בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ביקורת על זה הדברים של סמי ברדוגו ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ביקורת על זה הדברים של סמי ברדוגו ב'ישראל היום'

http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/Default.aspx?href=ITD%2F2010%2F07%2F23

 

זה הדברים/ סמי ברדוגו/ הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד/2010, 322 עמ'

 

דפנה שחורי

 

על פניו, סיפור המסגרת של 'זה הדברים' , הרומן הרביעי של סמי ברדוגו, עלול להישמע כמו עוד מקרה של התעללות בקשישה. ספרן מתוסכל ורגיש, בן יחיד לאם אנלפביתית ובעל זהות מינית מבולבלת, לוקח חופשה בת שבוע מעבודתו, חוטף את אימו החולה מבית האבות, כולא אותה בבית ילדותו – דירת עמידר עלובה בת שלושה חדרים, ומנסה ללמדה בכוח קרוא וכתוב.  

אך מי שמכיר את כתיבתו של ברדוגו יודע כי אצלו עיקרי הדברים אינם מצויים בנרטיב הליניארי אלא בעיקר בתוככי הקליפה, בחלמון הסמוי, בשולי לכאורה. תנועה קטנה כמו הטיית ראש, צעידה סתמית על שביל בטון או השתהות על פס של אור, יהיו אצלו מסקרנים ומשמעותיים מן העלילה עצמה. לכן ברדוגו הוא לחלוטין לא 'מישהו לרוץ איתו', כמו שכתב דוד גרוסמן, אלא דווקא מישהו לעצור איתו. או לחילופין לצלול עימו לתהומות הנפש החידתית, שם טמון עיקר כוחו כמספר.

ברדוגו, מן הסופרים החזקים שפועלים כיום, הוא יוצר מוערך ונחשב בקרב מבקרים וקוראים. אך לא בגלל פרטים ביוגרפיים טרנדיים כמו מוצאו המזרחי, היותו הומוסקסואל, עיסוקו המתמשך בדמויות פריפראליות עם רקע סוציולוגי מסוים, או ההתחשבנות המתמשכת שלו עם הוריו- דור של מהגרים יוצאי מרוקו. אלא פשוט בזכות כישרונו.

כבר מקובץ הסיפורים הראשון שלו 'ילדה שחורה' (הוצ' בבל 1999) היה ברור כי לא מדובר בעוד סופר מזרחי מגויס שמנסה דרך הכתיבה לשרת עמדות פוליטיות, אידיאולוגיות או אחרות.

כתיבתו, לפני הכול, היא כתיבה פרטית שעיקרה מצבי תודעה ונוף. אך היא אינה זקוקה לנופים מרהיבים, למרחבי דשא או לארמונות מפוארים אלא דווקא לחללים קטנים ומצומצמים. ברדוגו נוהג בדרך כלל למקם את גיבוריו בחדרים סגורים ולעמת אותם, בעיקר עם עצמם. לכן הקריאה בספריו כמוה כהצצה לתוך מרחב אינטימי שהוא דוחה ומושך כאחד.

גם הרומן האוטוביוגרפי בחלקו 'זה הדברים', מתרחש כאמור בחלל סגור. בדירת שלושה חדרים מוקפת דשא עירוני דליל ומוארת באור פלורסנט אכזרי- כבחדר חקירות פולשני. במרכזה, על הספה בסלון, ישובה האם הקשישה כשמולה ניצב בנה, מצויד בלוח מחיק, בדפים ובעפרונות והוא מנסה בכוח לחלצה מדבשת הנבערות, לבטל חוסר ידע של שנים מכריעות.  

אל הרצון המטופש שלו לנסות לשנות אם אימו מתלווה אלימות כבושה וגם כעס גדול. כעס על היותו יתום מאב, על שנים של דלות, על תחושות של חריגות מול הצבר הישראלי, שבעקבותיו הוא מחליט כי את משימת לימוד האל"ף בי"ת הוא חייב להספיק ובכל מחיר.

"עוד בחייה אני מחכה למותה", מתוודה הבן במשפט הפותח את הספר. מה שמגביר את הדריכות מצד הקוראים ומוליד שאלות כמו: מה יהיה בסופו של שבוע הטירוף הזה? האם הבן האובססיבי ישכיל להרפות מתכניתו, ייחלץ מטירופו, ויחזיר את אימו לבית האבות ולטיפול הרפואי לו היא כה זקוקה?

אך המתח שמתקיים בין הדפים לא נוצר כאמור בגלל נוכחותה של סכין מדממת שמונפת מאחורי גבה של האם. ברדוגו, כמו כירורג  מיומן, מצליח 'לשפוך דם' גם מבלי לאחוז באיזמל חד. די לו באצבעו השקופה שמותחת את הזמן, מרחיבה את החלל הדחוס וכמו יוצקת לתוכו שעון חול שמתקתק את פעימות הלב המואצות של הגיבורים. מדגיש את סף החרדה, מצייר את חום גופה של האם שמטפס ועולה בגרף עם כל יום שחולף.  בדומה לספרו הקודם 'יתומים' (הוצ' 'הספרייה החדשה', 2006) גם כאן נכנסים הגיבורים המשונים, כמו גם הקוראים, למצוקה קלסטרופובית, כאילו נקלעו לתוך מעלית חשוכה שהאוויר בחללה הולך ואוזל.

בדומה להם, גם האויר בריאותיה של האם הקשישה, שמוטלת על הספה, הולך ואוזל. אך למרות מצבה הבריאותי היא לא מוותרת ומתעקשת לספר לבנה, בניגוד לרצונו, את סיפור חייה הנפתל והמרתק שמשתקף בדמות נערה- אישה בשם מחה. סיפור שמחבר בין נופי מרוקו הרחוקים לישראל של היום, בין גולה לציונות, בין מזרחיות למערביות. כך יוצא שבעוד בנה מנסה לשווא ללמד אותה עברית תקנית, היא, במבטא מרוקאי כבד, בלשון שעטנזית משובשת, סוחפת אותו ואת הקוראים למחוזות ילדותה.

וכאן ראוי לציין את אומץ ליבו של ברדוגו שלקח את הסיכון וכתב עשרות עמודים (אלה שמדברים מגרונה של האם) בלשון משובשת, משובצת מילים בצרפתית- מרוקאית. ומדוע אומץ? מכיוון שמשפטים כדוגמת: "מה יש לך היום, קס תואה? אלור לב תואה, ומחה עוד הפעם אומרת, אוז'ורדואי זה מה לב פה וזארי עצבנית עליה"(עמ' 141) או "למה את לא קמה ולמה את לא עושה, פורקואה  תי וה פה פר, פורקואה תי וה פה תלוה" מצריכים סבלנות ומאמץ שעלולים לעצבן ולבלבל את הקורא.

 

 ** שיעור כפול

 

כמו בחוק הכלים שלובים, בעוד הגיבור מלמד את האמא העילגת אל"ף-בי"ת, ברדוגו עצמו מרביץ בקוראיו את שפתה העילגת של אימו. השיעור הכפול שמתקיים בספר מעיד על המחבר עצמו אשר חש קרוע בין הכאן לשם, בין 'נכון' ל 'לא נכון', בין בורות להשכלה, בין מזרחיות לישראליות. סיפור חייה הפראי של האם מגמד ומייתר את האותיות שעל הלוח, וגורם לבנה להתקנא ביכולתה לעקוף את העברית ולספר סיפור בלשון טבעית ומשוחררת מכבלים.

 

בכנס 'שפה וחברה' שהתקיים לא מכבר באוניברסיטת בן-גוריון אמר ברדוגו כי את חייו הוא חב לשפה. "אני רוצה לומר לכם, עד כמה שהדבר יישמע דרמטי וגורלי, אך זהו אכן המצב: היותי כאן מולכם, העובדה שאתם מַביטים בי עומד, נושם ומדבר – עובדה זו קשורה בזכותה של אחת בלבד, אני חי כמעט באופן בלעדי בזכות השפה והודות לחומריה של העברית." התוודה בהתרגשות והוסיף:" ישותי, הווייתי, חיי – מחזיקים מעמד בגלל אותו שדה, אותו מתחם, או "בריכת המלים", כפי שאני מכנה את תחום המחייה שלי, ההביטט שלי. "

אך בניגוד לדברים אלה, דווקא השורה התחתונה שמשתמעת מ 'זה הדברים' היא שכוחה של התמונה עצום מכוחה של המילה, וכי רק לתמונה המספרת, בניגוד למילים המתמסמסות, הכוח והיכולת להשיב זכרון ילדות אבוד- כזה אשר מביא עימו זיכוך, פיוס והשלמה. 

 

 

6 תגובות

  1. ביקורתך כתובה יפה אך הסופר לצערי הרב מ…ש…ע…מ…ם בספריו!!!!!!!

  2. היי דפנה
    מעניין, השיעור הכפול, חוק הכלים השלובים, עוררת בי חשק לקרא
    להתראות טובה

  3. יוחנן המהלך

    אחלה ביקורת היבית. עניינית מנומקת ואוהדת

  4. הרשימה מיופיפת. דפנה שחורי נהנית מהמטפורות של עצמה – (סכין – דם ועוד קשקושים) וכמעט ולא אומרת כלום על הספר. לא נראה שקראה ובטח לא עד הסוף. זו לא ביקורת על ספר – אלא התיפיפות עצמית בנוסח – ראו כמה מטפורות יש באמתחתי. לא כך כותבים ביקורת על ספר!!!

  5. קוראת בדיוק עכשיו, לאט לאט, ומתענגת, מתפעלת מהיכולת המרשימה לשבור שפות, לספר סיפורים, לבנות כך תמונה ועוד תמונה, עולמות, וכל הרגשות. מצטרפת להמלצה הטובה שלך.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי