על 'דלת אדומה' במדור שירה/ישראל היום

עומד על אהבה      /דפנה שחורי

"הדרך היחידה שלי להתמודד עם  החלוף היא להדגימו בדרך של שברים" העיד על עצמו המשורר ישראל אלירז חתן פרס ביאליק לשנת .2008ואכן בדרך כלל אלירז לא כותב שירים בודדים. את 23 ספרי השירה שפירסם עד כה ניתן לראות כקרונות ברכבת פואטית ארוכה. כל ספר הוא חוליה במסע אינסופי.

   גם ספרו היפהפה "דלת אדומה" מורכב משתי פואמות כשהמרכזית סבה סביב מות האהבה שהותירה את המשורר עומד בקצה העובדות ותוהה "כמה אהבה יכולה האהבה להכיל עד שהיא לא" (עמ' .(10

   אלירז עונה היטב על ההגדרה "משורר למשוררים."הפואטיקה שלו אניגמטית מופשטת והגותית שנמנעת מעיסוק בנושאים חברתיים או פוליטיים. עיקרה הוא ב"חורים שחורים" – בכתיבת מילים ספורות ובהרבה מרווחים ריקים ביניהן.

   ב"דלת אדומה" מתגלה איש המילים גם כצייר ניאו-אימפרסיוניסטי משובח שמצליח להשתמש בעט כמכחול. אינספור גוני אדום מרצדים בתוך עמודי הקובץ הזוהר הזה וכמי שפועל על פי תורת הצבע של הכימאי הצרפתי שברוי מציב אלירז לאורך הספר את האדום לצד הירוק. זאת כדי להדגיש את הניגודים המתקיימים באותה אהבה מיוסרת שעליה הוא מקונן. הירוק הכלורופילי מבטא את הקונקרטי האדמתי הצומח בעוד האדום מייצג את האש הלוהבת המופשטת והמכלה.

   "דלת אדומה" הזכיר לי את ספרו החזק של אהרון שבתאי "אהבה" משנת '87שאף הוא מורכב מפואמה ארוכה שעוסקת באהבה. אותו הדואט הנדיר שמתקיים בין שני הספרים הללו מרתק בין היתר כי שירת הבשרים של שבתאי היא היפוכה המוחלט של שירתו המטאפיזית של אלירז.

   "אמרתי הכל עומד על אהבה. אמרת/ והאהבה על מה היא עומדת" כותב אלירז באחד משיריו. שבתאי משיב בדרכו: "הכל הכל הכל זה/ אהבה/ אבל כל אחד/ אוכל/ בסכין ובמזלג שלו."