גולדפיש משוררת ועורכת
על 'לב מתעורר', גייל הראבן, אחוזת בית, 2010, 399 עמ'
דפנה שחורי
דווקא בקצב החיים של המאה העשרים ואחת- עידן עכשווי וקצר רוח- נדמה כי ז'אנר הסיפור הקצר היה אמור לפרוח. ההיגיון אומר שבעידן שכזה אין כבר סבלנות לסיפורים ארוכים, משפחתיים או אחרים, שנמתחים על פני מאות עמודים. אך היגיון לחוד ומציאות לחוד. כי ז'אנר הסיפור הקצר רק הולך ונכחד, ולעומת זאת הקוראים, כמו גם המו"לים, מעדיפים רומנים עבי כרס- כאלה המעניקים לקורא הזדמנות להימלט מעט מההווה הדוחק, ולחיות לפרקים את חייהם של אחרים.
על רקע זאת 'לב מתעורר',שנפרש על פני ארבע מאות עמודים, מעניק תמורה לקוראיו. גיל הראבן ( 'שאהבה נפשי', 'השקרים האחרונים של הגוף') מגוללת סאגה משפחתית שנפרשת על פני שנים רבות, ובדומה לאימרתו המפורסמת של טולסטויי "כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה", גם המשפחה המתוארת בספרה ה-14 במספר, אומללה על פי דרכה.
הספר נפתח בירייה. בתאונת דרכים מחרידה בה נהרגים הורי המשפחה ומותירים שלושה יתומים. האח הבכור אורי, האחות האמצעית אפרת והאח הצעיר יותם שנותרים לבד בעולם.
אך בזכות תושייתו של אורי (המכונה אורים), שמחליט בעקבות המקרה לעזוב את היחידה הקרבית בה שירת ולהתגייס כולו לטיפול בשני אחיו הצעירים, מצליחים כולם לעמוד על רגליהם מחדש.
הרומן מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטה של האחות אפרת, והוא סב כולו סביב אורים- צעיר ומרשים שמשמש לאחיו אב ואם גם יחד. כאמור הכל מעריצים ואוהבים אותו , ובעיקר אפרת, לימים בימאית תיאטרון, שמיטשטשת תחת צילו העצום. במקום לחיות את חייה, להתחתן ולהקים משפחה, בוחרת אפרת להתמקד בתיעוד חייו המצוינים של אחיה שנשוי באושר לאישה מקסימה, אב לילדים ואיש נדל"ן מצליח. שלצד כל זה ממשיך לדאוג במסירות לאחיו: רגיש, מתעניין, קונה, מפנק. בקיצור הכל מתקתק כמו שעון עד לרגע התפנית שבה אורים הכל -יכול לוקה בליבו ונזקק להשתלת לב.
הלב החדש שהושתל בו מקים אותו מחדש על רגליו, אך באופן משונה נהפך ליבו ללב של אבן. הוא מפנה את גבו ומותיר את כולם המומים וכואבים- מתבוססים בדאגות ובצערים.
דרך השתלת הלב החדש בגופו של אורים מנסה הראבן לצקת ברומן ריאליסטי – פסיכולוגי זה גם מימדים פנטסטיים, ולהפכו לכמעט סיפור אגדה על אדם שמקבל לב חדש, תרתי משמע, ונהפך לאדם אחר.
כיצד זה ייתכן שהלב הדואג נעשה לא אכפתי כל כך? שואלת עצמה אפרת שוב ושוב, כאשר חוויית הנטישה והאובדן שהיא חווה מצד אורים, מחזירה אותה שנים אחורנית אל מותם הטראגי של הוריה בתאונת הדרכים הנוראה. וכך מתלכדות להן שתי האבדות, הפיסית והנפשית, לכדי אבדה אחת גדולה.
התנהגותו הלא צפויה של האח הבכור מעלה תהיות לא רק בקרב בני- המשפחה אלא גם בקרב הקוראים ששואלים עצמם: האם אורים עזב מכיוון שהעול שנשא על גבו לאורך השנים היה כבד מידי? האם ישנה לגיטימציה להתנהגותו המשונה? ובכלל, האם אדם באמצע חייו מסוגל להשתנות עד לבלי היכר? ואם כן אז עד כמה בעצם אנחנו מכירים את אהובנו ועד כמה אהובנו באמת אוהבים אותנו?
שאלות שמזכירות ביותר שורות שכתבה דליה רביקוביץ' בשיר 'האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית' אשר מתחבט בשאלה הגדולה מהי אהבה אמיתית. כשבסופו של השיר מגיעה המשוררת למסקנה הכואבת כי:"אֶת עַצְמֵנוּ אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים בִּמְסִירוּת/ קַשּׁוּבִים לְעַצְמֵנוּ קֶשֶׁב מֻחְלָט."
כך כאמור גם אורים שהיה כל חייו קשוב ליקיריו ומרגע שקיבל לב חדש, נעשה קשוב לעצמו בלבד.
עד כאן קורות הסיפור עצמו ומכאן עניינים אחרים וחשובים יותר. אחד מחיבוריו של הפילוסוף האיטלקי, בן המאה החמש עשרה, פיקו דלה מירנדולה, קרוי "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". על משקל משפט זה ניתן לחלק ספרים לשתי קטגוריות: על האחת נמנים אותם ספרים שכיחים המספרים "על כל הדברים שבעולם"; ועל האחרת נמנים אותם ספרים נדירים אשר להם מתווסף "עוד משהו", זה הגואל מבינוניות ומשכחה. אותו "עוד משהו" הוא הנשמה היתרה אשר מתקיימת במרווחים שבין המילים, המסתורין החמקמק שקשה להסבירו אך עם זאת ניתן בוודאות לחוש בו. בקיצור, ה"עוד משהו" הוא כל הדברים הנשגבים שמעבר ל"כל הדברים שעולם", ושבהיעדרו נהפך קיומו של ספר לנטול משמעות כמעט.
'לב מתעורר' הוא רומן ארוך ושאפתני שכתוב אמנם בלשון רהוטה ומקצועית, אך עדיין נראה כי הוא חסר את 'העוד משהו'. לאחר הקריאה הצטייר 'לב מתעורר' כספר מיינסטרימי קל לעיכול שנאפה בתבנית כה משומנת עד כי הצליח, בניגוד למה שהתכוונה המחברת, להחליק מעל משטחי הלב בלי 'למעוד' פנימה אל חדריו.
ואולי החסר הזה נעוץ באופן הדיווחי אינפורמטיבי שבו בחרה הראבן לספר את הסיפור, אופן שהופך את הרומן למונוטוני מידי. כך שעל דרך המטאפורה, אילו יכולנו להצמיד מוניטור ל'לב מתעורר' לא היינו רואים על הצג תנועות פתאומיות או עליות חדות אלא קו ארוך רציף.
שפריה משמימים, חסרי כישרון. גם בלימודי האקמאיים נשרה ולא סיימה. ממשיכה בדרכי אמא אך חסרת כישרון. אוהבת פרסום ויחצנות. לוותר…
גם הסוקולד עוד משהו תלוי במי שמתבונן ובטעמו האישי קראתי בקורות שהיללו ספר מסוים ואחרות שקטלו אןתו
העוד משהו הזה בעיני המתבונן
הכל לצערי הפך תלוי טעם אישי
אין אמות מידה מוחלטות בביקורת סיקורת שיקורת בת זמננו
מאמין רק לשיפוטי
נדמה לי שקו ארוך רציף הוא סימן למוות? או שאני טועה.
תודה על הסקירה האמיצה
ביקורת מעניינת, דפנה. באופן מוזר היא גורמת לי – על אף הסייפא של דברייך – לרצות לקרוא את הספר.
🙂