בננות - בלוגים / / ראיון עם גיורא פישר ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם גיורא פישר ב'ישראל היום'

 

 

 

ראיון עם גיורא פישר לרגל צאת ספרו  'אחרי זה' / הוצ' עם עובד

הופיע היום 16.4 ב'ישראל היום ' ובאתר וואלה

http://news.walla.co.il/?w=//1663903

עד 5 באפריל 2002 היה גיורא פישר צבר ישראלי, לוחם וחולם: בן לניצולי שואה ששירת בגולני, רפתן שהיה גם מורה נערץ לתנ"ך. אבל באותו היום בנו מרום נפל במבצע "חומת מגן", והוא הפך לאב שכול, ולמשורר, שמתוך הכאב ברא את ספר שיריו הראשון, "אחרי זה"

לכתוב עם דמעות בעיניים

 
 
"כשלקחתי את הבן של לטרמפיאדה והרגשתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו אמרתי לו: אתה זה מישהו ששווה לרוץ איתו את החיים. "   
 
 
דפנה שחורי
 
 
אפילו שעון היד של סמל מרום פישר ז"ל, שנהרג במבצע חומת מגן ב5 לאפריל 2002, מסרב להאמין שמרום איננו. כבר שמונה שנים הסוללה לא מתרוקנת ושעונו ממשיך לתקתק בחשכת המגירה בחדרו שבבית הוריו במושב אביגדור. גם כלבתו האהובה, פליים, כיום בת תשע, ממשיכה לשבת בכניסה, כאילו מחכה שייכנס בשער. בסככה מאחורי הבית מכונית הסקודה הישנה של מרום, שמעוטרת במדבקות 'גולני שלי', החטיבה בה שירת, מוטלת מיותמת בסככה שמאחורי הבית, כמו רכב ישראל ללא פרשו. "כולנו מחכים כי תמיד קיימת האמונה שאולי הכול היה רק חלום רע " אומר לי אביו, גיורא פישר, בעיניים מתלחלחות. באחד השירים מתוך ספרו 'אחרי זה' ,שאותו החל לכתוב אחרי ובעקבות נפילת בנו, ושהופיע השבוע בהוצאת 'עם עובד' , הוא מתוודה כי עדיין אינו מוכן למלא את תולדות חייו של בנו ולצרף אותם לתמונתו בספר הנופלים. "ביום שקצין העיר הגיע עם הבשורה האיומה נחתה על הגג של הרפת שמאחורי הבית שלנו ציפור כחולה מזן שנדיר למצוא באיזור הזה- קינג פישר שמה. ולא תאמיני, אבל מאז היא והגוזלים שלה מקננים כאן" הוא מספר בהתרגשות ומוביל אותי למעלה, אל חדר עבודתו, ממנו נשקף נוף של שדות פתוחים. "הנה, הנה היא" פותח גיורא את הרשת ומצביע ביד רועדת לעבר גג הרפת שמעליו, על מוט ברזל חלוד, עמדה ציפור כחולה יפהפייה.
 
 
 
 "הכל התחיל בפיצוץ שהיה במלון פארק בנתניה" נזכר גיורא "ודווקא בשבוע הראשון שלחו את מרום לרמאללה, ואבן ירדה מליבנו, אבל כשהוא בא לחופשה, בדיוק שהיה בדלת, המפקד צלצל וביקש שיגיע לג'נין. אני חיבקתי אותו וחיבקתי אותו וחיבקתי אותו, ואני לא מיסטיקן, אבל היתה לי הרגשה שזהו זה. אחר כך אשתי הכינה לו סנדוויצ'ים ושנינו הלכנו עם תחושה טראגית, ממש כמו בסיפור העקדה של 'וילכו שניהם יחדיו'. כשנפרדנו, בצומת קסטינה, הסתכלנו אחד על השני, ומרום שראה את הזוועה על הפנים שלי חייך חיוך מתוק כזה ואמר באירוניה: "כמו שהביינישים (בני הישיבות) אומרים: אצלנו ארץ ישראל נגאלת מייסורים. צעקתי לו : אבל למה שלנו? למה אנחנו? למחרת, בשעה אחת עשרה בבוקר הוא צלצל אלי מג'נין ושמעתי יריות ברקע. אמרתי לו 'אני מקווה שאתם נשארים באכזריות'(רכב קרבי משוריין) והוא אמר 'אבא אני לא יכול להבטיח לך'. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו כי באותו יום הוא נהרג. ואת יודעת למה הוא נהרג? כי החיילים עברו מחדר לחדר עם פינצטה רק כדי לא להרוג אנשים בבת אחת ללא אבחנה. בגלל זה מה שמרגיז אותי הוא שאחר כך מוחמד בכרי עשה את הסרט 'ג'נין ג'נין' על השקר הגדול שכאילו ביצענו שם טבח. ואני יודע שזה שקר כי בגלל זה הבן שלי נהרג".
 
מוחמד בכרי עבר בימים אלה אירוע לב, מה אתה מאחל לו?
 
"למרות שהוא עשה מעשה מלוכלך עם הסרט הזה , עדיין אני מאחל לו רפואה שלמה, כי באיזה שהוא מקום אני יכול להבין את ההתלבטויות שלו. הערבים הישראלים נמצאים במצב די בלתי אפשרי. אני אפילו לא מצליח לשנוא לרגע אחד את מי שפגע בבן שלי כי כמו שבני נלחם גם הוא נלחם. האמת היא שיותר משאני כועס על בכרי אני כועס על התקבלתו של הסרט אצל אנשי השמאל. אני ממש חש בגידה מצידם על כך שהם חיבקו אותו כגיבור תרבות וכמי שעשה סרט שהוא סרט תיעודי ".
 
 
 
גיורא, ממאוכזבי השמאל שעברו למרכז (קדימה), הוא מזן הלוחמים והחולמים. ניתן לראות בו ממשיך של סופרי דור תש"ח- ציוני -אידיאליסט ששירת בגולני (דווקא רציתי להיות בצנחנים אבל לא התקבלתי), צבר שלחם במלחמות ישראל, מורה נערץ לתנ"ך שעד לפני מספר שנים עבד גם כרפתן במשרה מלאה. כבן ממשיך להוריו שהיו ניצולי שואה וממקימי מושב אביגדור, ניהל בנאמנות את המשק שלהם תוך סירוב מוחלט להעסיק פועלים זרים ולכן עשה הכול לבדו. "עד שנשברתי" הוא מודה "הפרה היא המזהם הגדול ביותר של מי התהום בישראל, וכדי לאסוף את כל הזבל, נדרשה השקעה מאד גדולה. הממשלה הייתה מוכנה לעזור בזה, אבל אני הבנתי שאין טעם להשקיע אם אני יודע שאף אחד מהבנים שלי לא ימשיך את המשק אחרי".
 
 
היה לך חלום שמרום ימשיך את המשק?
 
 
"לא, לא. מרום בכלל רצה בכלל ללמוד כלכלה, אני לא חושב שהוא התכוון להיות רפתן. גם בני הבכור, יאיר, שאגב גם הוא שירת בגולני ונפצע בלבנון בשנת 99', הלך לקריירה אקדמית, והבן הצעיר שלי, גלעד, הוא עדיין חייל. הוא כבר ידע שהוא לא יילך לחייל קרבי, שהוא לא יתווכח עם הוריו, והיום הוא משרת במודיעין".
 
 
גיבור טראגי בעל כורחו
 
                 
 
קשה שלא לראות בגיורא, יליד 1951,  גיבור טראגי בעל כורחו. הישראלי היפה שחינך את בניו לאהבת הארץ. קאובוי – לוחם שביום מלמד תנ"ך, בלילה כותב שירה והשכם בבוקר חולב את הפרה. אבל גיורא ממהר לנתץ את הנופך הרומנטי: "אני מבין לאן את רוצה לקחת את זה, זה אולי נראה רומנטי אבל זה לא. אני המשכתי את הרפת, גם בגלל שזו הייתה הכנסה כמובן, אבל בעיקר בגלל שצריך היה להמשיך את מה שהורי הקימו. היה לי חשוב לעשות את זה. לעבוד את האדמה ולעשות את זה לבד. אבל אם היו לי אפשרויות לבחור לא הייתי עושה את זה. אני איש אדמה בגלל שנולדתי כאן. אם הייתי  נולד למשפחה תלאביבית בורגנית אז בטח הייתי בורגני תל אביבי למהדרין. אני תבנית נוף הציונות של הורים שלי".
 
 
עד לפני כמה שנים הוא היה קם בארבע לפנות בוקר לחליבה עם טרנזיסטור על השכם, שמכוון תדיר על קול המוסיקה, וכמה דקות לפני שמונה עוד הספיק להתיצב בחדר המורים בתיכון 'באר טוביה' עם שירים בתרמילו. בחדר המורים פגש את המשוררת אגי משעול, שעבדה לצידו שנים כמורה לספרות, והיא זו שעלתה ראשונה על כישרון הכתיבה שלו ועודדה אותו לפרסם.  "אני מניח שהחברות עם אגי השפיעה. היא הייתה מביאה שירים לחדר המורים, ובמשך שנים אני הייתי הקורא הראשון שלה. היום היא הקוראת הראשונה שלי. ועם אגי יש לי גם הסכם שאנחנו אומרים אחד לשני את האמת. נורא חשוב שיש מישהו מבין שאומר לך את האמת."
 
 
 מבעד למשקפי השכול
 
 
"הספר הוא לא ספר זכרון ולא הנצחה. הוא ספר שירה. כך אני מבקש שיתייחסו אליו הקוראים. השתדלתי שהספר יהיה דומה באופיו לסימפוניה רבת פרקים של מאהלר. הפרק המרכזי הוא אדג'ו ארוך וכואב , אך הוא לא הסימפוניה כולה." כתב גיורא בבלוג שלו באתר 'בננות בלוג'. ואכן 'אחרי זה' הוא ספר בשל וחזק שבאמת יעשה לו עוול אם ייקרא רק כספר שכול. אך עם זאת ניכר כי גם שירי האהבה הכלולים בו מדממים מתוך פצע האבדן שהוא הכאב האנושי הגדול ביותר.  "נכון" מסכים איתי גיורא "המשקפיים שלי זה המשקפיים של השכול. הרגב כבר לא רגב, והפרחים לא פרחים. אני כבר לא רואה אותם, אני רואה רק את המטאפורות. מאז שמרום נפל אני לא מסוגל לראות שום דבר כשהוא לעצמו. אני נורא רוצה לראות נטו אבל אני כבר לא אצליח. אי אפשר לגלגל את הגלגל אחורה לנקודה שלפני זה. לעולם לא אצליח שוב לראות את הפרגים כפרגים כי הם תמיד יהיו משהו אחר. אבל עם זאת אני מקווה שלא יתייחסו לספר רק כספר שכול, שלא יחפשו איפה שאין. כי יש בו גם שירים אחרים שעוסקים בחיים. רוב האנשים מפחדים לגעת בספר כזה. זה מפחיד לקרוא את זה כי אתה ישר מרגיש את עצמך בתוך הסיפור. אתה מייד שואל מה אני הייתי עושה? איך אני הייתי מרגיש? "
 
 
 
הבשורה ברפת
 
 
גיורא נזכר ברגע הנורא ההוא, שכשבאו מקצין העיר לבשר על נפילת בנו. "זה היה מיסטי לחלוטין כי היה לי ברור שזה יגיע. אבל יש לי גם הסבר לוגי לזה: מכיוון שאתה לא רוצה לאבד שליטה אתה בונה את הסנריו הכי גרוע כדי להכין את עצמך לגרוע מכל ועדיין להישאר בשליטה. אני בטוח שגם אבות אחרים בונים להם את הסנריו הזה, כדי לא להתמוטט. עד כדי כך היה לי ברור שזה יקרה, שהכנתי שמן מראש למכונת החליבה, כדי שלא תתקלקל בימים שאהיה בשבעה. זה נשמע נורא מה שאני אומר אבל שהם באו והודיעו לי היתה לי הקלה. כי חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והנה זה היגיע. ואני כל הזמן חושב: איך הסתכל עלי האיש שבא להודיע לי וראה שהמשכתי לחלוב? אם אני הייתי רואה מישהו שמתנהג ככה הייתי חושב שהוא פסיכי לגמרי".
 
 
בשיר קצר אתה כותב על הרגע שאחרי הבשורה האיומה: "באחת / הייתי לאבן / ומאז / אני מפורר את עצמי / עד תומי". 
בהתפוררות הזו יש גם תהליך של התרככות?
 
 
"לצערי הרב אני מרגיש שהפעלתי מנגנון להשמדה עצמית. אני לא רוצה להיכנס לזה כי זה לא ימצא חן בעיני אשתי, אבל יש לי אפילו באיזשהו מקום סוג של משאלת מוות. בואי נגיד ככה שאני לא מקפיד במיוחד על עצמי ועל בריאותי, למרות שאשתי מאד דואגת לי וסוחבת אותי לחדר כושר ולכל הדברים האלה. ועם כל זה אני לא יכול להגיד שאני איש עצוב . יש לי אפילו שיר על זה שאני איש שמח".
 
 
המשוררת הפולניה הגדולה ויסלבה שימבורסקה כתבה: 'שמחת הכתיבה נקמת היד בת התמותה.' גיורא מסכים עם השורה הנפלאה הזו ואפילו לוקח אותה צעד אחד קדימה: "הכתיבה, מעבר להנצחה, מסבה שמחה. כשאתה יוצר משהו טוב זה כיף. אם אומנים לא היו מפיקים הנאה הם לא היו עושים את זה. אז שלא יספרו לי סיפורים. אני בהחלט נהנה, אבל אני לא אגיד שאין לי גם תחושת אשמה על זה כי אני יודע מאיפה זה בא. בספר אני מצטט את המשפט: 'מעז יצא מתוק ואיך לא נחנק מהדבש הזה?'. "
 
 
 
האכזבה מהשמאל
 
 
גיורא, שמשתייך, כאמור, למאוכזבי השמאל, טוען כי הצער הגדול שלו נובע מהמחשבה שהערבים פשוט לא רוצים איתנו שלום. אבל יש לו צער גדול נוסף שנובע בעיקר מההתנהגות של המנהיגים. בנאום שהכין כשנסע לאושוויץ עם משלחת של צה"ל כהורה שכול כתב, בין השאר, בגנות מעשיהם ומחדליהם של חלק מנכבדי הציבור שלנו, אלו שדיבורם דל ועילג ודבריהם צעקניים ומתלהמים, ואלו המחשיבים עצמם מעל החוק ומפירים כל נורמה ציבורית ואפילו לא מרגישים צורך לדבר ולהסביר מעשיהם. "הייתי מאד רוצה לראות את מנהיג תנועת העבודה לא גר במגדלי אקירוב. אומר גיורא "כמובן שראוי שמנהיג כזה יהיה צנוע אבל הוא, אפילו למען להיראות צנוע לא היה אכפת לו. זה מעלה את הדם לראש. אהוד ברק ניצל את המעמד שלו ועשה כספים וכו', ואתה מבין שהוא הרי לא מטומטם, הוא פשוט שם זין. אפילו רק למען שיראו לא תקח בית במקומות הכי עשירים. והוא? גם למען לא אכפת לו. הוא כאילו משתין עלינו מלמעלה, ממש ככה. אחרי שמרום נפל קבלנו הרבה מכתבים מחברי כנסת והמכתב הכי יפה היה דווקא של לימור לבנת. לעומת שני מכתבים, אחד של יוסי שריד ואחד של שמעון פרס, שהיו כל כך רשלניים, עם טעויות ובלי התייחסות ספציפית לנופל. כאילו נועדו לצאת מידי חובה. דווקא אנשי המחנה שלי, מחנה השמאל, הם הראשונים להתעלם ולזלזל.זה נותן הרגשה שאתה פרייר, שאתה רוצה להיות בסדר. אז אם פעם הצבעתי מרצ היום אני כבר לא אעשה את זה. ואולי אני אשמע פאתטי עם מה שאני אומר עכשיו אבל אני חושב הרבה על השמאלנים והפוסט-שמאלנים והמשוררים ואני מרגיש שאני ושכמותי, אנחנו מגש הכסף שעליו הם רוקעים ורוקדים. הם מרשים לעצמם את ההשתוללות ואת הפוסט ציונות ואת האנטי ציונות וכל זה כי הם יודעים שיש מי שיעשה בשבילם את העבודה, מי שילך למלחמה, מי שישמור. זה כמובן חלק מהמדינה וחלק מהדמוקרטיה, אבל שיקחו בחשבון שאנחנו יודעים שעלינו הם רוקעים ועלינו הם רוקדים".
 
 
 
ובכל זאת, את נאומך באושויץ חתמת באמרתו המפורסמת של יוסף טרומפלדור: 'אם אין ברירה- אז צריך למות למען ארצנו אבל טוב לחיות בעד ארצנו'.
 גם היום תגיד את זה?
 
 
"כן, גם היום הייתי אומר את זה כי אני כבר דפוק, אני כבר לא יכול להגיד אחרת".
 
 
על יום הזיכרון
 
 
 
ימי הזיכרון קשים לגיורא. ביום הזיכרון הוא ובני משפחתו חשים כאילו היו שחקנים ראשיים בהצגה שהם כלל לא רוצים להשתתף בה ."בטקסים האלה, כשאתה מגיע כולם מסתכלים עליך כי אתה ההצגה. בשיר שכתבתי על יום הזיכרון אני מספר על זה שמישהי באה ושאלה אותי בתמימות 'אתה לא נורא גאה בו?' מרום באמת "עשה לנו את החיים קלים" בזה שהוא נפל במבצע 'חומת מגן'. כי זה היה מבצע שאף אחד לא יכול להגיד שלא היה מוצדק- מה שאי אפשר להגיד על מבצע עופרת יצוקה למשל. על המבצע הזה היה קונצנזוס מוחלט. אבל בימי זיכרון לאנשים הנבוכים אין מה להגיד, הם בסך הכול נורא רוצים להיות בסדר אבל המילים היפות הן בעצם סוקלות. יום הזיכרון הוא לא יום של גאווה הוא יום של כישלון, יום של שיכלון- כמו שכתבתי בשיר. בגלל התחושות האלה אני לא הולך לטקסי יום הזיכרון, חוץ מהטקס במושב. גם לבית הקברות אני לא הולך, רק באזכרה. כשאני הולך אני רואה הרבה הורים שכולים יושבים בבתי קברות ומדברים עם הבנים שלהם. לי אין מה להוסיף כי את כל מה שרציתי לומר למרום אמרתי לו כשהיה בחייו. יש שיר של נתן יונתן שבו הוא מספר על זה שהוא הספיק להיפרד כיאות מהבן שלו, שמת ביום כיפור. אני שמח שאמרתי למרום כל מה שהיה לי לומר לו בחייו. אתן לך דוגמא: כמה חודשים לפני מותו קניתי למרום את הספר של גרוסמן 'מישהו לרוץ איתו', שמספר, בין השאר, על בחור שרץ עם הכלבה שלו, אבל זה בעצם מטאפורה על מישהו ששווה לרוץ איתו את החיים. ואני נזכר שיום לפני שנפל, כשלקחתי אותו לצומת קסטינה ונפרדנו, הוא אמר לי: 'אבא אני נורא מצטער אבל לא הצלחתי לגמור לקרוא את הספר, הגעתי רק עד עמוד מאה'. ואני, שהייתי כבר בהרגשה שזהו זה, עניתי לו : 'אתה לא קראת את הספר עד הסוף אבל תדע לך שאתה זה מישהו ששווה לרוץ איתו, אתה זה מישהו ששווה לעבור איתו את החיים'."
 
 
 
 
 
 
 
 
 
.
 
 

 

 

18 תגובות

  1. אילן ברקוביץ'

    שלום דפנה. הראיון מצמרר ומרתק לקריאה, ואני חושב בעקבותיו שזה לא מקרי שדווקא היום גם התפרסם שיר "האין הוא" של גיורא במוסף לתרבות וספרות של "הארץ". כי הם כל כך נוכחים שניהם, האב ובנו, בראיון ובשיר וגם כי יש מיסטיקה לאמנות, כאשר היא באה ממקום אמיתי.

    קראתי קריאה ראשונה ואשוב ואקרא בו אחר כך משום שגיורא אומר כאן דברים מאוד חשובים, מעבר לדיבור על השירה, הוא אומר כאן דברים רחבי-יריעה על המדינה שלנו, שחשוב מאוד מצידו להשמיעם, וכמה זה נפלא מצידך שנתת לו את הבמה לומר אותם.

    השיחה ביניכם התרחשה, כך אני חש, מתוך הלבבות, שיכולים להיפתח.

    הרבה מאוד יישר כוח, מאילן.

    • דפנה שחורי-לאילן ברקוביץ'

      אילן, תודה על הקריאה
      גם אני חושבת כמוך, ומתרגשת שזכיתי לראיין את גיורא שהוא משורר נפלא ואמיתי

  2. דפנה, גיורא, ריאיון יפהפה, נוקב אך מלא חסד, ומאוד מרגש. חן

  3. איריס אליה

    מרגש וחכם מאד. בהצלחה רבה.

  4. ראיון שגורם להצפת הרגש והחשיבה.

    ראיון שכולו תובנה.

    דפנה יישא כח על הרגישות, וגיורא מאחלת לך המון הצלחה.

    שבת- שלום.

  5. שיהיה בהצלחה, גיורא.

  6. ראיון מרתק שהצליח לשקף נאמנה את התכונה הבולטת ביותר גם בשירתו וגם באישיותו של גיורא, תכונה חשובה לאין שיעור באמנות בכלל ובשירה בפרט – "הכנות". מי שמעז לכתב בפתח ספרו (המומלץ)את שתי השורות הנפלאות "איכה אשיר את השיר/ רודה מגוית האריה" (ובראיון: "מעז יצא מתוק/ ואיך לא נחנק מהדבש הזה") צופן בכתיבתו "אמת" אכזרית לעיתים אך כזו שאי אפשר להתאכזב ממנה. אכן ראיון ראוי בעיתוי ראוי (יציאת הספר ויום הזכרון)

  7. איזה יופי, דפנה. וכל כך מגיע לגיורא ששירתו תיחשף. שכמה שיותר קוראים יתוודעו לכתיבה מלאת העוצמה והחודרת שלו. מגיע לנו. לא כל יום יוצא ספר כזה לאור. ויהי אור.

  8. יוחנן המהלך

    איזה כתבת דיוקן יפה כתבת, ואיזה טיפוס ישראלי מקסים ויפה הגיורא פישר הזה.
    כל הכבוד לך דפנה
    יוחנן המהלך

  9. ראיון מרגש מאוד, גם השירים!

  10. ריאיון כואב, כל כך כואב. גיורא, שיהיה לך בהצלחה עם הספר. אני מזדהה עם דבריך על המדינה. בשנה האחרונה כשאני מזהה את עצמי כשמאל, אני אומרת שאני שמאל ציוני. איכשהו אין שמאל אמיתי במדינה, ואם יש שמאל הוא שכח על איזו אדמה הוא דורך. יש הרבה שנאה עצמית ויצר הרס עצמי.
    חזק ואמץ.

  11. ראיון כנה, צנוע במובן הכי טוב של המילה.
    אני חושבת שכשקורה דבר כזה, שמאבדים ילד המכה כל כך קשה שמשתנה הגנטיקה בגוף. לא פלא שהפך למשורר. כמו חולים שיוצאים מפגיעה מוחית ופתאום יודעים לצייר, מאבדים מיומנות אחת ומקבלים אחרת. בשורה ומכה כזאת גורמת לסוג של אירוע מוחי…שום דבר אחרי זה לא אותו דבר.

  12. ראיון כאב

    אין מילים

  13. דפנה שחורי-תודה לקוראים למגיבים בשמי
  14. גיורא פישר

    תודה לדפנה ולכל המגיבים רחבי הלב
    חג שמח
    גיורא

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי