בתקופה נרקסיסיטית כשלנו, שבה קירות הבטון נהפכו שקופים, ינקוט עמדה ביקורתית ויתבונן על התופעה ממעוף הציפור ולא מגובה הכורסא, בעוד עיניו נישאות מקסימום עד לגובה מסך הפלזמה.
אך מהספר לא עושה רושם כלל שהקרקס האנושי-גזעני שמוצג יום יום על מסכי הטלויזיה מקומם אותו כיוצר. המהלך שבו בימאים, מפיקים ומנהלי הטלויזיה המסחרית, בוררים בפינצטה את הליצנים התורנים, בעלי פגמים גנטיים או בעלי מנת – משכל נמוכה, משתעשעים על חשבונם ויוצרים ביניהם מתחים, בין השאר על רקע עדתי, רק כדי 'לראות דם' , אמור היה להרתיח כל סופר מצפוני- על אחת כמה וכמה מזרחי גאה ולוחמני כמו בוסי.
יותר מכך, על רקע העובדה שלבוסי ניתנה הזדמנות להשתתף ב'מחוברים' ולחוות את עידן המציאות על בשרו, 'חלומות מזכוכית' מצטייר עוד יותר כפיספוס. כי במקום לקחת את ההזדמנות שנפלה בחלקו ולרתום אותה לכדי ספר המתבונן התבוננות מעמיקה על התופעה מבפנים, התחבר בוסי, תרתי- משמע, לטימטום המעוור והוציא תחת ידו רומן קלישאתי, נגוע בפורנוגרפיה רגשית זולה, ושתואם אחד לאחד את תוכניות המציאות, ללא כל ערך מוסף.