בננות - בלוגים / / פריחה תרבותית בבאר שבע-'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

פריחה תרבותית בבאר שבע-'ישראל היום'

 

12.00

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

פריחת הדרום

 

 

התפרסם ב'ישראל היום' במוסף  יום כיפור

 

 

דפנה שחורי

 

אם תעשו גוגל על באר שבע תגלו כי יש מונח כזה: הסצינה הבאר שבעית. העיר הדרומית המאובקת נהפכה לאחרונה לאחד ממוקדי התרבות הכי תוססים שיש. מוסיקה מקומית מרתקת, אירועי ספרות, פסטיבלי רחוב, מופעי מחול, או תיאטרון פרינג' הם רק מהתסיסה הכללית שמסתמנת בעיר בשנים האחרונות. כל זה, יחד עם פריחת הנדל"ן חסרת התקדים, ראש עיר חדש ותוסס ועיר הבה"דים הנבנית, הופכים את באר שבע לאטרקטיבית מתמיד . כך שהמשפט "הדבר הכי טוב בבאר שבע הוא הכביש לתל אביב", נהפך כבר מזמן פאסה.

מספיק סיור רגלי לילי קצר ברחובותיה הציוריים של העיר העתיקה, ששופצו לאחרונה, כמו מדרחוב סמילנסקי שעל שמו קרוי פסטיבל סמילנסקי המצליח( שחגג השנה 5 שנים) וה"מדרחוב" (שדרות קק"ל) כדי לגלות כי רק על פני רדיוס של 200 מטר, מתפרשים לפחות ארבעה אולפני הקלטות, שנהפכו מוקד עלייה לרגל ליוצרים מהשורה הראשונה, שבחרו להקליט את הדיסקים שלהם דווקא בבאר שבע. אפילו השיכונים האפורים, עצי המכנף נאה, האקליפטוסים הישישים או האור המדברי החזק, זוכים לעדנה. משוררים ומוסיקאים מהדרום מתפייטים בשבחה.  

למרות כל זה, כשהגעתי ברכבת בצהריים, ביום לוהט במיוחד בשלהי אוגוסט, נתגלתה בירת הנגב בשיממונה המוכר: כמה מבני ציבור גדולים כמו האוניברסיטה ובית חולים, מרכזי קניות, מספר בנינים גבוהים חדשים ובעיקר שיכוני הרכבת האפורים. " היום לא משעמם פה, זה לא מה שהיה פעם" אמר נהג המונית שהעיר אותי ממחשבותיי. "תראי" הצביע על שלטי חוצות ענקיים שבישרו על מגוון אירועי התרבות של קיץ 2010 שנערכים בעיר. כל יום יש משהו, יש חיי לילה, יש חיים בבאר שבע."

 

המשוררת וחוקרת היהדות, פרופ' חביבה פדיה (45) , נינתו של הרב יהודה פתיה, מחזקת את דבריו של נהג המונית ומספרת:"בבאר שבע של היום באמת קורים המון דברים, ומעניינים יותר מאשר בתל אביב. יש שפע של יוצרים מוסיקאים שמעניין לשמוע אותם, ויש ערבים ספרותיים, והכי חושב שהיום, בניגוד לפעם, כבר מותר לכתוב על באר שבע בלי שזה יפתיע. כי פתאום זה מתאפשר. אני, כשכתבתי בספרי 'עין החתול' על באר שבע, הייתי חלוצה. אנשים אמרו לי 'השגעת? מה יש לכתוב על באר שבע?' והנה היום זה נפרץ. משוררים וסופרים התחילו לכתוב על באר שבע ומבאר שבע".

פדיה, שהגיעה לעיר לפני כחמש עשרה שנה בעקבות עבודתה באוניברסיטה, נימנית עם 40 האנשים המשפיענים בנגב. אישה מרשימה ורבת פעלים ודמות מרכזית בסצינה הספרותית- מקומית שהולכת ומתגבשת בעיר. פדיה ועוד אנשים נוספים מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון כמו פרופ' ניסים קלדרון, המשורר אורי ברנשטיין, והעורך יגאל שוורץ, מהווים מעין קיר אקדמי תומך לסצינה המתגבשת. כשבית לכל אלה היא חנות לספרים יד שניה, קטנה, צפופה ומלאת אווירה בשם 'עשן הזמן' שהקים בחור בשם צחי גולדברג. החנות ממוקמת בבלוק של עמידר בפאתי שכונה ד' המיתולוגית שנחשבה בעבר למוקד פשיעה, והיום גרים בה, לא זונות ונרקומנים, אלא בעיקר סטודנטים.

צחי גולדברג (33) הוא רומנטיקן חלוץ שהגיע לעיר כסטודנט, עשה תואר ראשון בספרות, הקים את 'עשן הזמן' ותקע יתד. פדיה שמדברת עליו באהבה גדולה, רואה בו את המשוגע מהסרט 'חור בלבנה' של אורי זוהר. הסרט, שהפך לקאלט קולנועי ישראלי, עוקב אחר אדם שמגיע לשום מקום ומקים קיוסק, ותוך שניה צץ מולו עוד קיוסק ותוך שניה הגיעו מלא אנשים וככה נוצרה עיר. "בדיוק אותו דבר קרה עם 'עשן הזמן' " צוחקת פדיה" כי בעקבות צחי בא מישהו ופתח ליד 'עשן הזמן' מסעדה הודית, ואז פתאום הרחוב הזה בשכונה ד', נהייה רחוב של תרבות. אני לא מתארת לעצמי את העשייה בלי אנשים כמו צחי שיושב על הדופק החי של הדברים".

 

אבל גולדברג, בניגוד לפדיה, הוא פסימיסט גאה שכמו מגן בגופו על באר שבע מפני מסתננים מבחוץ. כמו להשבית שמחה במתכוון חוזר גולדברג וטוען כי הוא לא מבחין בפריחה. "שינויים חלים כל הזמן אבל זה לא אומר שבאר שבע השתנתה. כל יומיים באים מתל אביב ומתעניינים על ההתפתחויות בבאר שבע" הוא מתלונן.  גם הערה קטנה על כך ש'עשן הזמן' מזכיר את חנות הספרים 'הנסיך הקטן' התל אביבית, שגם היא משמשת בית ליוצרים ולאירועי תרבות, מקפיצה אותו ופניו האדמוניים סומקים עוד יותר: "בתל אביב אתם זורקים בוץ אחד על השני, מוציאים כתבי- עת שרק אתם קוראים אותם, מייצרים כיתתיות לפני שכתבתם מי יודע מה ועל רקע זה יוצרים סכסוך אידיאולוגי. כאן זה לא ככה. כאן יוצאים עיתונים וכתבי עת לספרות כמו 'כביש 40 ' שיוצא אחת לחודש, 'מעמול' מגזין תרבות חדש בדרום, או 'קצה' שהוא עיתון לשירה עכשווית שעורכת פדיה ואין כאן קליקאיות. הכל נעשה בשיתוף פעולה."

 

 

 

 

את אורן עמית (32) מנהל היכל התרבות של העיר, שהתנדב לשמש לי מורה דרך בשבילי מפת התרבות המקומית, פגשתי בביתו הטורקי המשופץ, ברחוב נגבה שבעיר העתיקה . בניגוד לסערת הרגשות שבה נתון גולדברג, עמית דווקא מקרין נינוחות, ומסכים שאכן מסתמנת פריחה כללית בבאר שבע. הוא נותן דוגמאות ליוצרים שבוחרים לבוא לחיות כאן המוסיקאי התל אביבי איתי בלטר שעבר ללא מזמן לבאר שבע ומוציא בימים אלה תקליט. "כיף ונינוח ליצור כאן. אז הוא ואישתו קנו פה בבית והם מגדלים פה ילד.  

אך יחד עם זאת מביע עמית חשש כי אולי זה רק גל שעלול גם לחלוף. "בשנות השישים והשבעים היתה פריחה תרבותית, נפתחו בתי קפה בסמילנסקי, זה היה לפני ארבעים שנה. ואחר כך בשנות התשעים, באה העלייה הרוסית שהביאה איתה פריחה שנייה. ועכשיו, לקראת סוף העשור הזה, אפשר לדבר שוב על גל נוסף, אבל מי יודע אולי גם הגל הזה יירד."

        אחד מן היוצרים המוערכים בארץ , שגדלו בבאר שבע, עזבו וחזרו לחיות בה מתוך בחירה, הוא המוסיקאי והמפיק דוד פרץ ('בלובנד', 'הייקו בלוז' ), שמסיים בימים אלה את הדוקטורט על שירתו הילידית של משה דור. ודווקא פרץ לא רואה בפריחה גל שעתיד לחלוף. "אני רואה את זה כשכבת קרקע או נקרא לזה שכבת סלע מאד רצינית, ומה שחסר זה רק את המסה הקריטית בשביל שהגייזר יתפוצץ. ומה זו מסה קריטית? עוד ועוד עשייה. כי כשיש מסה קריטית אי אפשר להתעלם ממך. כבר עכשיו אומרים 'הוא מהסצינה הבאר שבעית'. עובדה שלא אומרים הסצינה הנתנייתית, או הסצינה של ערד או קריית גת. כאן בבאר שבע יש יתרונות וחסרונות שמאד מאפשרים את זה. כי היא מספיק גדולה כדי שיקראו לה עיר גדולה ומצד שני היא עדיין קטנה בשביל להיחשב עיר קטנה."

 

 

 

במהלך הסיור עם עמית ברחובותיה השוקקים והמוארים של העיר העתיקה, ניגלית רחבת היכל התרבות, שהיא מלאה עד אפס מקום. למעלה מ-1500 איש הגיעו למופע של התזמורת האנדלוסית. קולה של לימור ליבנת שעמדה במרכז הבמה הבטיח כי "לא רק במדינת תל אביב ניתן יהיה לצרוך תרבות אלא בכל המקומות בארץ".

עמית דוחף את בתו בת החודש בעגלה, הציע כי כדאי להמשיך הלאה כדי לראות גם את הדברים שמתרחשים בדלתיים סגורות. אבל הדלתיים נותרו סגורות כשחברי להקת מריונטה סול ('שיקשוק השפנים' , 'עיר הפועלים'), שמעו את המילה עיתונות, שלחו אותנו לאתר שלהם, וכמעט וטרקו בפנינו את הדלת. " גאוות העניים זה הכשל שוק פה, זה מוטבע בהם 'הלא להצליח'. " מתנצל עמית על התקרית. פרשנות לתקרית הזו אני שומעת גם ממכר שלי, צלם עיתונות מקומי, שאומר כי חברי הלהקה חשים כיוצרים מוכשרים והם לא אוהבים ש'תיירים' מהעיר הגדולה מגיעים אליהם. "הם לא מתרשמים מפירסום בעיתון ארצי נפוץ", הוא עוקץ.

 

לפרץ, שנחשב לסנדק של המוסיקה המקומית בעיר, היה הסבר טוב יותר: "הצעירים האלה מתנהגים ממש כמו המבנים העתיקים של העיר, שהרעיון הארכיטקטוני שלהם הוא חלונות קטנים כלפי חוץ וחלונות גדולים כלפי פנים. השמש כל כך חזקה בחוץ אז כל העסק תמיד היה בפנים. וזה גם אחלה מטאפורה למה שקורה בתרבות הבאר שבעית, כי הכל קורה כלפי פנים ואף אחד לא מתעניין בלהוציא את זה החוצה. יש משהו נוח כאן בחווייה המקומית כאן שזה לא 'בוא נכבוש את הרדיו' אלא 'בואו נעשה את הדבר הכי טוב שאפשר לעשות'.  "

בתום הסיור, מתנצל עמית שמאוחר. יחד עם אישתו ובתו הם פורשים הביתה, אבל לא לפני שעמית מסכם: "מתי בעצם עיר גדולה נהפכת לגדולה? שיש בה אלטרנטיבות. בעפולה יש היכל תרבות, צורכים שם את המיינסטרים וזהו. אותו דבר בכרמיאל או בקריית שמונה. פה בבאר שבע זה לא ככה. ניסים קלדרון הגדיר את זה יפה כשאמר שהתרבות זה חיבור בין כל הנקודות האומנויתיות, והאמירה על המקום זה הקשר בין הנקודות. המטרה שלי כיזם תרבות, שהיגיע לבאר שבע ורואה את עצמו ואת משפחתו ממשיכים לחיות במקום, הוא לחבר בין הנקודות השונות, למצוא את העשייה התרבותית שמתחבאת מתחת לאבנים. ומצאתי כאן המון. תרבות זה גם לעשות מנגל ולא רק להכנס לאולם. ואגב, בזכות גלי העלייה הרוסית היכל התרבות מלא פעם פעמיים בשבוע עד אפס מקום. נכון שמה שכן חסר פה זה פרנסה. לכן הסטודנטים, כמה שהם מתאהבים במקום, עדיין הם נאלצים לעזוב את באר שבע."

פדיה מאמינה שמילת המפתח היא למצוא את הנוסחה של הכלים השלובים בין תעסוקה לתרבות. "אם נמצא את זה לא תהיה בריחה של סטודנטים. כי בתכל"ס אנשים מתאהבים פה ורוצים להישאר. אנחנו עובדים על זה עכשיו. יש פרויקטים של העירייה, של עמותות, שחושבים איך לעזור לדרום."

 

 

אבל למרות זאת בעיר הבה"דים הנבנית אף אחד מהמרואיינים לא תולה תקוות גדולות."בואי נגיד את זה ככה" אומר עמית "זה לא יביא ווייב תרבותי. כמו שבנו את 8200 בגלילות אז מה הם היו ? עוד צרכנים של תרבות מיינסטרים. אני יודע שמה שיותר חשוב בעיר הזו זה שהאוניברסיטה גדלה. הקהל הרחב פחות חשוב."

גם דויד פרץ מאמין שלא חשוב להביא לפה אנשי הייטק אלא ליצור ציביון של חווייה מקורית, כשהמטרה היא שאתה תהיה כאן ממש ולא בשלט רחק." בדומה לשניים גם פדיה לא תולה בעיר הבה"דים את הבשורה: "מצד אחד זה כאילו יהיה טוב לתעשייה, אבל מצד שני יש את הנטייה המתועבת לכוון למדבר- לדרום את כל מה שההגמוניה לא רוצה אצלה, מזבל ועד צבא, להבדיל כמובן. אבל נכון שכרגע הדרום הוא איזור משמעותי של צמיחה ולא רק בתחום התרבות. האפשרויות חשופות לעשות ולייצור. בתכל"ס יש אפשרויות מצד העיריה ויש עידוד ותקציבים ויש כוחות כריזמטיים שבועטים מלמטה. אנשי מנגנון שמרשתים בין העירייה לבין אנשי התרבות. זה כאילו מן פירמידה כזו, רגע מבורך, זימון שהשטח פתוח. מלמעלה נכנס ראש עיר צעיר, ובשכבת האמצע יש אנשי מנגנון שמעוניינים לעזור. והחשוב הוא שמתחת, מלמטה, יש אנשים כריזמטיים וכוחות צעירים שיוצרים, שעושים את הדברים החשובים. כאן זה לא החדר בתל אביב שאף אחד לא יודע מאיפה החדר הזה בא. זה לא אותו בית קפה 'כזה' ו 'כאילו' והכל דומה. היום מותר לדבר על באר שבע ושדרות ולהיות ספציפיים במקומות. זה כמו גם הרב קוליות של הזהות שהיא יותר לגיטימית.

וכשגולדברג שומע על עיר הבה"דים הוא שוב מתרתח: "אני לא רואה את אנשי הקבע יגורו בתוך העיר. עם התפתחות התחבורה חלקם יגורו במרכז ויסעו כל יום. בכלל אנחנו מוקפים בנבלות שממלאים את האויר בזיהום. הדרום כולו עדיין פח הזבל של הארץ. באר שבע עיר מתכתית וגסה, זה לא מקום שבן אדם יילך לבלות חופשה." הוא מסכם.

 פדיה מנסה לתור אחר המילים שיגדירו את הקסם הבאר שבעי: "פה בבאר שבע מצאתי את המזרחיות האבודה שאני זוכרת כילדה מירושלים. את אותה מזרחיות מסורתית ישנה ומדליקה שבירושלים כבר נמחקה לגמרי. פה יש מקום לכולם, יש שיעשנו בשבת ויש שיסעו בשבת. פה בשכונה כולם אומרים שלום לנשים. בירושלים אדם עם כיפה שחורה לא יגיד שלום לאישה."

 

אני תוהה מה בן-גוריון, שכידוע יחסו להפרחת הנגב ולהתיישבות בה היה כמעט דתי, היה אומר לו היה מגיע היום לביקור בבאר שבע. "אני לא רוצה להגיד משהו קשה על בן גוריון" אומרת פדיה "אבל חלק מהבעייתיות של באר שבע היא בגלל שדה בוקר. אם באר שבע ושדה בוקר היו מסתנכרנים זה היה סימן טוב. כך שאם בן גוריון היה מציץ בנו היום הוא היה יכול לראות את חזרתו של הקול המודחק ואת הנסיון של כל הקולות האלה שמעוכבים בבאר שבע לעלות ."

פרץ חושב כי "איך שלא מגשימים חלום הוא מתממש – אם בכלל מתממש – עם חורים וקרעים ומסמרים ונוצות. ואף פעם החלום הוא לא אוטופי ותמיד אתה גומר עם אנשים שמחפשים איך הם עושים את השקל שלהם, והחלום נסדק." לכן הוא מנבא שבן גוריון, לו היה רואה מה קורה כאן היום, היה מזדעדע כמו כל חולם לנוכח החלום שלו. "היה לו חלום אחר, אבל כל אדם פרגמטיסט היה אומר לו : 'רצית להגשים חלום אז זה המחיר '.

אם פעם, הסטודנטים שהגיעו לבאר שבע כדי ללמוד בה, חיו בקהילה מסוגרת שלא התכתבה עם הרחוב המקומי, אז היום המצב הפוך. הסטודנטים הם חלק מהיום-יום בבירת הנגב, ובכך פרץ רואה הגשמה של חלום. "כשהייתי ילד בבאר שבע של שנות השבעים, תמיד סיפרו לנו שבקיבוץ להב מגדלים חזירים. אבל מאחר שאסור לגדל חזירים על אדמת ארץ ישראל אז היו מגדלים אותם בכלובי ברזל באוויר. בדיוק ככה היה עם הסטודנטים והמרצים באוניברסיטה, שבמשך הרבה שנים חיו כמו בתוך כלובי ברזל באויר.  היו באים ברכבת, נכנסים דרך שער ההשכלה ואף פעם לא נטמעו עם האנשים בבאר שבע. היום זה ממש לא ככה, היום התרבות יוצאת החוצה. לפני עשר שנים לא היה אמן אחד שמופיע בתוך האוניברסיטה. היום האוניברסיטה מזמנת הופעות של אמנים לתוך האוניברסיטה . כך שהמחלקה לספרות משלבת את באר שבע בתוך האוניברסיטה ולא כתפאורת רקע. "

 

כידוע, מבאר שבע יצאו שורה ארוכה של יוצרים ואמנים, בעיקר מתחום המוסיקה, מיהודית רביץ ועד ישראל בראון. גם צביקה הדר המנחה המיתולוגי של 'כוכב נולד' גדל בשכונה ד' בבאר שבע. אז בעידן שהקצוות נפרמים ושבו המזרחיים מתאשכנזים והאשכנזים מתמזרחים, מעניין לשאול את פדיה שהיא מזרחית לוחמת, מה קורה אצלה בבית, ומי זה 'הכוכב הנולד' של בתה בת ה14 ?

"הבת שלי לומדת בירוחם, בבית ספר מדעי תורני אומנותי, ובתכל"ס יש בבית ספר שלה המון בנות מזרחיות שבאות מירוחם, שזה מרקם חברתי אחר מבאר שבע. שם יש ממש מאבקים סביב כוכב נולד. יש כאלה שמתביישות בשירים האלה. אז הבת שלי אמרה שאם זו המוזיקה הנקראת "מזרחית", היא לא רוצה להיות מזרחית. תביני, היא הביאה אותי לריבים הפוכים איתה. אמרתי לה מה את עושה לי פה?? איזה מין דבר זה??"

 

 

כבר כמעט חצות ובחללה של 'עשן הזמן' מסתיימת הופעה של 'דפנה והעוגיות' שהגיעה מתל אביב. בחוץ, על המדרכה, סביב ספה ישנה, ישבו כמה חברה צעירים, בעיקר מקומיים ושתו בירה. אלכס, סטודנטית מחקר לביוכימייה ואנה, מרצה בתחילת דרכה שעוסקת באפידמיולוגיה, מסכימות פה אחד שמי שרוצה להצליח מקצועית חייב לעבור למרכז. מולן יושב דני, צעיר יליד באר שבע, סטודנט לתעשייה וניהול שכותב שירה ומשתוקק מתישהו לעבור לתל אביב "לפחות לתקופה כדי להיות קרוב יותר לאנשי ספרות.". אבל כאשר משום מקום מגיח לפתע פרץ, הסנדק המקומי, הם שוכחים ממאוויהם ומאחלים לו מזל טוב ליום ההולדת ה40 שלו. ופרץ, ששמע כנראה רסיסים מהשיחה מקדיר קלות ומזכיר להם מה תל אביב עושה לאנשים: "נכון שאי אפשר להתעלם מהעובדה שבתל אביב קורים הרבה דברים. אבל מצד שני העיר הזאת היא לא אנושית. זו עיר שמקשה עליך בכל צורה שהיא. כשאני מגיע לתל אביב בבוקר או בצהריים ורואה את הגיהנום הזה של הזעם, את כל האנשים שצורחים אחד  על השני, שצורחים על האוטואים שעוברים, על רוכבי אופנים אני שמח לחזור לבאר שבע לשלווה. אולי לא צריך להגיד שלווה כי שלווה היא מילה מוזרה שמשוייכת ללייף סטייל, וכאן כמובן שאין לייף סטייל, אבל יש כאן תחושה הומנית שלא לוקחים ממך את הבנאדמיות שלך ואני לא צריך לרצוח בשביל להתקדם. תל אביב היא כמו משחק מחשב, אדם הורג את זה שמפריע לו".

 

כולם מקשיבים, מהנהנים ולוגמים בירה גולדסטאר. אני דווקא התפתיתי להזמין 'בירה באר שבע ' שהתבררה לבסוף כבירה יקרה ולא במיוחד טעימה. אבל בלעתי את הצפרדע. מה לא עושים בשביל להיות, ולו לערב אחד, באר שבעית.

 

 

 

 

 

 

 

 

.   

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. דפנה הי,
    נהניתי מדברייך המעניינים ומהפסיעה ברחובותיה של באר שבע.
    חג שמח וברכות בכול — צדוק

  2. בהחלט מעניין!

  3. סקירה נאה ומשמחת ,כילידת באר שבע
    שמחה לקרוא שדברים יפים קורים שם
    לפעמים הדברים האמיתיים קורים הרחק מהמרכז
    ודווקא בפריפריה מתעורר רעב אמיתי
    לתרבות ויצירה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי