בננות - בלוגים / דפנה שחורי / על חדווה הרכבי במדור שירה- ישראל היום
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

על חדווה הרכבי במדור שירה- ישראל היום

על: 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ'-1962-2008 , מאת חדווה הרכבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד /מוסד ביאליק, 2010, 393 עמ'

 
דפנה שחורי
 
 
 
במהלך הקריאה, טורדת המנוחה, ב'ציפור שבפנים עומדת בחוץ', עלתה במוחי השאלה עד איזה גודל חתול צריך לגדול כדי שיהיה מפחיד. כלומר, לאיזו רמה של חשיפה צריך משורר להגיע בשיריו כדי ששירתו 'תשתגע' ותיהפך למבהילה. תעבור את גבול 'הטעם הטוב' עד כדי איבוד האסתטי לטובת המיסטי למשל.
ספר זה, שמאגד את כל שירתה של הרכבי עד כה, מתנדנד על הגבול המסוכן הזה. והקובץ, כשמו כן הוא, מזכיר ציפור שהצליחה להבקיע חור ממעמקי הלב, וכעת היא עומדת בחוץ, עירום וערייה ומשוררת את פצעיה.
מדובר בספר עוצמתי, אקסטטי וחזק – לעיתים עד כדי חולניות. נדמה כי הכל בו הוא 'יותר מידי', ולכן אילו היתה הרכבי מורידה מעט ווליום רגשי, היתה שירתה יוצאת נשכרת.  
אם בשיריה של יונה וולך, למשל, הקרום הדק שמבדיל בין שפיות לשיגעון רק מאיים לפקוע, דבר שיוצר אצל הקוראים אפקט של מתח חיובי, הרי שאצל הרכבי הקרום הזה פקע. מקור הנביעה של הרכבי כמו זורם היישר מן העורק הראשי, ובאופן מהיר כל כך, דבר שלעיתים גורם לשירתה לאבד גובה, ולהתרסק אל תוך עצמה.   
בדומה לשורה החזקה של וולך 'תת-ההכרה נפתחת כמו מניפה', פורשת הרכבי מול הקורא את תת-ההכרה שלה עד אחרון קפליה. והיא עמוסה במשפטי מנטרה, בשירי קינה, בשירי תפילה, בדיבור תקיף אך מלא-תחינה. וכל זאת מבלי להסתיר פנים, מבלי להרחיק עדות.
מדובר במחזורי שיר ארוכים, במונולגים אפיים בעלי ריתמיקה מיוחדת שיש בהם חזרתיות כפייתית על משפטים ומילים ממש כמו בטכניקה של מנטרה. בחלקים מסוימים אף מצליחה שירה מדיטטיבית- אקסטטית זו להשתלב בתודעתו של הקורא ועל ידי כך לנווט אותו אל מצבים גבוהים של מודעות.
הרכבי, ילידת 1941, שהתגלתה לראשונה על ידי המשוררת לאה גולדברג, אשר הביאה את ספרה הראשון לדפוס, משתייכת למשוררות ותיקות כמו נורית זרחי, רחל חלפי, או אמירה הס. יוצרות שרק לאחרונה החלו לתפוס מקום מרכזי יותר על מפת השירה, ואולי בזכות תנועתן העיקשת לאורך השנים במטרה להיחלץ משיוכן לטבעת השניה בהררכייה, זו שמקיפה את הטבעת הראשונה שעימה נימנות משוררות חזקות כמו יונה וולך ודליה רביקוביץ' .

35 תגובות

  1. מירי פליישר

    פירגון יפה ונבון ממשוררת טובה אחת לשנייה מכל הטבעות.

  2. הנחבא אל הכלים

    לדעתי, הצלחת במספר שורות לגעת ולנסח במדויק את היחוד של שירת חדווה הרכבי ואת האפקט המבהיל של שירתה על הקורא.

  3. הי דפנה, נהניתי לקרוא ומצאתי את עצמי תוהה בקטע מסוים שבו כתבת:"ולכן אילו היתה הרכבי מורידה מעט ווליום רגשי, היתה שירתה יוצאת נשכרת". מי יכול לקבוע את המינון הנכון לווליום רגשי? לכל אדם יש את יכולת הספיגה שלו בעצם, לווליום הרגשי של האחר. אם ניקח את עולם הקולנוע כדגמא יש כאלה שיכולים לצפות בסרטי אימה ויש כאלה שלא. אז בתור אוהבת מושבעת של סרטי אימה והבנה בחשיבותם של אלו, אני תוהה לגבי אותו ווליום רגשי שאת מבקרת. זה נשמע לי קצת כמו מי שמבקר סרט אימה וכותב שלולא היה הסרט כל כך מפחיד הוא היה טוב. בסרטי אין אימה אין לקהל הצופים המעריצים מפחיד מידי, כך שאני חושבת ששירתה של חדוה הרכבי תצא נשכרת בדיוק בווליום הרגשי שממנו בחרה לכתוב. אולי לא אצלך ואת היא מחברת הביקורת אז כמובן שזוהי דעתך אבל כמי שמחברת בקורת ומפרסמת אותה חשבתי שאולי המבקר צריך לכתוב כך שהוא חוזה את תחושותיו של קהל הקוראים ולא מתמקד רק בעצמו. אם טעיתי ולא זו מטרת הבקורת אלא דעה עצמית בלבד אז אשמח להבהרה שתסדר בי את אי ההבנה שלי.

    • היא משורת נפלאה, חדווה הרכבי.
      גם רחל חלפי
      גם יונה וולך
      גם דלייה רביקוביץ
      לא צריך תמיד להכניס דברים לתבנית השוואתית, אלא לשם איזה רייטינג שפונה לרמה הכי נמוכה של קוראים.
      יושב לו הנוד שכותב כתבה ומספר לי מי יותר טובה ואיך בנוייה ההיררכיה שאני לא מכיר ולא מעוניין להכיר במקום לספר ולהדגים.

      • דפנה שחורי ליעקב

        נכון כולן משוררות נפלאות. והניסיון למקם לצייר מפה הוא לטובת הקורא שלא מכיר שירה. העובדה כי קיימות טבעות הררכיות, אנחנו למדים מההיסטוריה, מן הסתם לא מצביעות על כלום.

    • דפנה שחורי -לסיגל

      סיגל , השירה של הרכבי חזקה ונכון שהווליום הגבוה הוא חלק בלתי נפרד משירתה. אבל גם בתוך העוצמה הזו אני חושבת שאפשר ל'שחק' עם המינונים. יש גבול ששירה( למרות שזה נשמע פרדוקס כי הרי שירה כוחה היא בהיותה חסרת גבולות) כשהיא אותו היא 'עוברת את הגבול' ומפסידה משהו לטובת משהו אחר. גם סרט אימה האפקט שלו חזק כשהוא משאיר מקומות לא פרוצים. לפעמים האימה נוצרת מאותם רגעי השקט שלפני הצרחה. והם הכרחיים. כשהצרחה ממושכת ובלתי נשלטת משהו הולך לאיבוד. אמנות טובה תמיד יהיו בה חלונות עצומים. מקומות שתרצה לפתוח.

  4. דפנה, שבוע טוב. רשימה תמציתית וטובה בעיניי. אני חושב שהמשפטים המתארים את שירת חדוה הרכבי הם בהחלט מדויקים. רני.

  5. שבוע טוב דפנה
    חשבתי על מה שכתבת ". נדמה כי הכל בו הוא 'יותר מידי', ולכן אילו היתה הרכבי מורידה מעט ווליום רגשי, היתה שירתה יוצאת נשכרת"

    באופן "תיאורטי" את צודקת. אך אני חושב ש"היותר מדי" הוא חלק בלתי נפרד משירתה של חדווה ואם תסירי אותו כל הבניין יתמוטט.

    • דפנה שחורי לגיורא פישר

      גיורא, זהאמת היא שכל העסק הזה שנקרא שירה הוא מסובך נורא. ואגב, הבניין לא חייב להתמוטט. אפשר שיעבור אותו המסר, אותה התחושה, אותה הדחיסות, אפילו טוב יותר עם 'איפוק' שכאילו מעגן את השיר בתוך גבולות האסתטיקה. נשאלת השאלה הקשה מתי שיר 'יוצא מגבולותיו' מתי שיר כביכול 'עובר את הגבול' . ושאלה קשה , קשה מאד. והייתי שמחה פעם לנסות לכתוב על זה, בלוויית דוגמאות, מאמר ארוך.

  6. טוב שכתבת על שירתה, דפנה. לא חושב שהיא נופלת מוולך או רביקוביץ, אבל בהחלט תובענית יותר.

    • דפנה שחורי- לאמיר אור

      אמיר תודה על הקריאה . רביקוביץ אחרת ווולך אחרת והרכבי אחרת. הן פשוט מאד שונות

  7. מסכימה עם הדיאגנוזה שלך של "יותר מדי", של הווליום הגבוה שמחריש אוזניים עד כדי כך שמפסיקים לשמוע.

  8. דפנה שחורי- עוד לסיגל

    שירה היא דבר מסתורי. ונכון שמה שרועש לאחד,לא ירעיש לאחר. אבל בהסתמך על כך שיש שיפוט אובייקטיבי אז גם לשירה, וזה עלול להישמע משונה,יש 'גבולות', או לפחות מסגרת חיצונית שמחזיקה אותה. שהופכת מילים תמימות לשיר. ושאם המשורר 'פורץ' אותה אז קיימת סכנה שהפנים יישפך החוצה. שהשיגעון יגבר על הכישרון. שהמסתורי ייהפך לשיגעוני. שהמעניין ייהפך להפרעת נפש.
    ואני מקצינה במתכוון את דבריי כדי לנסות להסביר למה התכוונתי בעניין הווליום הרגשי.

  9. אני אוהבת את השירים שלה ואני אחפש את הספר.
    רק אז אוכל להחליט אם אני מסכימה איתך לגבי הגלישה או שלא. נכון לעכשיו אני לא מכירה אותה מספיק יסודי בכדי לחוות דיעה. וכבר התלבטתי בעיניין הזה במספר שירים שלה כשקראתי, אבל לא הגעתי להחלטה.

  10. לחדווה הרכבי יש קול יחודי בשירה אם תורידי אוקטבה לא ישמע הקול היחודי שלה המהלך קסם על הקורא כמנטרה מכשפת.
    שירתה חזקה ומהפנטת דווקא בשל המינונים הגבוהים אני מוצאת עצמי קוראת בקול רם משיריה ומתמוגגת ,זוהי שירת תאטרון גדולה מהחיים
    על הקצה, על קצה הקצה.

  11. דפנה,]
    האם את יכולה להביא ציטוט כלהו? אפילו בית אחד, כדי לתת דוגמה,
    אשמח,
    עדנה

  12. רשימה דלה, פשטנית ומאכזבת על משוררת מאגית וגדולה כמו החיים ולפעמים גם כמו החיים שאיננו מכירים.

    כמעט כאילו נאמר דבר שלא קונה לו משמעות אמיתית ומדויקת בעולמה של שפה.

    • מעניין מאוד מה שאת כותבת.תוכלי קצת לפרט?
      אני תוהה על דבריך ביחס לשירים של חדוה הרכבי
      וביחס לעולם שמקבל את שיריה אן דוחהנאותם או פוחד מהם

      • רציתי לענות, אבל אתן לך מתנה שקיבלתי:
        http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,46260,.aspx

        [לי זו היתה מתנת הבוקר המרגשת ביותר לאחר לילה של להחזיק מעמד בחלומות]

        ובאשר לפירוט קטן- המעבר בין הפנימי לחיצוני ובין החיצוני לפנימי והתנועה ביניהם- כל זה- הרעידות- צריך להיות אמיץ, והיא אמיצה. אם מישהו נבהל הוא ודאי יקרא לזה לנוע עד חולניות.
        למרוט מאחד משיריה: "שתי יללות ובכל אחת אישה". אם יש יללה צריך לומר שיש אותה וגם את זה שיש שתיים. אנחנו קוראים את היללות וגם את האישה שבתוכן עם החיים האלה והגוף מגיב לכל זה כמו שהוא מגיב.
        מי שנכנס אל העולם נחנך אל השפה ויש כאלה היודעים גם בלכתם אל עולמות אחרים את השם ומביאים אלינו את הטקס או את הפרשותיו.

  13. זה רק נדמה שזה קורה

    בננות ~ בננות Blogs ~ חדוה הרכבי ~ והנדיר הזה עריכת הבלוג שלי I התנתקי

    חדוה הרכבי
    משוררת וציירת
    לביוגרפיה המלאה
    שלחו לי מייל
    ארכיון

    לאחרונהשיר נעילה*והנדיר הזהטירת המתכבר לילה, כבר יוםבעיניים עצומותאת מזכירה לי את אבי

    הנה דוגמה לשיר מדהים מרקיע מעלה בקרשנדו שלו לא הפסקתי לדקלם אותו לעצמי
    איזה קסם מאגי בנדיר הזה

    והנדיר הזה
    09/01/2010 18:01:58

    וְהַנָּדִיר הַזֶה לְהַאֲזִין לִנְשִׁימוֹתָיו

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה לַשִׂים זֵרְים סְבִיב מִשְׁאֲלוֹתַיו

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה וּלְהַסְבִּיר לוֹ אַהֲבָה שָׁלוֹם גַּעֲגוּעִים

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה כִּי הָעֶרֶב תַשִׁיר בְּבֵיתוֹ מַקְהֵלָת מַלְאָכִים

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה כְּאִילּוּ עָשׂוּי מֵחֹמֶר אַחֵר

    וְהַנָּדִיר הזה (קָשֶׁה לִי לְתָאֵר)

    והנדִיר הַזֶּה וּלְוַתֵּר וּלְוַתֵּר לוֹ לְוַתֵּר

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה רַק לְהַגִּיד אֶת שְׁמוֹ בְּקוֹל

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה לָתֵת לוֹ דַּף קָטָן וְעִפָּרוֹן

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה לִפְרֹק מִמֵנוּ אֶת דַּאֲגוֹתָיו

    וְהנָּדִיר הַזֶה לַחֲלֹץ אֶת נְעָלָיו

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה לְהַחֲזִיק אֶת כַּף יַדוֹ הַנְּבוֹנָה

    כְּשֶׁעֵינָיו נֶעֱצָמות, עֵינָיו

    וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדִּי, רַק יַלְדִּי,

    אַחַר כָּך אֱלֹהִים

    וְרֵעָיו

    מתוך אני רוצה רק להגיד לך, ספרית פועלים, 1985

  14. בהתחשב ב"מיטת הסדום" הנכפית עלייך ככותבת ב"ישראל היום" (האם לא ניתן להרחיבה כאן בבלוג?)זו רשימת בקורת מתומצתת וטובה. בד"כ בקורות שירה מתייחסות לתָכני השירים ("הזכרון מול השכחה, ה'יש' מול ה'אין' ועולם הטבע מול האנושי" – כדוגמא אופיינית) ובעיני זה לרוב טרחני ומיותר. לכן אהבתי במיוחד את עצם ההתיחסות לשאלה עקרונית בעלת חשיבות: שאלת המינון.

    אך השאלה כפי שהוצגה במאמרך ועוד יותר בתגובותייך: מתי יש פריצה שבה "השגעון יגבר על הכשרון" נראית לי מצוצמצמת מדי ואפילו כמחטיאה את העיקר. יש שיראו בה אפילו ניסוח פופוליסטי. מה רע בשאלה מתי האסתטי הופך לאניגמטי-גרידא או ללא-אסתטי כפי שכמעט פתחת? המילים "שגעון" או "חולניות" נראים מוגזמים שלא לומר מיותרים (או שזו שוב שאלה של מינון?).

    ובעניין הזה (אלמלא המיטה המקורית הצרה) דוגמאות היו בהחלט מוסיפות והיה בהן כדי למקד את הדיון; שמכאן ואילך היה בודאי חושף שה"גבול" אינו רק דק אלא גם עשוי להיות נייד לפי טעמו של כל קורא. (מובן שבטענת ה"ניידות" או הסובייקטיביות הזו אין גם צלו של רמז לטענה שבשל כך אין טעם להדגים את גבולך, שלך).

    בעניין אחר, עניין "הטבעות". כבר לפני כמה עשורים נכבדים היה מי שכתב " השירה העברית מסרבת להיות אוסף פרפרים ממוין". את נימוקיו של הכותב, שאיני זוכר בבטחון את שמו כמו את טעמיו שהיו בודאי עמו, ניתן רק לשער בנקל. יש טעמים שונים בשירה, יש גם חבורות, יש חברים ויש גם אינטרסים. מצד שני הרי ברור שנוצר ברבות השנים, במבט לאחור, ובמצטבר, סוג של סיווג וטוב שכך. הסיווג לא חייב להיות קשוח. אך בהעדרו לחלוטין אנו כאילו אומרים ש"הכל יחסי" ואין כלל קריטריונים של איכות בשירה. זה כמובן הרסני ובלתי נסבל. אך מצד שני "זריקת שמות" כמו במאמר זה היא לעניות דעתי קצת נחפזת אם לא למעלה מזה.

    • דוד אדלר

      צ"ל כמובן "נראות כמובן מוגזמות שלא לומר מיותרות". מה לעשות השעה המאוחרת

  15. יפה כתבת, עלי השירה שלה מהלכת קסם וכשאני קוראת בה אני שומעת אותה בקול רם, נאמרת, לטעמי אין בה יותר מדי, יש בה את המשוררת

  16. דפנה שחורי/לדוד אדלר ולמגיבים האחרים

    ראשית, חדווה הרכבי היא משוררת נפלאה.

    עניין הטבעות והשיוך נועד רק כדי למפות ,ולו במעט, ובמסגרת קוצר היריעה, את התמונה ולטובת אלו שלא מכירים את המפה. אבל כמובן שאין זה אומר דבר לגבי האיכות. לא תמיד המיפוי שנוצר לאורך השנים הוא פרמננטי. יש החטאות, יש תנודות, וכו' וכו'. הדיון בסוגיית ה'יותר מידי' הוא דיון מעניין כשלעצמו בבעיקר וכבר מזדמזם בי מאד הרצון לכתוב מאמר רחב יריעה ועתיר בדוגמאות בנושא הזה. כי ב300 מילה כמובן מאד קשה לעשות את זה. אבל אני חושבת שבעיתון יומי רב תפוצה כמו ' ישראל היום ', מדור שירה מבורך- גם אם השטח שהוקצה לעניין הוא לא גדול.
    ושוב, המאמר הזה, לפני שניסה לומר משהו בעניין של הגבול וכו', מפרגן לשירתה החזקה של הרכבי.

    • גם מאהלר במוסיקה,גם ואן גוך בציור,
      (והדוגמאות עוד רבות) "דברו" במלוא עצמת הווליום.כך גם שיריה של הרכבי.
      זה הוא קולה, זה הוא כשרונה, זה הוא היופי והאוטנטיות של אמנותה.

    • גם מאהלר במוסיקה,גם ואן גוך בציור,
      (והדוגמאות עוד רבות) "דברו" במלוא עצמת הווליום.כך גם שיריה של הרכבי.
      זה הוא קולה, זה הוא כשרונה, זה הוא היופי והאוטנטיות של אמנותה.

    • אני מצטטת:" לעיתים עד לכדי חולניות". דפנה שחורי,מי שם אותך לקבוע ולהעריך מה היא חולניות.
      או לחילופין מה היא שפיות. את משתמשת במידע נלוז.כך לא כותבים ביקורת. כך לא מעריכים שירת היחיד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי