בננות - בלוגים / / אפשרות של אי/ היום במוסף סופשבוע של ישראל היום
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

אפשרות של אי/ היום במוסף סופשבוע של ישראל היום

 

 

אפשרות של אי
 
"ההמצאה של מורל,"הרומן הבדיוני של אדולפו ביוי קסארס, נכתב לפני 70 שנה ועדיין מהווה השראה אינסופית לימינו • זאת למרות חולשות במבנה העלילה המתרחשת על אי בודד
 
 
דפנה שחורי
"המשוכפל פקח זוג שמורות/ רדומות, הוא ראה צורות וצבעים / תועים בלחישות שלא יוכל להבין,/ וניסה את כוחו בתנועות חוששות"

(חורחה לואיס בורחס, מספרדית: פביאנה חפץ) 

אנו מצויים כיום בעידן הטכנולוגי של חידושים מרחיקי לכת שבזכותם הקו המפריד בין מדע לבידיון, ובין מציאות אובייקטיבית (אמיתית) לסובייקטיבית (מומצאת) הולך ומיטשטש. העולם הווירטואלי מציע חוויות כה מפתות ומספקות, שמהוות תחליף לעולם הפיסי, עד כדי כך שלאחרונה, למשל, תבעו קבוצת יפנים להכיר בתוקף החוקי של נישואיהם עם דמויות וירטואליות.
על רקע מציאות שכזו 'ההמצאה של מורל', שנכתב בידי הסופר הארגנטיני ביוי קסראס, לפני כשבעים שנה, נקרא כאפוקליפטי ממש. בנובלה פנטסטית זו, חצייה בלשית וחצייה דימיונית, מצויות כל המגמות העכשוויות בטכנולוגיה, שאז, באותם ימים, נתפסו כמדע בידיוני: הכפלת האדם באמצעות שיבוט, עידן המסך, עולם הדימוים של התרבות הדיגיטלית, טכנולוגיית התלת מימד ועוד.
"אודיסאה של פלאים" כינה הסופר חורחה בורחס את 'ההמצאה של מורל' בהקדמה לספר, בה הוא  טוען כי אין מפתח להבנת יצירה מושלמת זו זולת ההזייה.
ואכן מדובר בנובלה שהולכת יד ביד עם ההזייה. יצירה פילוסופית, חושנית, קסומה  ועתירת סמלים אשר עוסקת, כמו ספריו של בורחס עצמו ( שהיה ידידו הקרוב של ביוי קסארס) בהדגשת עליונותו של המדומיין על המציאותי.
'ההמצאה של מורל', שהיה מקור השראה לסדרת הטלויזיה המעולה 'אבודים', נפתחת בסצינה לכאורה מוכרת: הגעתו של אדם נרדף ומבועת לאי בודד ונידח מקבוצת איי פולינזיה כדי למצוא מחסה. אך עד מהרה מתגלה האי כרחוק מלהיות המקום האוטופי שמאפשר שרידות. הטבע פוצע ומעוות, הצמחייה רקבובית, מזגי האויר קיצוניים: שפל, גאות, הצפות חוזרות ונישנות, נחשי מים, ביצות, מוזיאון מסתורי, מבנים נטושים ונופשים תמוהים, ובתוך כל אלה חש הגיבור, שנרדף, לטענתו, על לא עוול בכפו, מאויים עוד יותר.
בעודו מהלך תוהה ומבוהל בינות למבנים הנטושים, מסתתר מעיני הבריות בתוך חדריו המרובים של מוזיאון מסתורי, הוא מגלה כי בדומה למחזורי השפל והגאות שפוקדים את האי, גם הסובב אותו נגוע במחזוריות משונה. כמו במבוך של מראות, מתפצלים  האנשים והצמחים לאינספור שכפולים – עד כי אפילו קיומו שלו כאדם יחידני מוטל בספק. 
מה שאחראי לשכפולים ולצלמים, שמהלכים בין שבילי האי כרוחות רפאים, היא המצאתו של שליט האי, מדען מזוקן בשם מורל. מורל המציא מכונה המאפשרת וירטורליזציה של החיים. מכונה שמבצעת שיכפולים של מציאות, ואף מסוגלת לשעתק את צלם האדם המצולם, אך לא רק את צלמו אלא אפילו את ריחותיו ומגעו.תכליתה העיקרית של המכונה היא להעניק חיי נצח למציאות המשוכפלת, תוך מחיקה מוחלטת של המקור.
פעולה זו של מחיקת המקור לטובת ההעתק מרמזת על מציאות הרווחת כיום, שבה מעמדו של האדם – על המשקל הסגולי החד-פעמי שלו – הולך ומתמוסס וכבר אין הבדל בין מקור לשיכפול.
בעקבות המאורעות שפוקדים את האי, הגיבור הפרנואידי, המצטייר כדמות קפקאית, חרד לשפיותו. הוא  תוהה כל העת בשאלות כמו: האם כל שסביבו אינו אלא פרי דימיונו הקודח והמעונה? האם לא נקלע למקום בו כולם יצאו מדעתם? האם האי הוא מוסד לחולי נפש, הצגה בורלסקית מרושעת ותו לא?
"אבל אז נזכרתי, מתקשה להאמין, בהיותי אדם נרדף ובעוצמה השטנית של מערכת המשפט." הוא משתף את הקורא במחשבותיו ומוסיף:" יתכן שהכול היה איזו מזימה מופלגת. אל לי להניח לרוחי ליפול, אל לי להחליש את כוח התנגדותי:הפורענות עלולה להיות כה נוראה."(עמ' 53)
אך כוח התנגדותו לכל הקורה סביבו הולך ונחלש ואי הוודאות רק הולכת וגוברת כשהגיבור מתאהב נואשות באישה יפה בשם פאוסטין. כיוון שלא ברור לו האם אישה מסתורית זו מציאותית בכלל. היא באה והולכת ואינה מבחינה כלל בקיומו,  גם כשהוא עומד מולה על חוף הים. מבולבל ונבוך יגלה לבסוף כי הוא עצמו מתפקד באי כרואה ואינו נראה, דבר אשר גורם לו להטיל ספק ממשי בקיומו.
הטלת ספק זו מרמזת להתכתבות עם קביעתו הנודעת של הפילוסוף דקארט 'אני חושב משמע אני קיים'. קביעה אשר עוברת כחוט השני לאורך היצירה כולה ושוזרת אותה לכלל פקעת של תהיות על מהות הקיום ומעמדה של התודעה. האם חיי נצח יושגו רק על ידי שימור התודעה? תוהה הגיבור, שבדומה לאגדת פאוסט של גתה, בה הגיבור מוכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בחיי נצח, גם הוא מוותר על היותו יחידני, מוכר נשמתו למורל ולמכונה שלו ומשתכפל. ולו כדי לזכות בכמה רגעי נצח לצד אהובתו פאוסטין.
מסתבר כי נובלה קצרצרה ודחוסה זו מתכתבת לא רק עם דקארט או עם גתה, אלא גם עם יצירות רבות נוספות מן הספרות העולמית: 'פינוקיו' של קולודי, 'הגולם מפראג' המיוחס למהר"ל, 'האיליאדה והאודיסאה' של הומרוס, 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט  
אך על אף שבורחס כינה יצירה קלאסית זו כמושלמת אסתכן ואומר כי לטעמי רוב כוחה וקסמה טמון בעיקר בזכות הצד הנבואי שבה, ולאו דווקא בשל ערכה הספרותי נטו. נובלה זו, הכתובה בגוף ראשון כיומן דיווחי, היא לעיתים פרטנית ומונוטונית מידי. הגיבור מדווח על פעולותיו בדקדקנות יתר. גם תיאור ההמצאה של מורל שנפרש על פני עמודים רבים, כמו מבנה המכונה ומטרותיה, הוא ארכני ומתיש. חסרה בה, לטעמי, אותה מוסיקה פנימית שהייתה אמורה להתקיים ביצירה אשר חותרת, בנוסף לרעיונות האפוקליפטים, אל הפיוט ואל הצמצום. לכן, כמו השפל והגאות שפוקדים את האי המסתורי הזה, כך גם 'ההמצאה של מורל' מתאפיין בעליות ומורדות.
 
 
'ההמצאה של מורל', מאת אדולפו ביוי קסארס, תרגמה מספרדית והוסיפה אחרית דבר: עינת דוידי , עם-עובד/ הקלאסיקונים, 2010, 136 עמ'
 
 
 

 

 

 

תגובה אחת

  1. היטבת לכתוב רשימה עם הפלאות וקסמים על ספר שכנראה גם הוא כזה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי