חיתול שחור
פעם זו הייתה אני ועכשיו צמודה אליו
אישה עירומה ארוכת שיער
גם הוא כמעט עירום מלבד חיתול שחור כזפת
מלבד חולצה בצבע דם
הוא קם זב ואני
זאבה נטושה הולכת בעקבות הטיפות
בעקבות הריח המתוק
בעקבות גון הדובדבן
את החיתול אני אקלף
אלקק את החולצה עד תום
את האישה העירומה אני ארצח
כמו בהצגה
אבוא אליה מאחור עם סכין קצבים גדולה
זה יהיה פשוט וקל: קודם אנעץ אותה במרכז הגב
אחר כך אסובב עד שתצרח.
הוא ישוב בתוך בריכת כלור גדולה ומאונן
אני שוחה עיוורת אל כפות רגליו
משתוקקת לנגוס באצבעותיו
החיתול מוטל הרחק על הדשא
מתוכו חומקת חיה קטנה
חיה משונה מרובת רגליים הסתלקה
חמה ומסריחה
אוח, אם הייתי פסיכואנליטיקאית הייתי עושה מזה מטעמים…
ושוב הזוגיות הבעייתית הזאת…
מומלץ לכל קורא לחזור ולהסתכל בתצלום שלך אחרי כל שורה משורות השיר. הקונטרסט מדהים.
למה כוונתך?
מעבר למה שכבר הבנתי
קשה מאוד ליחס לפנייך כפי שהם משתקפים בתצלום שיר ייצרי כל כך. והפער בין השיר לפנים הוא שיר בפני עצמו.
בינתיים שבתיוהסתכלתי בתצלום. במבט נוסף בשעה קצת יותר מאוחרת של היום הפער בין השיר לפנים כבר אינו גדול,
בעצם התמעט כמעט לגמרי.
הפער בין השיר לפנים הוא שיר בפני עצמו-משפט מרתק שהוא אגב שיר בפני עצמו
זה שיר מכוער באופן מיוחד.
ולא רק שהוא מכוער, אין בו כלום.
זו ממש חכמה קטנה מאד לספר איזה סיפור מבחיל ולקרוא לזה שיר.
את גותית דארלינג. אדגר אלן פו של השירה. שירתך חושפת תהומות נפש. אני נדהמת מתוך אימה בכל פעם מחדש.
תודה
וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!