בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ראיון עם מוטי גלדמן לרגל קבלת פרס ביאליק ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם מוטי גלדמן לרגל קבלת פרס ביאליק ב'ישראל היום'

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}


בשבוע הבא, ב12 לחודש, יקבל המשורר הנפלא מוטי גלדמן את פרס ביאליק. הנה הראיון שערכתי עימו ושהופיע ביום רביעי, 6.10 ב'ישראל היום'

הייתי נחוש לטפל בעצמי

 

שיחה עם המשורר מרדכי גלדמן,

זוכה פרס ביאליק למפעל חיים בשירה לשנת 2010

 

 

דפנה שחורי

 

מי שעזר למשורר מרדכי גלדמן לפרסם את ספרו הראשון 'זמן הים וזמן היבשה' בהוצאת שוקן היה גדול מבקרי הספרות פרופ' ברוך קורצוויל. כיום, ארבעים שנה אחרי, כשמאחוריו אחד-עשר ספרי שירה יוענק לו השבוע פרס ביאליק היוקרתי. "הפרס בא לי כהפתעה מוחלטת" מתוודה גלדמן, כשהוא ישוב על הספה בביתו המטופח שנושק לפארק הירקון, מחלים מהחלקה בחדר המדרגות שגרמה לו  שבר בעצם הבריח. "חשבתי שאחרי שתצא האנתולוגיה הכוללת את רוב שירתי,  בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק,  ההוצאה תגיש את מועמדותי לפרס. כבר זכיתי בפרס ברנר ופרס עמיחי, והיה הגיוני  שאזכה גם בפרס ביאליק. אבל זכיתי בפרס כעת, כי השופטים בחרו בי בלי שמועמדותי הוגשה על ידי ההוצאה."  הוא מספר זאת תוך שהוא מלטף באיטיות את גבו האפרפר של חתולו יוסף.

 

משורר למשוררים

 

גלדמן (64) הוא משורר למשוררים, שמוכר בעיקר בקרב חוגי אליטות מצומצמים. אך הוא אינו מתמרמר על כך. "העניין שלי בפופולריות הוא מוגבל. בפופולריות חייבת להיות טעות כלשהי, כי האמנות הכי פופולארית היא תמיד במפלס הקיטש.  הרי שירה לא ממש יכולה להיות פופולרית. ט. ס. אליוט פחות פופולרי באנגליה מאשר מאיר אריאל בישראל. שירה טובה חייבת לשמור על עצמה מלקרוץ קריצות פתייניות לציבורים שהם שטופים על ידי אמצעי התקשורת, וכן לשמור על הרוח הנכונה של טוהר ודיוק, ובעיקר להתרחק מקיטש. נדמה לי שדווקא בעידן של שפת סמסים שנקלטים במהירות, לשירה יש תפקיד מרכזי בשמירת טוהר השפה, המחשבה והחוויה. להערכתי השירה שלי היא מורכבת ונוגעת בסוגיות הגותיות ונפשיות די סבוכות. אבל למרות זאת אנשים מצאו בה עניין. קהל הקוראים שלה הוא לא רק ציבור אנין מבוגר, בחלקו  הא צעיר ובחלקו הוא עדיין מצויי בהתהוות".

 

שירה ובודהיזם

 

מלבד היותו משורר, חובש גלדמן לראשו כובעים נוספים. במקצועו הוא פסיכולוג קליני שפרסם עד כה שישה ספרי עיון מרתקים על נושאים פסיכואנליטיים מובהקים  ועל  ספרות ואמנות מהיבט פסיכואנליטי. בנוסף הוא משמש כאוצר ומבקר אמנות, שגם כיהן בעבר כמבקר אמנות בעיתונים 'במחנה' (כשירות מילואים) וב'הארץ'. מלבד זה הוא איש פעלתן וספורטיבי שמנוי בחדר- כושר, עושה יוגה ומדיטציה, מצייר ומצלם. "מבחינתי רגע ההשראה כמעט תמיד הוא רגע שבו אני נוכח במלאות בתוך המציאות שלי. זהו רגע שבו אני נמצא כאן ועכשיו." מנסה גלדמן לחבר בין שירה לבודהיזם "אני נוסע כמעט כל ערב על האופניים לכיוון הים, על הירקון, אבל לפעמים אני נוכח במלאות מיוחדת במינה בנוף וזה הרגע שבו נולד שיר. זה מאד קרוב למצב מדיטטיבי. זה מצב שבו התודעה מתרוקנת מכל הרעשים ואפשר להיות בפשטות בכאן ועכשיו".

 

נפש המטפל

 

נפש המטפל שבו צצה לה כבר אז בימי לימודי התואר הראשון שלו בפסיכולוגיה בבר -אילן, כשפגש פגישה מכוננת את המשוררת יונה וולך. "ליונה הגעתי דרך חברה ללימודים " הוא נזכר "היא ראתה בי נער, טרף קל, וקשרה איתי קשר רומנטי וארוטי. כשקראתי את השירים שלה, עוד לפני שנפגשנו, הם נגעו לליבי, אבל מייד צץ המטפל שבי ורציתי לעזור לה. בתגובה לשירים כתבתי שיר שאת הלא מודע רצוי להחזיק במרתף ולא להכניס אותו לסלון. כי אצל וולך, מעבר לשאלות של פואטיקה, הלא מודע השתולל בתוכה ונגדה.  בניגוד אליה תמיד היה לי אידיאל של שפיות וצלילות – לא לתת לעצמי להתפורר יותר מידי."

 

מדוע חששת מהתפוררות?

"אני בא ממשפחה של ניצולים, מבית דתי ומאד מסוכסך. חייתי בדרמה המתמדת של הסכסוך בין הוריי וזה היה ממש גיהנום. גיל ההתבגרות שלי היה מאד קשה. הייתי נער מעורער, מבולבל ומיוסר, וזאת הסיבה לכך שבחרתי ללמוד פסיכולוגיה. כשאדם הולך ללמוד פסיכולוגיה הוא מתכוון לטפל גם בעצמו. פסיכולוגים ככלל הם קבוצה בעייתית למדי מבחינה נפשית  אבל יש בהם נחישות לטפל בעצמם. במשך השנים גם היחסים שלי עם היהדות עברו תמורה מאד חשובה – אפשר לומר שהם החלימו.  היהדות שעליה התחנכתי  היתה יהדות של מצוות ולא יהדות של הומניזם. אבל כאשר מצאתי את הגרעין של היהדות ב- 'ואהבת לרעך כמוך' יכולתי לחזור אליה ברוח טובה ואפילו בהתפעלות. כשלעצמי,  אני תמיד בודק את היחסים שלי עם הזולת כחובה אתית ראשונה במעלה. אני משתדל לשמור על יכולתי לאהוב את הזולת היהודי והלא יהודי. כך פועלת בתוכי נפש יהודית הומייה. שימי לב, אגב, שהחוזרים בתשובה אף פעם לא מכריזים שהם מתכוונים לתקן את יחסיהם עם הזולת . הם לובשים ציציות גדולות וכיפות גדולות ומגייסים את אלוהים לטובת ענייניהם".

 

   משורר מפוכח

 

        בניגוד למשוררים אחרים כמו דוד אבידן ויונה וולך, שתלו את יהבם אך ורק בשירה ונכוו קשות, גלדמן הוא משורר מפוכח. עד כדי כך מפוכח שאפילו דאג לזה שהמוות לא יתפוס אותו חלילה לא מוכן. "בדרך כלל מצב הרוח שלי הוא אופטימי, אבל ככל שהגיל מתקדם הוא יוצר מחשבות קודרות על העתיד חסר העתיד. בתור אדם שחי לבדו חשבתי שאני עלול למות במיטתי ולא יהיה מי שימצא את גווייתי. לכן רכשתי פעמון אזעקה לאפשרות שאקבל התקף לב או משהו דומה. כמובן שאני לא בודק כל הזמן אם לחצן האזעקה פועל או לא פועל. בסך הכל אני פעלתני, מנהל את ענייני ועסוק בעבודה. יש לי מקצוע ומעולם לא חשבתי להתפרנס משירה. גם מעולם לא חשבתי שכמשורר אני אגאל את העולם, את האנושות. לא חשבתי על עצמי אף פעם כעל נביא זעם. הרווח שהחזיק אותי בעשייה השירית, חוץ ממחיאות כפיים מפעם לפעם, היה בעיקר החירות. השירה מקנה לי חירות לחיות ולהתבונן ולדבר, חירות שאותה לא הייתי משיג אלמלא הייתי משורר. היה לי חשוב לדגמן סובייקט אותנטי, בן חורין, שחיי הנפש שלו לא עוצבו בצורה מכריעה על ידי הלחצים הסביבתיים".

 

אבל על החירות הזו משלמים גם מחיר, לא?

"נכון והמחיר ששילמתי הוא גבוה בגלל הבדלנות הנחוצה לחרות. התעצבתי כאישיות בדלנית, שפירושה בחירה בבדידות, והבדידות הזאת יכולה לפעמים להיות קשה. אבל גם לאורח חיים בורגני יש מחירים כבדים. גידול ילדים הוא תהליך שכרוך לא פעם ואולי תמיד בייסורים רבים. למשורר אין יותר ייסורים מלעקרת בית שמגדלת את ילדיה. תאמיני לי שהנישואים עם השירה הם פחות מאמללים מנישואים עם אישה קשה".

 

מהיפה אל האמיתי

 

יש כאלה ששירתו המוקדמת של גלדמן נחשבת בעיניהם למיטב יצירתו, בעיקר בשל יופייה הרב וסגידתה לאסתטי. בשלושת ספריו הראשונים 'זמן הים וזמן היבשה', 'ציפור' ו'חלון' מצויים שירים ציוריים, מן היפהפיים והעדינים שנכתבו בעברית. אך  תדמית האסתטיקן שהוצמדה לו מקוממת אותו "אם מדגישים את האסתטיקה כמאפיין של שירתי זה מרגיז אותי" הוא פוסק " היופי כבר לא מנחה אותי, אני לא רואה בו הצלה. זה לא שייך לעולם שלי. זו טעות ואי הבנה. הדבר שמעניין אותי הוא נפשיות. השירה שלי והעבודה שלי נסובים על המאמץ להכיר את האדם בכל מורכבותו. כמו שבציור ישנו המעבר מקלאסיציזם למודרניזם, כך גם השירה שלי השתחררה מהיפה והפכה לשירה הגותית וחווייתית – העניין שלה הוא יותר באמיתי מאשר ביפה".

 

המשוררים הם מכונות ליצירת משמעות

 

השאלה האם הוא מאושר גורמת לגלדמן לחייך באירוניה.  "הרעיון שאפשר להיות מאושר, לחיות חיים מאושרים ברצף נראה לי כוזב וחסר שחר. כל מה שאנחנו עושים יש לו אספקטים אפלים, מכאיבים מתסכלים. החוכמה היא איך לקיים את הנפש באופן רענן, ושהמשמעות של העשייה שלך לא תיפגם. ומשוררים דווקא מומחים ביצירת משמעות. המשוררים הם מכונות-על ליצירת משמעות. הם יוצרים משמעות לאחרים ויוצרים משמעות לעצמם. ומה צריך יותר מזה? החיים היו קשים ויהיו קשים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי