אוכל לחכות.מרגוט

 

 

 

אוכל לחכות. מרגוט

מתוך  "אופציה פואטית – דליה הרץ". אסופת מאמרים על הפואטיקה של דליה הרץ. הוצאת כרמל בשיתוף כתב העת "עמדה".  

על 'מרגוט' / דליה הרץ

 

דפנה שחורי

 

 

המפגש שלי עם 'מרגוט', ספרה של המשוררת דליה הרץ התרחש אי שם בסוף שנות השמונים, כשהייתי בת 18. זה היה באחר צהריים אביבי, כשישבתי על רצפת חנות הספרים 'פרוזה' , שהייתה ממוקמת באותם ימים בדיזנגוף סנטר, וחיטטתי כהרגלי בקדחתנות נעורים במדף ספרי השירה. ולפתע נפל לידי ספר צנום, הכולל ארבעה עשר שירים בלבד, ועל כריכתו הצנועה, באותיות שחורות מסולסלות, כשער שחור מברזל חלוד, כתוב 'מרגוט' .

מתעלמת מההמולה שהייתה בחנות שקעתי בקריאה. קריאה שהולידה מייד מלמולי הסתייגות (בלתי נסלחים) כדוגמת: 'מה זה? זאת שירה בכלל'? 'מה היא רוצה לומר בשורות הפרוזה המשונות והסתומות האלה?'

'בכל פעם שאני מתאהב משהו בי מסרב.' כתב נתן זך. ואני אכן התאהבתי ובשל כך סירבתי. התקוממתי כנגד מה שהפעים ומפעים אותי עד עצם היום הזה. כי בתוך אכסניית המילים הצנומה שאחזתי בין אצבעותיי, התגודדו תיבות שיר חזקות ויצוקות, אוונגרדיות, בלתי מתיפייפות, מסתוריות, קשובות לעצמן, ממציאות את עצמן, מרסקות בדרכן כל מה שהיה לפניהן. שרשרת אותיות שחורות בתוך ים של הרבה לבן. מוסיקה אחרת, חיוורון של תימהון.

 

"חוורתי/

פתאום חוורתי/

כמו קיר./

כמו קיר עמדו סביבי. כמו נד./

חוורת, אמרו, פתאום חוורת כמו קיר. ירוק./

מים, הרבה מים, שיפכי על פנייך./

מחקי. מחקי. אם תמחקי./

אם תדעי למחוק./

חוורתי– מה בכך, תבליט עצמי אחרוט בקצה אפי./

חברתי– עם השלגיות הרעות."

[מתוך: 'מרגוט']

 

ניסיתי לפצח את הקודים המילוליים, מיששתי, כדרכי, את האותיות. שנראו לי כרגלי חרקים נדירים, כמעבירי מסרים סמויים, כגדרות תיל דוקרניות. קניתי את הספר ויצאתי מחנות הספרים אל הרחוב, טומנת אותו בתיקי לצד שירי הראשונים.

 

קריאות חוזרות ונשנות בקובץ המופלא הזה, שמוכיחות עד כמה הוא עומד בגאון במבחן הזמן, עוזרות למלאכת פיצוח הצפנים החבויים בשירים. שירה מקורית זו הולכת איתי עד היום כמו מלווה, כמו מנגינה הודפת, דוחפת, מתעקשת: "איפה היית, הרגע הזכרנו את שמך, איפה היית כשהלכנו הלאה, /כשראינו אור. ואת אמרת: הלא האור שחור, אז הלכנו הלאה. /איפה היית כשהלכנו הלאה. הרגע שאלנו את עצמנו/ מה יש לה שלא הלכה איתנו הלאה." שואלת הרץ באחד משיריה החזקים.

אז גם אני שואלת: איפה את היום דליה הרץ ? למה לא הלכת איתנו הלאה?

דליה הרץ, ילידת 1942, נעלמה מן הזירה השירית. אמנם שנים אחר כך פרסמה את 'עיר שירים' (ספריית פועלים, 1990 ) שהוא בהחלט ספר מעניין, אבל עדיין נטול עוצמה חד פעמית שמצויה ב'מרגוט'.

 

מסתבר אם כך שהרץ, משוררת מסתורית שקנתה את עולמה בארבע עשר שירים בלבד! היתה תלויה לגמרי בשולח סמוי, בהשראה טהורה שכמו סינדרלה ירדה אליה עד שעלתה על כרכרה ונעלמה.

 

'מרגוט' הוא הוכחה כי לא צריך 'להשמין' במילים ובספרים כדי לתפוס מקום מרכזי בכיכר הספר.

'מרגוט' הוא גם הוכחה שחיי נצח של יצירה אינם תלויים דווקא ב'עובי הכרס' המילולית.

 

'מרגוט' גם מחזק ביותר את התיאוריות לפיהן מעשה השיר הוא מעשה שאינו מובן מאליו.

 

'מרגוט' גם מחזק את התחושה כי שיר הוא מעין מאגיה, מעין הבלחה השראתית של רגע. מטאור שירד לביקור, כשבמקרה של הרץ נסע ולא חזר.

 

אם נערוך סקר בקרב משוררים אני בטוחה שכמעט כל משורר יעיד על עצמו כי לאחר כל שיר שהוא כותב עולה בו חשש כי אולי היה זה השיר האחרון שכתב.

 

הקריאה ב'מרגוט' דורשת מאמץ. האזנה דרוכה לכל אותם שדות לבנים אשר מתקיימים במרווחים שבין השורות ושבהם טמון הסוד אשר הופכו לספר עוצמתי. וגם אם נדמה לנו במהלך הקריאה כאילו דבר לא מתחבר לדבר, שורה אינה מתחברת לקודמתה, אט– אט, כמו מתמטיקאים של השירה, ניתן להגיע ל 'תוצאה הגיונית' ולפתרון הכאוס השירי.

פרופ' גבריאל מוקד, מגלה כישרונות בלתי נלאה, היה הראשון שעלה על גאונות שירתה של הרץ, וכדרכו, פרסם, בזמן אמיתי, את הספר החשוב הזה.

המשוררת יונה וולך באחד הראיונות שנערכו עימה לא חששה להתוודות ולומר כי אחד ממקורות ההשפעה העמוקים שלה הוא שיריה של הרץ. 'דברים' של וולך ממשיך במידה רבה את הספר 'מרגוט' אשר נחתם בשיר הקרוי 'דברים' .

נראה שלא בכדי בחרה וולך לספרה הראשון ( שיצא אף הוא בהוצאת 'עכשיו') את השם 'דברים'.

. כי את ה'דברים' הסודיים של 'מרגוט' גמעה וולך לקרבה כמו היו משקה השראה חריף וטוב. כמובן שהיא נשאה אותם הלאה למחוזותיה האישיים שלה, אך עם זאת קשה שלא להבחין בעקבותיה של הרץ.

 

'מרגוט' יצא לאור לראשונה ב61 בהוצאת 'עכשיו'. שנים אחר כך, בשנת 85', הופיעה מהדורה מצולמת של הספר. נראה כי היגיע הזמן, אחרי למעלה מעשרים שנה, להוציאו לאור מחדש.

ועד אז 'אוכל לחכות, מרגוט.'

 

 

.