בננות - בלוגים / / על 'חרובים' של אילן ברקוביץ' /מדור שירה 'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

על 'חרובים' של אילן ברקוביץ' /מדור שירה 'ישראל היום'

 

 

 

 

 

 

 

דרושה חופשה
 
על 'חרובים'/ אילן ברקוביץ'/ הוצ' אבן חושן/ 145 עמ'
 
דפנה שחורי
 
 
המאה ה21 מתאפיינת, בין השאר, במות המאסטרו ותחיית התזמורת. חוכמת ההמון מנצחת את היחיד. מעמדו של משורר ושל מבקר השירה נשחק לטובת בלוגרים למיניהם. געגועים למבקרים ולמשוררים רבי השפעה כמו ברוך קורצוויל או נתן אלתרמן לא יחזירו את הגלגל לאחור. לכן בתקופה שכזו יעדיף משורר, באופן טבעי, לכנות עצמו 'כותב שירה'.
לא כך אילן ברקוביץ' שמכריז בפאתוס ובגאווה בספרו החדש: "הי,/ זה אני הקורא לכם ושר:/ אני המשורר המאושר."(עמ' 145)
ברקוביץ' הוא בעל מדור 'משורר בשטח' במוסף לתרבות וספרות של עיתון 'הארץ', בו הוא כותב ביקורות ומדווח על המתרחש באירועי שירה. עמדתו חדורת התלהבות של המטיף בשער אינה אופיינית לתקופתנו. השמועה אף מספרת שכשהופיע ספרו הקודם 'תפוזים', יצא ברקוביץ' למסע יחסי ציבור, תמים ורב קסם, בחנויות הספרים שעל שכמו ארגז תפוחי זהב.
 התחושה העיקרית שעולה מן הקריאה בשירי 'חרובים' (השני בטרילוגיית 'תפוזים/חרובים/חרוזים') היא שבשעה שכתב המשורר את שיריו הוא כמו לא 'לקח חופשה' מעבודתו ולא השתחרר מתפקידו כמבקר שירה. בספר ישנם יותר מידי שירים ארס- פואטיים שמנסחים אמירות על לשון השיר, על תהליך הכתיבה .אמירות מובלעות שמופנות כלפי מבקרים או עורכים, התחשבנויות עם משוררי בתי קפה, אכזבות וקנאת סופרים. 
דווקא השירים הטובים בקובץ, בדומה לקודמו 'תפוזים',  הם שירי האהבה שמופנים לבנו הקטן או לאישה בשר ודם, ולא למוזה החמקמקה. מדובר בשירים לירייים, צבעוניים, ניחוחיים ומוארים אשר נעים על הגבול שבין שפת קודש לחול.
אך מלבד אלה ברקוביץ' עסוק, כאמור, בניסיון ללכוד את המוזה, או לחילופין ללמד את הקורא מהי שירה. והוא לא לוקח בחשבון כי האישה שאיתו, כמו גם קוראיו, עלולים למאוס באובססיה זו, ולעזבו:" בשער הבית / בנעלי בית / בלי בגדי משורר / נעמדתי תוהה כשהלכת…"(עמ' 35)
לכן עצתי לברקוביץ' כי בשעה שהוא חוזר מן השטח, רצוי שיפשוט מעליו את מדי המשורר וירפה מעט מתפקידו. כי רק כך תופיע ההשראה הטהורה, ואפילו, כמו שכתב מאיר ויזלטיר ושר אריק סיני בשיר המקסים 'שובי שובי לפרדס': "עם הפריחה המשגעת והצל המפכה " .

 

עוֹד חֲלוֹם הוֹפֵךְ בִּי כַּר.

אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הַמְאֻשָּׁר.

מִי שֶׁרָאָה בִּי לֵיצָן אָז

טָעָה. מִי שֶׁטָּעָה בִּי

לֵיצָן בְּעַצְמוֹ. אֲנִי הַמְשׁוֹרֵר

הַמְאֻשָּׁר מְאֹד, וְעוֹד חֲלוֹם הוֹפֵךְ בִּי

כַּר לְעוֹד.

מתוך הספר

 

 
 

 

 

 

 

 

 

 

104 תגובות

    • עוד לא קראתי את "חרובים" פרי ילדות יבשושי ומתוק, אבל הסקירה\ביקורת לספר השירים נראית לי עניינית.

    • משרד התיירות הטורקי

      ואם מדברים על חופשה – אל תשכחו את טורקיה . והלהיט האחרון שלנו : שיט תענוגות לחופי עזה על חשבוננו – כולל הזדמנות חד פעמית להכות חיילים ציוניים כל יכולים ולהוכיח שהם בשר ודם

  1. אילן ברקוביץ'

    שלום דפנה. קראתי בעניין רב את רשימת הביקורת שלך על ספרי החדש, "חרובים". גרסת העיתון מעט קצרה יותר מזו שכאן, ומנגד כאן חסר השיר שהבאת בעיתון.

    אני חולק לחלוטין על דעתו של המגיב "ריאליסט", כאילו הביקורת שלך עניינית. היא לא. איך אני יודע? ככה פשוט: את כותבת שכדאי היה לי לקחת חופשה מתפקידי כמבקר שירה בבואי לכתוב את שירי הספר – אבל אם לא היית נחפזת מדיי לכתוב את דבריך [אני מתרשם מאוד מההספק לקרוא ספר שירים בן 145 עמודים בפרק זמן של ימים אחדים] אולי היית מצליחה להבין ששירי הספר נכתבו לפני שקיבלתי על עצמי את תפקיד ה"משורר בשטח", כלומר בשנים 2007-2006.

    מבחינתי אפוא – הספר הוא נבואי במידה רבה משום שהוא ניבא את מה שאנשי הספרות יעשו לשירתי לכשתפרוץ – ינסו להשתיק אותה. את לא הראשונה וגם לא האחרונה.

    אני חושב שלעומת מה שכתב מנחם בן וגם לעומת מה שכתב פרופ' גבריאל מוקד – את הרבה יותר הוגנת ומעמיקה לקרוא. מצד שני – אין לי ספק שאם היינו חברים והייתי "משחק את המשחק" – הייתה שירתי שלי זוכה גם כן למה שזכו לו כל מיני משוררים שעליהם כתבת בהתפעלות.

    בסך הכל הייתי צריך לבוא לשולחן של גבריאל ואז הכל היה משתנה, נכון?!

    בברכת שבת שלום ומבורך, מאילן. ודרישת שלום לדוד אבידן ז"ל. איזה מזל היה לו שהוא ידע לשחק את המשחק, נכון?!

    • דפנה שחורי

      אילן, ראשית אין לי כמובן שום כוונות כמו שכתבת להשתיק את שירתך או כל שירה אחרת. בסך הכל כתבתי את דעתי הכנה ואפילו הבעתי את התפעלותי משירים שכן מצאו חן בעיני(שירי האהבה). אז אני לא מבינה על מה ההתלהמות.

      שנית: לגבי מתי נכתבו השירים, הדבר מזכיר לי את החייל שרץ סביב גדר הקיבוץ-מתאמן, משפר את הכושר לפני הגיוס. כנראה שעוד לפני שיצאת על אמת לשטח הכנת את המצע. לטעמי ישנה אינפלציה של שירה ארס פואטית שהיא פחות חזקה. וכן שירים ארכאיים מעט שבתום הקריאה (ותתפלא אפשר לקרוא ספר שירה בזמן קצר) הדברים לא ממש נחרתו עם כל הרצון הטוב. ובנוסף הספר ארוך מידי. רצוי שהספר שירים יהיה קצר יותר. ואגב אני יכולה להביא כאן דוגמאות לאותה שירה ארס פואטית וכזו שמתחשבנת עם עולם הספרות שאין בה ערך פואטי ממשי . אבל אילן, החשוב מכל ואתה כמבקר צריך לדעת את זה הוא לדעת לספוג ביקורת- מטוב ועד רע! אני ,בניגוד אליך, דווקא צמאה לביקורת גרועה ככל שתהיה. הביקורות שלי תמיד היו ויהיו אמיתיות לחלוטין. מעולם לא כתבתי כך או אחרת בגלל ידידויות עם יוצרים. נדמה לי שזה אחד מסימני ההכר של הכתיבה העיתונאית שלי . התגובה השניה שלך כאן באתר רק הפילה אותך בפח כי אתה יורה לכל הכיוונים כמו לעברו של רן יגיל מירי פליישר ואפילו אל המתים . אין קשר בין הדברים. יונה וולך ודוד אבידן?מה להם ולמהומה חיה?

      • אילן ברקוביץ'

        שלום דפנה. אין לי כל בעיה עם ביקורת שלילית בתנאי שתהיה הוגנת ועניינית. אני מודה לך על ההתייחסות לספרי ומאחל לך הצלחה רבה בהמשך דרכך.

        בברכה, אילן ברקוביץ'.

  2. אילן ברקוביץ'

    ועוד דבר שהוא ממש הטעייה של ציבור הקוראים. אין בספר שלי אפילו שיר אחד שבו אני מנסה ללכוד את המוזה, כדבריך, או להסביר לקורא מהי שירה. כנראה התבלבלו אצלך שוב היוצרות בין המדור שלי, "משורר בשטח", לבין הספר.

    גם במדור אגב, אני אף פעם לא מסביר דבר כזה פשוט משום שאני לא מאמין בו.

    אבל בינינו, מה חשובות העובדות, העיקר אהבת השירה הטהורה שנושאת אותנו, הלא כן?! דרישת שלום גם ליונה וולך זצ"ל, שהייתה טהורה וברה כיונה צחורה וגם לרני יגיל, יבדל"א, שבוודאי מתמוגג לנוכח הדברים ביחד עם מירי פליישר ועוד כמה קוראים חביבים כאן באתר הקדוש הזה.

    אילן.

  3. אילן ברקוביץ'

    ודבר אחרון באמת, לפני שאני נכנס לקדושת השבת ולמשפחתי: אני חושב שאובייקטיבית – כטור בפני עצמו, עשית עבודתך נאמנה וכתבת את הדברים כסיפור קצר.

    זה מוכיח לי שצדקתי כשכתבתי לך ש-300 מילה יכולות להיות אינסוף אם מאמינים בזה.

    את כותבת יפה מאוד ואני מברך אותך על כך ומקווה מאוד שתמשיכי הלאה בעבודתך החשובה הזו.

    אל תתעכבי יתר על המידה על דברי הביקורת שלי כלפיך. אני חושב שזה משהו מובנה שכבר אין לך יכולת לשנותו. מצד שני – אני מאוד אוהב את קריאות השירה שלך וגם שירים רבים שלך עצמך, כך שאוכל לחיות עם העובדה שכנראה קוראי "ישראל היום" המרובים לא יעוטו על ספרי.

    אילן.

  4. דג רקק טורף דג רקק אחר.

  5. צריך להגיד את האמת. אילן ברקוביץ הוא מבקר שירה גרוע ומשורר גרוע. סביר שלאור מבקש לבלוע את הלשון על ההילולים חסרי הפשר שלו ל'תפוזים'.
    נפל חזק הלאור. ברקוביץ כל כך עסוק באגו שלו שלא יכול להגיד משהו משמעותי. אבל יש לו עמדה, והוא עושה חשבון עם כל מי שלחשש ברבים הסתייגות או תפיסה מנוגדת לו. לכן יש לך אומץ, דפנה, וחכי למכה ממנו שהוא רק מחכה לרגע.
    ברקוביץ משורר גרוע וצריך אומץ להגיד את זה. כל הכבוד.
    האם מישהו יכול לתת לינק לדברי גבריאל מוקד?

    • גבריאל מוקד כבר מזמן לא מבדיל בין לשמאל לימין וידוע לכל: כל מה שיוצא בשמו הוא תחת השפעת ויזן (הפוליטיקאי הרדוד מיהוד).

      • ועדיין מגיעה שעת נחת לכל נדכאי הברקווץ' שנרדפו לדורותיהם משום שלא הסכימו ללקק ליצור המשומן הנוקם והנוטר.
        שאלוהים ישמור איך שהוא נוקם ונוטר בטור המזוייף שלו. משורר כושל שחי ברשת וסוגר חשבונות עם העולם ואשתו על כל פיפס, ושבוכה עכשיו כמו תינוק כשחוטף ביקורת הוגנת.
        תביאו לינק למוקד גם אם כתב אותו הפוליטיקאי הצעיר בעצמו.

  6. אחד מהחבר'ה

    שלום אילן
    אני חושב שאתה לא הוגן כלפי דפנה שחורי ואתה מכוון נמוך מאד.
    אני מבין את הפגיעה שנפגעת מדברי מנחם בן במעריב וגבריאל מוקד באתר של אלי אשד ב"רשימות".
    אך לדעתי דפנה שחורי נהגה עמך בשיא ההגינות והעדינות. היא אמרה דברים נעימים על מחויבותך (הנאיבית לעתים) לשירה וגם מילים טובות על חלק מהשירים:

    "דווקא השירים הטובים בקובץ, בדומה לקודמו 'תפוזים', הם שירי האהבה שמופנים לבנו הקטן או לאישה בשר ודם, ולא למוזה החמקמקה. מדובר בשירים לירייים, לוהבים, צבעוניים, ניחוחיים ומוארים אשר נעים על הגבול שבין שפת קודש לחול."

    הרוח של דבריה שונה לחלוטין מהארס בדבריהם של בן ומוקד.

    אתה עצמך בבואך לבקר אחרים הרבה יותר חריף ממנה.

    אומרים שאין אדם נתפס בצערו.
    כאמור, אני מבין את תגובתך ואת האפשרות להוציא את התסכול על דפנה שהאתר שלה פתוח לתגובות.
    אני מקווה שיבוא יום ותדע גם לבקש את סליחתה על כך שמילאה את תפקידה בצורה הנכונה ביותר והעדינה ביותר.
    שלך

    • על איזו הגינות אתם מדברים, האיש לא מסוגל להיות הגון. הוא קרא הערות מסתייגות על ביקורות שלו ורדף משוררים כאן מבננות בטור שלו בהארץ. שכחתם? עכשיו יחכה במלוא כובד משקלו החתול הג'ינג'י לספרה של דפנה, יחכה ועוד איך.

  7. מירי פליישר

    דפנה יקרה
    את יודעת שאני אוהבת את שירייך ואותך אבל חבל שהכנסת אותי הקטנה והלא משוררת לדיון,אולי בגלל זה…
    פעם אחת כעסתי נורא על אילן על דבריו על יעל גלוברמן שלא נראו לי מנומקים. אבל חוץ מזה אני כמוך דווקא מתרשמת מהכנות שלו שלא תמיד מאוזנת כנראה, אבל אלה דרכם של רגשות שהם סוערים ולוהבים.
    עשית לי חשק לקרוא את שירי האהבה של אילן. אני כבר מזמן די בעדו. אולי הוא לא יודע,למרות שכתבתי לו זאת בתגובותי. יש משהו שנוגע לליבי בכתיבתו הכנה בתגובותיו פה בבננות. רק חבל אילן שאתה ממהר להתרגז.
    נדמה לי שאנשים הם הרבה פחות נוקמים ונוטרים משנדמה לך. כדאי להקשיב למוזיקה הזו,היא נמצאת גם כאן אצל דפנה.

    • חגית גרוסמן

      בפעם הראשונה שפתחתי את 'חרובים' היה זה בחנות תולעת ספרים. ברגע הראשון שפתחתי את הספר נוכחתי לראות שיש בו שירה גדולה ונדירה וככל שהעמקתי לקרוא ידעתי שזה הספר הטוב ביותר שיש כיום בחנות הזאת. אני מזמינה את כל אוהבי השירה האמיתיים לפתוח את הספר ולהתרשם בעצמם מן השירים, כי מדובר במשורר של אמת היוצר שירה אשר ללא ספק תעמוד במבחן הזמן.

    • דפנה שחורי-למירי פלישר

      מירי יקרה לא אני הכנסתי אותך אלא הגבתי על דבריו של ברקוביץ' עצמו שכמו גרף במגרפה יחדיו, חיים ומתים, אנשים שאין כל קשר בינם לבין הביקורת

      שלך
      דפנה

      • תודה על ההבהרה דפנה. לפי סדר ההופעה של התגובות נראה היה לי שתגובתך היתה קודם אבל אני מבינה שהיא כבר תגובה.

        אני סולחת לך אילן כי כמו שכתבה יעל ישראל כתיבת ביקורת אפילו חלקית בפומבי למעשה מלבינה פני משורר ברבים. כך בבלוגים ולמעשה גם בעיתונים. עצוב אבל בלתי נמנע. נפגעים. כולנו.

  8. ביקורת עניינית לגמרי דפנה
    לא ברור לי על מה ברקוביץ קוצף
    באחרויות : אני מכיר כמה ספרי שירה מצויינים שיצאו לאחרונה ולא היתה שום התייחסות ביקורתית אליהם , לא יכול להבין למה, למה כותבים על מישהו ועל ספר מסוים ולמה לא כותבים על מישהו אחר והספר שלו , כל עניין הביקורת מוטה באופן כל כך ברור
    איך מגיעים בכלל לכתוב בעיתון ביקורת ספרות ? מי נותן לו מנדט ועל סמך מה ? מי הוא שיעשה דירוג מצעד פיזמונים לשירה ?
    אגב יש קשר לאילנה ברקוביץ ?

    • אילן ברקוביץ', אתה משורר לא רע ובוודאי לא רע מאלה שאתה נוהג להלל ולשבח במדורך.

  9. אילן ברקוביץ' ליצן חצר של בני ציפר
  10. שיר גרוע, הבקורת בסדר

  11. אילן ברקוביץ'

    שלום. ראשית אני מבקש להתנצל בפני מירי פליישר באם נפגעה מדבריי. כנ"ל גם בפני דפנה שחורי ולמעשה בפני כל מי שקרא ונפגע. זו לא הייתה המטרה שלי.

    אני מבקש לסמן קו אחר, חדש, כזה שעוד לא היה בתולדות השירה העברית החדשה. נקי וטהור, שמתייחס לשירה ומשורריה ללא חשבונאות ומאהבת השירה בלבד. זו דרכי ולא אסטה ממנה כהוא זה.

    המחיר שאני משלם באופן אישי על כך שאני לא משחק את המשחק הפוליטי של השירה הוא גדול אבל שולי ביחס למטרה החשובה באמת.

    דרכי הפואטית שלי ברורה לי. היא החיים שלי. כשדפנה כותבת שאין ערך פואטי לחלק משירי הספר החדש שלי זו כמובן זכותה. עבורי – יש להם ערך חיים. אף אחד לא יצליח לעצור את המסע שלי אלא אני.

    מה אתם רוצים שאספר לכם כאן, שקיבלתי מכתבים שמודיעים לי מראש איזה ביקורות עומדות להיכתב על הספר? טלפונים? מיילים? ששירתי מוחרמת ביודעין מכל פסטיבל שירה שהוא?

    ובכן – זה המצב – ואני גאה בו משום שהוא מוכיח שדרכי ישרה. היא תמיד תהיה כזו. למי ששולח לי מכתבים וכותב שהשיקולים שלי בכתיבה הם לא תמיד מקצועיים – הם תמיד היו מקצועיים ותמיד יהיו. תמיד אני אצא נגד השחיתות שפושה בשירה שלנו כפי שהיא פושה בכל חלק מהחברה במדינה הזו.

    זה הקו שאני מסמן. תמים או נאיבי – זה הקו. מי שרוצה להצטרף אליו מוזמן בשמחה. מי שנפגע בדרך – נפגע – כי דרכו מושחתת.

    בעיני – השירה היא מקום טהור וקדוש שאין בלתו. משוררים גדולים שדפנה מפארת לעתים כמו דוד אבידן או יונה וולך ז"ל וגם חבריה לשולחן – עשו וממשיכים לעשות גם מעשים נוראיים לחבריהם בשם השירה שלהם עצמם. אני לעולם לא אנהג כך.

    זה קו חדש ולכן הוא נתקל בהתקפות רבות. גם באתר הזה. מצדי שימשכו אולם כדי שגם ההתקפות תהיינה טהורות – עלינו להיפרד באופן סופי. כמה פעמים בעבר כבר כתבתי זאת כאן ולא עמדתי בהבטחתי.

    ראשית, משום שאני בן אדם. שנית, משום שיש כאן כמה כותבים שחבל היה לי להפסיד את כתיבתם, למשל חגית גרוסמן, ענת לוין, שי אריה מזרחי, עדי עסיס ועוד כמה אחדים שפשוט היה לי תענוג לקרוא את מה שכתבו. להרהורי השירה של ענת לוין פשוט התמכרתי וכנ"ל לכל פוסט שפרסמה כאן חגית גרוסמן. כך לגבי כמה אחרים.

    לצערי – כמעט בכל פעם שהתערבתי – הותקפתי. זה כנראה באמת לא מקומי וזו חציית גבולות שצריכה להיפסק. פורסם כאן גם מכתב שהוא בגדר הוצאת דיבה כלפיי והבלגתי. פורסם גם פוסט שהפך למעשה לינץ' מכוער וחרקתי שיניים.

    מעתה – פשוט לא אדע מהדברים. אני לא רודף אף אחד כאן באופן אישי. אני מחפש אחר שירה טובה וכשאני נתקל בשירה פחות טובה אני מציין זאת ומסביר. אינני נוהג לקרוא ספרי שירה בפרקי זמן של שבוע. עבורי זה מעט מדיי זמן בכדי שאוכל להעמיק בקריאת הספר, בין אם אורכו עשרים עמודים ובין אם אורכו 145 עמודים.

    אני מזמין את כולם להמשיך ולקרוא את המדור שלי, "משורר בשטח", כל עוד יעמוד לי כוחי ואת ספרי השירה שלי – כנ"ל. "חרובים", אגב, הוא ממש לא ספר שירי אהבה ואם הוא מוצג כך – זו ממש אי הבנה של המהלך של הטרילוגיה כולה. קראו והבינו בעצמכם/ן. לספר חמישה שערים, אחד מהם, למשל, נקרא "חרובי מלחמה".

    תודה רבה על כל תגובה מרעה ועד טובה (מנחם בן אמר שאני משורר גרוע אז הנה אני מנסה). ברכות לכול והרבה אושר ואהבה,

    מאילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".

    ומילה אחרונה נוספת למירי פליישר: אם תכתבי לי את כתובתך במייל אישי – אשמח לשלוח לך עותק מהספר במתנה, במיוחד עבורך.

    • אילן ברקוביץ'

      ועוד דבר חשוב ואחרון בהחלט: היום בערב ישנה השקה לספר שירים חדש, ראשון, של המשוררת ענבל כהנסקי. אני מקווה מאוד להיות שם. ההשקה תתקיים בבית הקפה "הנסיך הקטן". תוכלו לקרוא עליה באתר שלה (מבחינת השעה וכו'). הספר נקרא "פראי היום" והוא ראה אור בהוצאת כרמל.

      אני קורא בו בעניין רב כבר מזה כמה שבועות. הרבה הצלחה למשוררת בדרכה ולהתראות. אילן.

      • גילוי עריות

        שלום אילן
        אני מבין את הכאב והעלבון.
        לכולנו ברור שבמילייה כל כך קטן, שאין בו כסף , נשאר להלחם רק על הכבוד האישי והמקצועי.
        כאשר הכל כל כך צפוף ואינטימי וכולם מכירים את כולם ,תהיה תמיד תחושה (מוצדקת על פי רוב, כי כולנו בני אדם) שהשיקולים הם לא רק מקצועיים אלא גם אישיים.

        הכל כאן הוא בעייתי:
        1. אתה משורר, אך גם מבקר ובעל טור בעתון חשוב.
        2. דפנה שחורי היא משוררת אך גם מבקרת ב"ישראל היום"
        3. כך גם אלי הירש המפרסם טור קבוע ב"ידיעות אחרונות"
        4.אמיר אור הוא משורר אך גם הקול הדומיננטי ב"הליקון" והוא חולש על כתב העת של העמותה וגם המוציא והמביא של "פסטיבל "שער" לשירה.
        5. רפי וויכרט הוא משורר מבעלי הוצאת "קשב" אך גם חבר ב"הליקון" (ולכן אמיר אור הוציא את ספרו החדש בהוצאת "קשב").
        רפי וויכרט עכשיו מנהל של פסטיבל מטולה לשירה והאחראי על הזמנת המשוררים לפסטיבל הנחשב ליוקרתי.
        6.רן יגיל חבר ב"עמדה", מוציא לאור של ספרים ,אך בעל טור לשירה ב"מעריב".
        7. יקיר בן משה מנהל אירועים בבית ביאליק אך גם חבר מערכת ב "הליקון".

        אני בטוח שיש כאלו שנשמטו מזכרוני או מידיעתי.
        נדמה לי שמנחם בן (עם כל השטויות שלו) הוא היחיד שאינו תלוי באחרים.

        ובחזרה אליך אילן,
        כולנו חכמים ויודעים את התורה. אך כולנו עיוורים למעשי ידינו. כולנו עושים את המיטב. בהרבה מקרים אנחנו מאוהבים במעשי ידינו ולא מסוגלים לראות את הפגמים שיש בהם. לכן אני מבין מדוע אתה חושב שמתנכלים לך.
        אפשר לראות את הצהרותיך על שירתך כיהירות, אני חושב שיותר משהן יהירות הן ילדותיות, ממש כמו ההתנהלות שלך באינטרנט.
        אני איש קטן, בלי שום כוח השפעה (אני לא מזדהה בשמי מהסיבות הידועות). קראתי רק את ספרך הראשון והוא נראה לי ילדותי ותמים ממש כמו האישיות שלך המתגלה כאן.
        זאת להבדיל מהטור שלך שאני מגלה בו לעתים תובנות מעניינות).
        האמן לי, זו לא קונספירציה של כוחות השחור נגד שירתך. ממש לא.
        היא פשוט ילדותית ולא מעניינת.

        המשך לכתוב, ואת הספר הבא הראה לפני פרסומו לאיש ספרות שאתה מעריך, (לאו דוקא מתחום השירה ששם תמיד ניתן לחשוד בגילוי עריות)
        למשל ל חיים באר, עמוס עוז, גרוסמן, א.ב. יהושע.
        כבעל טור נחשב ב"הארץ" הם אולי יסכימו להביע את חוות דעתם האמיתית על שירתך (אל תבקש הנחות).

        אולי אז תבין ש כתיבת שירה היא לא הצד המעניין שבך, אבל יש לך בודאי דברים אחרים וטובים להציע לעצמך, למשפחתך ולעולם.
        בברכה

        • אילן ברקוביץ'

          לא עשית מספיק שיעורי בית, מגיב אכזר:

          8: מנחם בן, משורר ומבקר בעיתון. בן החל כמנחם בראון ופרסם שירה בספרים. כך שגם הוא "תלוי".

          אני לא תלוי באף אחד ושירתי חופשייה לגמריי, לשמחתי הרבה גם מאופל נשמתך.

          שלום ולא להתראות לעד. אין כאב ואין עלבון, רק צער להיתקל ברוע האנושי בהתגלמותו. האם היית נאצי בעברך? זו שאלה רטורית. קרא את "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל והצטרף למרצחים.

          • לציבור המשוררים/משוררות, אילן ברקוביץ' לא בודד במערכה ועל כך נאמר לא אלמן ישראל. חבריו ברשת יכו בכם אחד אחרי השני. לאילן ברקוביץ' בלחיצת יד איתנה, המשורר האלמוני.

          • אילן, הבעיה האמיתית שלך התחילה כשניסית להתקרב לחבורת משוררים שחשבת להפיק מהם תועלת לעתיד לבוא בוא נגיד כמו להשקיע במניות.. יצאת מרומה ונפסד.. תתעשת!!…יש "שאפתנים" נוספים בשטח.

          • משהו לא ברור לי, בכל הענין הזה – שירה ופוליטיקה של משוררים, כל בקורת ניתפסת כאישית, האם אין מי שמסוגל להעריך שירה כשירה נטו? למה ? כי כולם תלויים בכולם, כוחות מנוגדים פוליטית וחברתית נילחמים זה בזה , ויש משהו בתפיסה שיש בספרות ובשירה כמו גם בפוליטיקה גילוי עריות, או שמור לי ואשמור לך או אם תרצו יד רוחצת יד,וחבל

          • בא'נה אילן, 'תה דפוק

          • לאילן מהנאצי

            שלום אילן

            אני לא צריך לקרא את מאות העמודים של "נוטות החסד" כדי להבין למה התכוון המשורר (אילן ברקוביץ') בכינוי שהענקת לי במטפורה ש"אין בה כאב ואין בה עלבון".

            אתה צודק, דברי היו אכזריים דווקא משום שלא הייתה בהם התלהמות ולא הטחת עלבונות, רק הצעה פשוטה והיא: להגיש את ספרך זה או הקודם לביקורת אישית לאחת מאושיות הספרות העברית ולחכות למשפטה.

            האומנות היא פילגש אכזרית ,היא בוגדנית גם אם שכבה פעם בחיקך. אל תהפוך אותה לאשתך החוקית.

            נדמה לי שדפנה בטוּבה רצתה לומר לך בשורות האחרונות בביקורת (העדינה) שלה:
            אסור להפוך את השירה ל"חיים" ולאשת חיק.
            מטעמים פרקטיים -כי כך נפגעים יתר בני המשפחה,שהם בשר ודם ולא מילים, הם החיים האמיתייים הנושמים אתך בבית.

            וגם מטעמים פואטיים: החיים הם החומרים לשירה. מי שמקיים משואה חיים= שירה מחמיץ את החיים ולא מזהה את החומרים.

            שלך

            הנאצי

    • מירי פליישר

      אילן תודה אשמח לקרוא הנה המייל שלי
      mirifleisher@bezeqint.net

      ולתשובתך. אני עדיין חושבת שיש בך המון תמימות לחשוב שבכל יש מהלכים קטנוניים. כמי שאיננה משוררת ואינני יושבת לשום שולחן, אני חושבת שהחשש שלך מפני רדיפה הוא מוגזם. ייתכן כמובן שאינך מוזמן לפסטיבלים מכיון שבין המארגנים יהיו אנשים שנפגעו ממך או שאינם מרוצים מהתנהלותך. אני למשל חושבת שככל שאתה מפגין אומץ ודרך ייחודית לביקורת השירה, דרכך אינה היחידה והאמת איננה רק אצלך, כך שהרדיפה או ההתנגדות יכולים להיות מאי הסכמה גורפת לדרך שלך. תודה ואני דוקא מזדהה עם כיוון כזה, שדרכך היא כמעט לבד. אולי אתה שואף לאינדיוידואליות חסרת השפעה אבל במבחן התוצאה , אתה די מבודד את עצמך. תקשיב לפעמים, תתקרב, תיקח כסא ותשב. אולי אפילו יהיו כמה שירצו שתצטרף אבל…אני יודעת שאתה תחשוש מהשפעה על דרכך המיוחדת באהבת השירה וביקורתה. זה יהיה כנראה המחיר שתצטרך לשלם . אבל אנא אל תראה את האחרים כשונאיך,מצא בלבך דרך להבנה וחמלה , לכל מי שדעתו שונה, אולי זו תהיה דרכך להכרה שקטה בדרכך ,הכרה שאתה לא נלחם עליה בצדק, אבל לא תזיק.אני כותבת לך כי אני מכירה מנסיוני את הצורך להשמיע קול ייחודי שאיננו נכנע. לא כולם מנסים להכניע,תחפש אותם.

  12. אני שונא שירה
  13. תמי כץ לוריא

    דפנה
    ישר ולענין

  14. למי שכינה את עצמו "גילוי עריות":
    ספרו של אמיר אור יצא ב"קשב" מפני שהוא ספר טוב שראוי לראות אור בהוצאה הזאת.
    רני יגיל אינו "חבר" ב"עמדה". הוא ממיסדי "עמדה" ומי שהוציא מכיסו ומזמנו כדי שכתב-העת יתקיים.
    חוברות "אופציה פואטית" שיצאו ב"עמדה" היו מן החשובות בתחום.
    לא ניחא לי שששמו של דוד אבידן נישא כאן לשווא. אבידן לא נזקק לשום "משחק" ב"שוק השירה" (ביטוי מתועב, שכן אין שוק, ואפילו באסטה אין לשירה!). היתה באבידן מידה לא קטנה של גאונות כדי לעמוד על רגליו בכוחות עצמו.
    גבריאל מוקד היה, בלא ספק, ממבקרי הספרות החשובים ביותר למן שנות ה-60. אין זה מן ההגינות לחבוט בו בזקנותו.
    ולבסוף, גילוי נאות: זה שנים אחדות שאינני קשור בגורם ספרותי כלשהו, לרבות הוצאת "קשב".
    מנקודת ראותי עלי לציין שהוויכוח פה אינו מתנהל, למעשה, על ביקורת שירה אלא על סיקורת שירה. מאמרי ביקורת אינם מתפרסמים עוד במוספי העתונות היומית, וכמעט שאינם מתפרסמים בכתבי-עת.

    • גילוי עריות

      לגיורא
      תתפלא, אני מסכים עם כל מה שכתבת. לא אמרתי שספרו של אמיר אור הוא ספר לא טוב ולא ראוי לצאת בהוצאת "קשב לשירה" ,אך חברותו בעמותת הליקון שאמיר אור הוא הקול הדומיננטי שלה מסבירה מדוע אמיר בחר להוציא אצלו את הספר ואולי רומז גם מדוע אמיר אור הוזמן לסטיבל מטולה.
      לא אמרתי שההתנהלות של רפי וייכרט בניהול ובהזמנת המשוררים היא מושחתת.
      באופן טבעי נוצר קשר בין אנשים בעלי טעם ואינטרס דומה.
      אין מה לעשות נגד זה.
      כך גם לגבי יתר האנשים שהיזכרתי.
      ציינתי את כל הקשרים המפותלים כדי להראות שקשה להפריד בין הדבקים.

      כל אלה שמניתי, הם אנשים המחזיקים בתפקידים שיש בהם לכאורה (או לא לכאורה) נאמנות כפולה ,לעתים בלתי אפשרית בין המחויבות הציבורית שלהם (פסטיבלים, כתבי עת וכתיבת ביקורות) לבין החברות והקשרים האישיים.

      • ל"גילוי עריות",
        מקבל את מרבית הערותיך.
        רפי וייכרט כמשורר וכעורך חסר אינטרסים משום שאין הוא חייב דבר לאיש.
        בניהול פסטיבלים האחריות היא כלפי הספרות ומארגני הפסטיבל, ובעניין הזה חלה אחריות ציבורית שעליו להקפיד בה.
        דרך אגב, בכל ספרות בעלת ערך טובי הכותבים מחוברים זה עם זה באופנים שונים. הדבר בולט אפילו בחברות רודניות, ראה לדוגמא משוררי "דור הכסף" הרוסי: פסטרנק, צווטייבה, אחמטובה, מנדלשטם ואחרים.
        גם משוררי "חבורת שלונסקי" היו קרובים זה לזה וכנ"ל אנשי "לקראת".
        זאת התקבצותם של אנשים שכמיהותיהם ודאגותיהם דומות!
        דרך אגב, למבקר ספרות אין שום מחוייבות ציבורית. בכל ספרות בעלת ערך, חברים כותבים על חברים — ואני מתכוון לביקורת ספרות ממש, ולא מה שמכונה כיום בעתונות "ביקורת".

      • אלון אטיאס

        היה ברור לי כבר מזמן שזה מה שיקרה כשברקוביץ' יוציא ספר. קשים חייו של משורר שהוא גם משורר וגם מבקר לא חנפן.
        דווקא בגלל שברקוביץ' כותב בטור שלו על משוררים חדשים ופחות ידועים. בניגוד לאלי הירש למשל הכותב רק על אילו שכבר התפרסמו. כותבים רבים שלא הספיק לכתוב עליהם, טרם גילה אותם או אינו מעריך אותם נוטרים לו טינה וכותבים נגדו בכל המרץ כטוקבקיסטים.
        לי היה ברור שהשירים ב"חרובים" ו"חרוזים" שטרם יצא, נכתבו לפני היותו מבקר כיוון שאחרת לא יכל להתחייב כבר בספר "תפוזים" שייצאו שני ספרים נוספים, כלומר שלושת הספרים היו כבר סגורים מבעוד מועד.
        קראתי את "תפוזים" ספר נפלא! בקרוב אקרא את "חרובים".

        • אילן ברקוביץ' כותב על חסרי האישיות והכישרון, שמוכנים לסתום את הפה נוכח ההתנהלות הסחטנית והבריונית שלו ושל פטרונו לאור, מכיוון שהם יודעים שבדרך אחרת הם לא היו מקבלים שום זרקור. בטח לא דרך יצירתם. כל האנשים הקטנים, עדר קטן ועלוב, מקבל חשיבות בטורו המכור מראש, והעכור. הוא לא מתבייש ומצהיר על זה בעצמו, אז מה יש לו עכשיו לשלוח כל מיני חברים (או שהוא בעצמו בשמות בדויים), לנסות להטות את העובדות. גם ספרו מגוחך, באמת. איך אפשר לומר עליו או על אמיר אור – משוררים? ספרו בדיוק ברמה של מי שהוא מזכיר בטורו. הרמה הנמוכה בישראל, באופן כללי. כאילו שקשה לשחק את המשחק הזה. ערוץ 2 בכל מקום גם איפה שלא ציפיתם. אפשר להוריד את הדגל לחצי התורן, העליבות, התככנות, השחיתות, לוקחים בסיבוב הזה לא רק בכול המדינה, אלא גם בשירה. לא נורא.
          רק אל תתפלאו למה אף אחד מלבד 20 האנשים הבינוניים משתתפים במשחק המשעמם. ואל תצפו שיהיה כאן שמח כמו בזמנים של אלתרמן, אבידן או וולך, עם כאלה דמויות. יש כאן לא יותר מפארסה.

      • לגילוי עריות אתה צודק

        כל מי שחולק על דבריך אלה על ה"פוליטיקה האינטרסים והקשרים" הוא צבוע, לא משנה לאיזה מחנה הוא משתייך. אגב, אמיר אור, רפי וויכרט ואחרים שהוזכרו הם "צדיקים" יחסית לחברי קבוצת "כתובת". שם ה"תועלת" של חברי הקבוצה כבודדים וכקבוצה היא שעומדת בראש מעייניהם בצורה כל כך שקופה שזה זועק לשמיים. די לראות את רשימת המוזמנים לפסטיבל ואת רשימת המשוררים בחוברות "כתובת" כדי להבין זאת (האינטרס בכל "שם" הוא כה ברור, למשל אפילו מזכירת המערכת ב"מאזניים"). הם ממש איבדו את יצר הבושה. בדרך זו לא אתפלא ( לא עכשיו אלא בעוד מספר שנים), המאירי או דורית וויסמן (הגרועים כמשוררים בין חברי הקבוצה, עד כדי מבוכה אך עסקנים מעולים וחנפנים בעלי שם) יזכו בפרס ישראל לשירה. מצב השירה כפני הכלב. ראו הוזהרתם.

        • מביך מה שאתם כותבים והמשוררים האמיתיים שאינם יודעים להתחנף צריכים לקרוא את כל זה ולהצטער על הגועל הזה.

        • גילוי עריות

          דוקא על קבוצת "כתובת" אין לי טרוניות.
          הם הקימו את "כתובת". קבוצה הפעילה להפצת השירה בירושליים, את כתב העת והפסטיבל.
          הכל יוזמה וזמן שלהם הוא, ולכן אין לי שום בעיה עם מי שהם מזמינים לפסטיבל או לכתב העת שלהם.
          הבעיה היא במקומות שבהם יש התנגשות בין תפקידים, והציבור הרחב (לא כמונו המעורים בקשרי גילוי העריות) לא מודע להם.
          הקורא התמים ברחוב משוכנע שאילן ברקוביץ' הוא מסקר סצינת השירה האובייקטיבי ביותר בעולם. הוא לא מודע לכל מה שרוחש מתחת.

          אבל האמת היא, שאנחנו וכל המריבות האלה מעניינות אולי 200 איש.
          אנחנו לא כל כך חשובים.
          שבוע טוב

          • לגילוי בנושא "כתובת"

            האם אמיר אור, רפי וויכרט, אילן ברקוביץ וכל האחרים לא מקדישים מזמנם? זה קריטריון זה? האם הכסף בא מכיסם הפרטי? הקריטריון הוא האם "כותב שירה" מתקדם במעלות השירה בזכות איכות שיריו או בזכות קשרים שהוא טווה ע"י הזמנת מי שיקדם אותו. גלעד המאירי כמנהל וכעורך "כתובת" פועל יחד עם חברי קבוצתו בצורה בוטה וגלויה בכיוון הזה. לזכותם יאמר שהם לא תופסים "צד" מחניפים ומרפדים את כל מי שכדאי. מעורכים, חברי ועדות, מארגני פסטיבלים וגם מוציאים לאור. לגבי האחרונים מדפיסים אצלם חוברות ע"ח הכלל ואח"כ גובים מחיר בפרסום ספר שירים אישי או בפרסום בכתב העת של אותה הוצאה.

          • כולם עושים את זה

            לפחות קבוצת "כתובת" עושה זאת באלגנטיות. לא רבה עם אף אחד משלמת לא רע (יחסית לאפס תשלום במקומות אחרים). מת"א הם נראים לא רע. רק שלא יכנסו למלחמות התל-אביביות. חסר להם. כאן צפוף

          • לכולם עושים את זה

            על זה אני בדיוק מדבר. משוררי אמת (כמוני למשל) לא היו עוברים על כך (ואכן אני לא עובר)לסדר היום. תל אביבים, ירושלמים, חיפאים, זה לא משנה. לא בודקים איכויות של שירים כלל. מזמינים לפסטיבל שלהם רק מי שיקדם אותם ומסרבים לאחרים. זה בדוק ושקוף בכל הפסטיבלים. במקומות אחרים זה פחות בולט ופחות שקוף כי יש חריגים. ב"כתובת" אין אפילו חריג אחד. הם יודעים בזמן אמת מי למה וכמה. עסקנים אמיתיים, משוררים (בחלקם לפחות) בספק רב. אם תתמנה לתפקיד משפיע חיש קל יחזרו אחריך. זה בדוק

      • גילוי נאות

        לידיעת גילוי עריות, הזמנת המשוררות והמשוררים לפסטיבל מטולה נעשתה על ידי ועדה אמנותית, ולא באופן שרירותי על ידי רפי וייכרט.

        • ספר לסבתא. יעל טומשוב הוזמנה לפסטיבל רק משום שהיא אשתו של אורי הולנדר, שהוא חבר מערכת "קשב" של רפי וייכרט. היא עוד לא הוציאה אפילו ספר שירים אחד.

          • לספר לסבתא. איזה טוקבק נפלא הצלחת להביא.זה שיא השחיתות. לא ידעתי שטומשוב היא אשתו של אורי חבר מועצת קשב. אז ככה היא הוזמנה. דעו לכם משוררים/משוררות. החברים של אילן ברקוביץ' ברשת יכו בכם אחד אחרי השני.שלכם המשורר האלמוני.

          • לספר לסבתא. גם אני לא ידעתי שיעל טומשוב היא אשתו של אורי הולנדר חבר מועצת עכשיו. היא הוזמנה לפסטיבל מטולה ואפילו לא הוציאה ספר. אם זו לא שחיתות אז מה זו שחיתות. על החתום משוררת עם שני ספרי שירה. אני בהלם.

          • לספר לסבתא. עוד רגע דפנה שחורי תמחוק את כל התגובות. סוג של שיתוף פעולה. היא חבר של רפי וייכרט. אנחנו שנינו מאותו שולחן.

          • רק פה בבלוג של הבננות. קיימות משוררות עם שני ספרי שירה ויותר שלעולם לא השתתפו במטולה. כנראה שהספור של טומשוב שכעת התגלה לעינכל זה היה הספור במטולה לפני שנים. שחיתות ומושחתים. מוזמנים ומוזמנות על תקן של חברים לצלחת. מושחתים ממש. ברמה .

          • לא רואים לא שומעים

            ולא מריחים שום ריח רע. הרי יעל טומשוב קוראת לעצמה יעל טומשוב הולנדר זה שנים. גם גלעד מאירי ודורית וויסמן הם משוררים דגולים שכל מחשבתם היא רק איך לקדם את השירה. הם וחבריהם לקבוצה כלל לא מנסים לקדם את עצמם. די עם הצביעות. תודו שזה המצב ונניח לכם.

          • ללא רואים. לא שומעים.
            למה להניח למצב? פסטיבל מטולה מקבל תקציב של יותר מ- 500,000 אלף שקל בשנה.וזה הולך על משכורת למשתתפים ובעיקר למנהלים. להן כל הסכום האדיר הזה הולך? פעם אחת ולתמיד צריך לחקור את זה? לאן באמת הכסף הגדול הולך? זכות הציבור לדעת. וזה כסף ציבורי.

          • למגיבים מנוולים,
            קראתם שירים של יעל טומשוב?
            קראתם את חוברות "אלמנך" שהיא עורכת?
            אתם יודעים מה ערכה באמת ומה יהיה ערכה בעתיד?
            היא תופיע בכל מקום שתרצה על סמך הישגיה וטוב שׂכלהּ.
            אורי הולנדר, חבר מערכת "קשב", נמצא במקום שהוא נמצא בשל כשרונותיו כעורך, כמבקר וכמשורר. כן, הוא היה בתיכון תלמידו של רפי וייכרט שעמד על כשרונותיו לפני שנים רבות למדי.
            את איכות שירתה של יעל טומשוב היה אפשר לשפוט כבר בשיריה הראשונים, הרבה לפני שהיא ואורי הולנדר נפגשו!
            רק מנוולים שכמותכם מגיבים בלא שיהיה להם מידע על מושא התגובה שלהם!

          • אמנון נבות

            איני מעורה בויכוח מתחילתו,שכן לא קראתי את ספר שיריו של ברקוביץ' החדש,
            וכמו כן איני מכיר כמעט את ויכרט ,הולנדר או יעל טומשוב,מי נשוי למי ומי למד ממי ,אף איני יודע איך מתקבלים או נדחים מפסטיבלי שירה ומה הם הקריטריונים – אבל כמה משיריה של גב'
            טומשוב קראתי והופתעתי לטובה מן העוצמה
            ומן העידון והדיוק.
            אילו הייתי עורך פסטיבל שירה,היא הייתה מתקבלת בכבוד ויקר.יש שכשרונם
            ויכולתם ניכר בהם מן השורה הראשונה
            שכתבו,ויעל טומשוב היא אחת מאלה –
            ואין בכך כדי לפסול אחרים,או לחוות דעה
            למרכזו של הדיון.

          • אמנון נבות

            איני מעורה בויכוח מתחילתו,שכן לא קראתי את ספר שיריו של ברקוביץ' החדש,
            וכמו כן איני מכיר כמעט את ויכרט ,הולנדר או יעל טומשוב,מי נשוי למי ומי למד ממי ,אף איני יודע איך מתקבלים או נדחים מפסטיבלי שירה ומה הם הקריטריונים – אבל כמה משיריה של גב'
            טומשוב קראתי והופתעתי לטובה מן העוצמה
            ומן העידון והדיוק.
            אילו הייתי עורך פסטיבל שירה,היא הייתה מתקבלת בכבוד ויקר.יש שכשרונם
            ויכולתם ניכר בהם מן השורה הראשונה
            שכתבו,ויעל טומשוב היא אחת מאלה –
            ואין בכך כדי לפסול אחרים,או לחוות דעה
            למרכזו של הדיון.

          • לא מכיר כן יודע

            השאלה אינה טומשוב כן או לא. אתה לא מכיר אותה אני מאמינה לך. אך האם אתה לא מכיר את גיורא לשם שמכיר את רפי ויכרט. בקיצור "חבר מביא חבר" וכך יש לנו גם את "קליקת הטהורים". התופעה המעוררת דאגה היא שאין יותר בושה אצל שום עורך או מארגן של פסטיבל או כתב עת. זה לא רק במטולה או ב"הליקון" זה בולט יותר ב"מטר על מטר" וב"כתובת" בי-ם. שם זה פשוט שקוף וזועק לשמיים. כך שהיום ה"כשרון נטו= 0% הקשרים והמעמד=100%. זו גם הסיבה שכל אחד/אחת צריך/כה "עמדה" ולכן הוא מקים או חבר מערכת בעיתון, פסטיבל, הוצאה, אתר, בית ספרותי (ביאליק וכו'). אם אין לך "עמדה" יהא כשרונך גדול ככל שיהיה, אתה תודר מכל הבמות. דווקא ממך אמנון נבות וממך גיורא לשם הייתי מצפה שתודו בכך.

          • אמנון נבות

            אין בידי לסתור את דבריך!
            מהמעט שאני יודע,את מתארת מצב שיש בו הרבה מן האמת.
            והיא הנותנת! להוציא מכלל זה את יעל טומשוב – שלא הכרתי באמצעות גיורא לשם
            ,ולמעשה איני מכירה כלל,למעט זאת שהוצגה בפני פעם אחת,ואנחנו החלפנו "שלום" מנומס ותו לא.
            על פי שיריה הלא רבים שקראתי,ואני חוזר
            ואומר,על פי שיריה בלבד,אך לכבוד הוא
            לפסטיבל משוררים,לארח אותה ולהקצות לה מקום בין משתתפיו.

            והאמיני לי,הקריטריונים שלי בביקורת שירה (איני מבקר שירה פעיל) מחמירים
            מאוד.

          • תודה אמנון מה גיורא לשם אומר

            אשמח לשמוע

          • לאמנון נבות וגיורא לשם נא תגובתכם

            על "לא מכיר כן יודע" אני כותבת בדם לבי ואודה לקבל תשובה עניינית וכנה

          • הטענה הוכחה!

            שלום גיורא
            בדבריך אלה הוכחת שכל הטענות שהועלו כאן , הועלו בצדק.
            האם אתה יודע מה יקרה איתה בעתיד?
            האם ניתנו לך כוחות נבואיים?
            ממתי ניתנות זכויות על סמך נבואה?
            יתכן שיעל משוררת ואישיות נפלאה ,אבל העובדה שהיא נבחרה להשתתף בפסטיבל מטולה, כאשר עדיין לא פרסמה אפילו ספר אחד ,ברור שהקשר המשפחתי הוא זה שהביא אותה להשתתף בפסטיבל.
            הקשרים בין רפי וויכרט ובעלה של יעל רק מחזקים את הטענה של "קשר משפחתי", (גילוי עריות לא מתאים בהקשר זה)
            אני מאד מאד מתפלא על רפי וויכרט שלא נזהר.
            ולך גיורא: המשכיל, בעת הזו, במקרה הזה, רצוי שידום.

          • ל"טענה הוּכחה", בזעם ובזלזול:
            מה אתה מכניס את אפך לעניינים שאינך מבין בהם ואינך יודע עליהם כלום?
            האם קראת את שיריה של יעל טומשוב מן הרגע שהיכרתי אותה ואת שירתה, שנים לפני שהכירה את אורי הולנדר?
            האם אני מסוגל להעריך בצורה נאה כיצד עשוי משורר להתפתח?
            כן, אני מסוגל, אפילו אם תעמוד על הראש ותנסה להוכיח שלא!
            ברקורד שלי מאמר מ-1962 שבו כתבתי שיאיר הורביץ הוא משורר בעל שירים בוגרים העשוי לעמוד במרכז שירת דורו. באותה שנה עצמה, כמדומני, או שנה לאחר מכן, כתבתי מאמר על ספר שיריו הראשון של יוסי שריד, ובו דעה נחרצת ששריד אינו משורר ולא יהיה משורר.
            אני מציע לך לקרוא את כל מאמרי כדי לבדוק היכן צדקתי והיכן לא.
            ואם הייתי מנהל פסטיבל מטולה, נניח בשנות ה-60, הייתי נמנע מלהזמין לאירוע אחד את אלתרמן, את תרצה אתר ואת רחל מרכוס — אב, בת ורעייה?
            ונניח שתרצה אתר היה בת דודה שלי, הייתי נמנע מלהזמין אותה?
            באמת, אנא, פיתחו את הראש והתחילו להבחין בין ספרות לבין פוליטיקה קטנה.

          • תוספת לא קלה ל"טענה הוכחה":
            פשוט לא יכולתי להתאפק.
            ב-1982 ראה אור ספרו של יורם קניוק "היהודי האחרון".
            כתבתי עליו מסה גדולה למדי לכתב-העת "פרוזה", ובו התלבטתי ב"קול רם" מהו הרומן.
            לבסוף קבעתי בצורה נחרצת למדי שמדובר ביצירת מופת.
            או.קיי. למרבית האנשים נדרשו כ-30 שנה להגיע למסקנה הזאת כאשר הרומן ראה אור השנה במהדורה שלישית.

          • הזעם הקדוש שלך לא משכנע אותי והאש הנבואית שלך לא מפחידה אותי.
            כוחות הנבואה שאתה נוטל על עצמך מזכירים לי במשהו את תחושתו של אילן ברקוביץ' כלפי שירתו שלו.

            אף אחד לא טען שיעל טומשוב אינה משוררת טובה ואולי נפלאה. אבל כתרי האלתרמן שהנחת על ראשה קצת מוקדמים.

            רפי וחבורתו(ך) כשלו בגלל "הנִּראוּת" היה עליהם להתאפק ולהזהר.
            בברכה
            זה שלא מתרגש מהאש

          • לזעם קדוש,
            לא יחסתי לעצמי תכונות נבואיות אלא יכולת וניסיון לשקול מהם כישרון וכושר ביצוע.
            אינני יודע מהן תחושותיו של אילן ברקוביץ' כלפי שירתו, אולם ההתנהגות אליו, כפי שהיא מתבטאת בבלוגים אחדים, אינה הוגנת.
            לא הינחתי כתר אלתרמני על ראשה של יעל טומשוב, ואתה אל תעוות את דברי.
            כתבתי כי קרבת משפחה ו/יחסי חברות אינם שיקול בהערכה ספרותית.
            בן-דודי אינו יודע לכתוב שיר, אז מה, הוא לא בן-דודי? ולוּ היה משורר טוב הייתי מזמין אותו למטולה למרות היותו בן דודי! הייתי מזמין!
            אספר על מקרה חוץ-ספרותי שטמון בו לקח חשוב.
            פרידריך הגדול מלך פרוסיה, שהיה מוזיקאי טוב, שאל את מכרו, קרל פיליפ עמנואל באך, מה דעתו על האב, יוהן סבסטיאן באך.
            השיב לו קרל פיליפ עמנואל באך: "אבי הוא הקומפוזיטור הגדול ביותר שהיה מאז ומעולם."
            האם טעה?
            היית מזמין את באך ובנו לפסטיבל ישראל למרות שהם אב ובנו? ואם הבן היה מנהל את הפסטיבל, האם היה מזמין את אביו?
            ה"נראוּת" אינה עניין ראוי בדיון על איכות ספרותית או בשיקולי עריכה של ספר או פסטיבל.

          • באך ,אלתרמן וטומשוב

            לגיורא
            אתה יכול לחזור ולטעון שאני מסלף את דבריך ואתה חוזר ומביא לי לדוגמא את אלתרמן (מגדולי המשוררים בעולם) ואת יוהן סבסטיאן (גדול הקומפוזיטורים).
            זו הדוגמא המתאימה?
            אני מבין שאתה רוצה לחזור לימי קדם.
            למצנאטים העשירים ,לחצרות המלכים והארכידוכסים ולנגני החצר.
            הייתה תקופה יפה לאומנות אח, היו זמנים…
            ,ובודאי תטען שאין דמוקרטיה באומנות.
            אבל היום הזמנים שונים. ויש גם פלוסים ל"נראות".
            דרך אגב, חיפשתי באינטרנט שירים של יעל טומשוב כדי לעמוד על טיבם.
            הדבר היחיד שמצאתי (אנא שלח לי קישורים אם תמצא) הוא את ההייקואים בגליון האלמנך שהיא עורכת.
            אף אחד מההיקויים לא עומד בשום קריטריון של הייקו אמיתי.

            יותר מהכל, זו הייתה נפילה מטופשת של רפי וויכרט וחבריו, הם הרי יודעים שמחפשים אותם. חבל.

            ובקשר לאילן ברקוביץ' , ליבי אליו אבל הוא הזמין את זה כאן על עצמו בתגובתו האימפולסיבית והמעליבה.
            דפנה שחורי כתבה ביקורת הגונה ומעודנת והוא התקיף אותה בגלוי וברמזים של מתחת לחגורה ,גרר לשם כך ולכלך את החיים והמתים.
            לו היה מודה לה בנימוס על דבריה ,כל הסיפור היה נראה אחרת (כאן).

          • למגיב "באך, אלתרמן וטומשוב":
            מה רע בכך שקראתי את שיריה של יעל טומשוב בכתב-יד בבית-קפה?
            זאת קריאה לא ראויה?
            היא חייבת לפרסם משהו באינטרנט?
            לא די בכך שהראתה X שירים ל-Y בני-אדם שקיבלו מושג מלא על יכולתה?
            הבאת דוגמאות מן הגדולים ביותר כדי לצמצם את אי-ההבנות.
            אשקול אם להביא בפעם הבאה דומגאות מן הקטנים ביותר. אני מבטיח לך שגם בזה לא תעמוד.
            לא היתה שום נפילה של רפי וייכרט. אפשר לחפש אותו עד מחרתיים בלילה, לא ימצאו בכליו ולא כלום. ידיו נקיות כלִבו. כאשר תכיר אותו כמוני תדע את מה שאני יודע ולא תסתבך בהשערות ובניחושים.
            אני חוזר וטוען שאין דמוקרטיה באמנות.
            חוסזר המצנאטים הוא אכן בעייה (וזאת הסיבה שפירנסתי את עצמי בפיתוח תוכנות!), אולם היעדרם אינו משנה דבר באשר לעצמיותה של האמנות באשר היא.
            טיבה של יצירה לא ישתנה אם בהצבעה דמוקרטים יהיו לה מיליון תומכים או מיליון מתנגדים!
            זכותו של ברקוביץ' להגיב באימפולסיביות.
            חלק מן הדברים שנאמרו עליו לא היו אימפולסיביים, אלא פליליים בעליל, ואליהם אני מתכוון!

          • לגיורא לשם

            האמת שאני עוקבת אחרי תגובותיך ומופתעת מתגובתך הפעם מאוד. אתה מתרכז בטומשוב כאילו אם תוכיח שהיא הוזמנה בדין הרי הכל בעולם השירה מתנהל מתוך ענייניות טהורה ושלום על ישראל. אתה יודע בסתר לבך שאין הדבר כך. אולי תודה בכך (כמו אמנון נבות עמיתך למעלה כשהתייחסתי אליו ואליך כאחד) או לחילופין תנמק ללא גידופים

    • גבריאל מוקד הורשע בפלילים, מר גיורא לשם.

      • הוא גנב לברקוביץ שני תפוזים וחרוב אחד
        וכשקם ברקוביץ משנתו וראה שממאה ארבעים וארבע עמודי שירתו חסרים שלשה,מייד הבין במי המדובר ורץ למשטרה!

  15. ביקורת על קצה המזלג לא מדברת אלי
    יש רדידות ושטחיות בה
    חלקה הגדול התחשבנות חוץ ספרותית חבל
    עדיף כבר לא לכתוב אם ככה כותבים על קצה המזלג
    בטעימות קטנות לא?

    • גיורא פישר

      שבוע טוב
      בודאי היה רצוי שהסקירות (כפי שמכנה אותן בצדק גיורא לשם) יהיו לביקורות מעמיקות.
      יש שיטענו שעדיף לו למשורר שלא יכתבו עליו כלל. לא בסקירות שבודאי לא מציגות את מלא הפנים של הספר, ובודאי לא בראיון אישי "חושפני".

      אך אנחנו חיים לא בעולם אידיאלי (כמו בימים שגיורא לשם התחיל את הקריירה הספרותית שלו). אין היום תשעה עיתונים יומיים שמתגאים במוספים ספרותיים ענפים בסופי השבוע.
      בתקופה ההיא ,יכול היה משורר צעיר לצמוח לאיטו ,היה לו שפע של מקום לפרסם ולהחשף אם הייתה מידה של איכות בכתיבתו.

      אין צורך לחזור ולהסביר מה המצב היום.

      ארבעה עיתונים יומיים, עם מוסף תרבותי דל המקדיש עמוד אחד או שניים לספרות. רק עיתון "הארץ" מפרסם שירים חדשים ולא כחלק מביקורת על ספר חדש.
      אז מה?
      שנטיל חרם? איך ידעו על קיומנו?
      הרי בסופו של דבר, המטרה העיקרית של כל אמן היא חשיפה בפני ציבור כמה שיותר גדול.

      אני מקבל מכתבים נפלאים מקוראים (הכותבים לי דרך ה"בננות", תודה בננות!). מזה אני מסיק שאנשים קנו את הספר שלי. רובם ידעו על הספר בעקבות הכתבה של דפנה שחורי על ב"ישראל היום" ובזכות הסקירות שהתפרסמו בעיתונים.

      עד כמה שדלה החשיפה הזו, זה מה שיש היום ואף אחד מהיוצרים הפעילים לא יכול ולא רוצה לותר על המעט המעט הזה.
      קראתי היום שבישראל יוצאים למעלה מ7000 כותרים בשנה. לא פלא שרבים מתדפקים על פתחי הסוקרים ומוכנים להסתפק גם ב300 מילים על יצירתם.

      בהצלחה לכולנו
      גיורא

      • איזה לקקן דמיקולו.

      • לגיורא פישר,
        אכן תחילת שנות ה-60 היתה תקופה טובה יותר.
        עם זאת, אני מסתייג מכמה ביטויים בדבריך.
        יוצרים בשנות ה-50 או ה-60 לא "התחילו קריירה". הם פשוט יצרו ופירסמו. איש מהם לא התרוצץ בין כתבי-עת ויחצ"נים.
        מה פירוש הדבר שאיננו חיים ב"עולם אידאלי"? אם מוספי ספרות וכתבי-עת אינם ממלאים את תפקידם צריך לצאת נגדם!
        זאת ההעזה הדרושה, כפי שדורות קודמים יצאו נגד מה שהיה פחות טוב בתקופתם.
        כל משורר חייב לצמוח לאיטו. כך היה בימים הומרוס וכך צריך להיות בימינו.
        מי שצומח מהר בשירה, נובל מהר.
        מטרתה של יצירת שירה אינה חשיפה לקהל בפני "ציבור כמה שיותר גדול", אלא תרומה למסורת השירה.
        אם השירה נקלטה וחיה במסורת, הציבור ימצא אותה שם, היום, מחר, או בעוד מאה שנים.
        בעיני, הפנייה התכופה אל "ציבור כמה שיותר גדול" היא הזניית השירה, וזו תובעת את מחירה בכל פה.

        • גיורא פישר לגיורא לשם

          "פשוט יצרו פרסמו"
          ואיך היצירות הגיעו לכתבי העת, ברוח הקודש?

          מה שאתה דורש זו לא "העזה" אלא טפשות.
          כל אמן צריך "לצמוח" אבל צריך שתהיה לו קרקע שבתוכה יצמיח שורשים.
          אין לו כזאת, לפחות לא באמצעי התיקשורת המקובלים. אז מה יעשה?

          נדמה לי שאתה יודע למה אני מתכוון כשאני אומר להחשף לקהל גדול.
          תראה, אני כותב כי אני נהנה מזה. אני מקווה שאני עושה את זה טוב. אני לא לוקח על כתפי הדלות אתמשא "התרומה לתרבות" , את זה אני משאיר לאחרים לקבוע.
          בינתיים ,אני רוצה שכמה שיותר אנשים יחשפו למה שכתבתי.
          שבוע טוב
          גיורא

          • לגיורא פישר,
            איך פרסמו?
            פשוט שלחו לעתונים ולכתבי-עת בדואר וחיכו לפרסום.
            פה שוכחים איזה שיעור קומה היה לעורכים בשנות ה-60!
            כן, אני מבקש שתהיה העזה.
            ראה, אינני מפרסם עוד במוספי ספרות מכיוון שהעורכים שם נדמים בעיני לנמושות!
            אני כותב משום שהנכתב כופה את עצמו עלי. בעת הכתיבה אינני נהנה ואינני סובל. בפשטות, בעת הכתיבה אינני קיים ואינני יודע מי אני.
            ובאשר לשירה, למה צריך לשאת אותה על כתפיים דלות.
            חזק את כתפיך ותרגיש שאתה נושא את משא העולם על כתפיך!
            הנטייה להיחשף ליותר ויותר אנשים מחייבת בפשרה שאינני מרגיש שצריך לעשות אותה.
            אולם כל מה שאני אומר כאן הוא ברוח ידידותית.

          • אבל שניכם גראפומאנים אז מה לכם התלונן על עורכים נמושות?

          • גיורא פישר לגיורא לשם

            שלום גיורא
            ברור לי שהתכתובת בינינו היא ידידותית-:).

            "פשוט שלחו לעתונים ולכתבי-עת בדואר וחיכו לפרסום"
            אנא סלח לי על הבורות, איך עושים את זה היום?
            אני עצמי נוהג כך, אם כי בשנתיים-שלוש האחרונות הדואר האלקטרוני החליף את דואר ישראל.
            אני ממעט בשליחת שירים לכתבי עת כי אני לא מוצא בפרסום בהם חשיבות רבה כמו זו שהייתה להם פעם.
            במקרים רבים שירי לא התקבלו לפרסום בכתב העת אליו הם נשלחו, אך מעולם לא חשדתי שיש איזו קונספירציה נגדי.

            האם אתה רומז שיש דרכים אחרות כדי לגרום לשירי להתפרסם?

            ובקשר לכתיבת ויצירת אומנות:
            אנשים עושים אמנות כי בסופו של דבר התהליך, או התוצאה הסופית גורמים להם הנאה. אם הם היו סובלים- לא היו עושים את זה.
            יש הרבה רומנטיזציה בסיפורים על "יסורי האמן".
            כשאני כותב שאני "נהנה" זה לא אותו סוג של הנאה השמור לאכילת עוגה טובה, זה משהו אחר. זה סוג של התרגשות מיוחדת המלווה אותי לאורך כל התהליך מהרגע שהתחלתי לחוש את השיר מתהווה בתוכי ועד לשלב שבו החלטתי להניח את השיר.

            לא ברור לי למה הרצון שאנשים רבים ככל האפשר יחשפו להאמנות שאני יוצר מוביל לרדידות היצירה?

            יש לי כמה עקרונות אומנותיים שכבר מוטבעים בי ואני כותב לאורם. לעולם לא אצנזר את עצמי מטעמים "מוסריים, משפחתיים ,לאומיים וכו.." לעולם לא אוותר על שימוש במילה או ביטוי רק בגלל שהם לא מוכרים "לקהל הרחב".
            אבל, אני חושב שאני צריך להציע לקורא שלי משהו מעניין ,זווית חדשה על החיים. וכדי שהוא ירצה לשהות במחיצתי אני צריך להשתמש במה שהמורות לספרות קוראות "אמצעים אומנותיים" חלקם נועדו כדי להביאו אלי וחלקם כדי לדאוג שישארו אצלי ויקראו את מה שיש לי להגיד.
            כמובן, הכל צריך להיות "לא מורגש" ולשרת את המטרה. אם ה"אמצעים" מורגשים, ונראים מאולצים -אזי נכשלתי בעבודתי.
            בברכה
            גיורא

      • גיורא פישר, היהירות שלך מגעילה. אנשים כתבו על ספרך ביקורות בשל מהלך יחצ"ני מגעיל שעשית ועכשיו אתה משתין עליהם בחזרה, כמו בעצם שעושה מורתך אגי משעול על תלמידיה בסדנאות. בושה.

        • גיורא פישר

          למגיב האלמוני
          האם אתה מוכן להראות לי איפה יש בדברי יהירות. על מי השתנתי?
          איזה מהלך יחצנ"י עשיתי?
          בברכה
          גיורא פישר

  16. לשני הגיוראים: ההתנהגות שלכם כאן מגעילה ודוחה. כמנהג ישראל לרקוד על הדם.

  17. גילוי נאות

    לכל המלעיזים: מידיעה! יעל טומשוב הוזמנה כי היא משוררת מצוינת, ולא בגלל קרבתה לאורי הולנדר. קראתי ושמעתי את שירתה לפני מטולה ובפסטיבל עצמו. זו שירה צלולה, איכותית וכמו שגיורא לשם אומר היא תהיה מן המשוררות הבולטות בשדה השירה. היא לא הוציאה ספר, כי היא עצמה סבורה שלא הגיעה לכך השעה וזו מעלה המעידה על איכויות בלתי מתפשרות.
    חוזר על הטענה למרות שמישהו כאן חושב שאלה סיפורי סבתא: רשימת המוזמנים לפסטיבל נקבעה על ידי ועדה אמנותית.

    • היא נפלאה

      בטוח שהיא נפלאה
      לא זו הטענה. יש להניח שיש עוד כמה משוררים נפלאים לפחות כמוה.
      חובת הזהירות הייתה צריכה להנחות את "הועדה המסדרת"
      אבל על זה נאמר: כשהאגו עומד
      השכל בישבן

      ובסופו של דבר חבר'ה, במה אנחנו מתעסקים:
      כמה אנשים מתעניינים בפסטיבלי שירה?
      לכמה באמת אכפת?
      איפה הכבוד הגדול?

      עדיף שנכתב שירים
      טובים
      ונקווה שכמו שמן טוב ,גם שירינו
      יצופו

      • הכל פוליטיקה. עולם השירה של היום מלא באינטרסים. אשתו של, חבר של, מכר של . הרבה לכלוך. מעט פואטיקה. הכי טוב לפרסם בעילום שם. נראה אז אם השירים של המפורסמים החדשים בשדה השירה יהיו כאלה טובים ויעוררו תהודה.

    • אם ועדה אמנותית קבעה את זה אז השחיתות עוד יותר זועקת לשמיים. כששר האוצר יובל שטייניץ העביר מכרז של עובדים זרים עבור גיסו בעוד שהוא פוסל מכרזים כאלה לעשרות עבור האזרח בוזגלו – התקשורת הקימה קול צעקה. גם כאן צריך לנהוג בדיוק באותה הצורה. אסור היה בשום פנים ואופן להזמין מקורבים לפסטיבל הזה וטומשוב היא מקורבת. זו שערוריה ציבורית ממדרגה ראשונה והגנתו של גיורא לשם לזה הופכת גם אותו למושחת, עם כל הצער שבדבר.

      • רמת הטמטום ואי-ההבנה של המגיבים כה גבוהה עד כי אין טעם עוד לדיון.
        מנהל פסטיבל אינו שר נבחר אלא מתנגב ממונה. אין הוא מקבל שכר אלא פועל בהתנדבות ולנגד עיניו איכות ספרותית.
        מחובתו לבחור אמנים ראויים ולא לבדוק בתעודות זהות או תעודות כשרות.
        אם הקו שהמגיבים דורשים לנקוט יתקבל, מנהל ג'ינג'י לא יוכל להזמין משורר ג'ינג'י.
        זה יהיה משעשע: יאיר הוביץ ז"ל אהב מואד את אורי צבי גרינברג ז"ל, שגם הוא היה ג'ינג'י!
        בזה סיימתי את מערך תגובותי בםוסט הזה ואתם, לכו לרבוץ בהבליכם!

        • התנדבותו של מנהל הפסטיבל לא משנה את העניין. הפסטיבל ממומן מכספי ציבור והמנהל לא יכול להזמין מקורבים. כשהוא עושה את זה הוא מועל בתפקידו. אסור היה להזמין את יעל טומשוב לפסטיבל הזה ואתה מכשיר את השרץ. עדיף שתודה בטעות החמורה מאשר תנסה לגונן עליה. זו פאתטיות לשמה, גיורא. המגיבים חכמים ממך.

          • למגיב העיקש:
            מהיום יהיה אסור למנהל פסטיבל להזמין מקורב כלשהו, רק אנשים זרים שלא ראה ולא פגש בימי חייו, זאת המסקנה!
            זכור לי מקרה שבו הזמינו את לורנס אוליבייה לשחק תפקיד בהוליווד וחיפשו שחקנית שתהיה בת זוגו. אהה, מי נמצא? ויויאן ליי. שומו שמיים! אשתו של אוליביה!
            ואליזבת טיילור לא שיחקה בסרטים עם בעליה? שחיתות!
            מרוב טמטמום, מרוב בלבול בין איסורים בתפקידים ממשלתיים להתנהגות בארגון ציבורי (ואלה שני ארגונים שונים) אני רואה שכולם משקיעים את כשרונותיהם להשקיע בבוץ כל פרוייקט מוצלח.

          • נו, מה עם התגובה המאה? הנה משהו בשבילך גיורא לורנס אוליביה: דודו אבידן תמיד נהג לומר שדפנה שחורי היא אכ'בר גבר. אמר וגמר.

          • התגובה של אלי הירש בידיעות היום פי אלף יותר אינטליגנטית, חכמה ועניינית מתגובתה של דפנה שחורי.

          • ברקוביץ' גמור. חיסלתם אותו.

          • אם ברקוביץ מחוסל זה רק כי הוא ירשה לעצמו להתחסל. זו שעת מבחן לברקוביץ זה הכול. וזה בלי קשר למהות ואיכות יצירתו. סערות וגלים בביצה הסוערת לא יכולים לחסל מי שלא יכול להרשות לעצמו להתחסל.

השאר תגובה ל ארז ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי