בננות - בלוגים / / האגדה שלעולם אין לה הפי אנד-ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

האגדה שלעולם אין לה הפי אנד-ב'ישראל היום'

 


הרשימה התפרסמה היום במוסף סופשבוע של 'ישראל היום'


על 'המחברת הכחולה'/ ג'יימס א' לוין, הוצ' מטר, 214, 2009

 
 
דפנה שחורי
 
                                                    *                                          
 
אחד הסעיפים בחוק לאמנת זכויות הילד אומר כי חייבת שתהיה לילדים הגנה מפני עינויים ,ניצול מיני, ניצול בעבודה, התעללות,הזנחה, ומסחר בילדים.
'המחברת הכחולה', שעוסק בתופעה המחרידה של זנות ילדים בעולם שלישי, מזכיר לנו כי איזורים רבים על פני הכדור עדיין רחוקים שנות אור מלקיים אמנה זו. 
לאחר הקריאה בספר, שמגולל את קורותיה של ילדה שנמכרה לזנות על ידי אביה בגיל 9, קשה שלא לראות בגברים מפלצות רוויות טסטוסטרון, שמתעללות בקורבנות חסרות-ישע באמצעות מין כפוי ואלים.
'זה לא אני זה ההורמונים' יטענו רבים להגנתם. והאמת היא שאי- אפשר לדחות טענה זו על הסף, כיוון שהורמון הטסטסטורון, כידוע, אחראי גם לאגרסיביות, לתוקפנות, ולאלימות מינית. אבל ישנם גברים שדווקא מנצלים את הצדדים הטובים של הורמון זה כמו הדחף היצירתי למשל. ראייה לכך היא 'המחברת הכחולה', ספר מחאה פמיניסטי שנכתב דווקא בידי גבר, רופא ומדען מהמוסד הרפואי 'מאיו קליניק' שבמינסוטה.
לוין מצטרף לסופרים רבים שהצליחו לברוא גיבורה ולהזדהות עימה, עד כדי היכולת לדבר מתוך גרונה. אנה קרנינה של טולסטוי, מאדאם בובארי של פלובר, ליידי צ'טרלי של ד'ה לורנס או חנה גונן של עמוס עוז, הן רק חלק זעיר מנשים אלמותיות שנבראו בידי גברים.
 
'המחברת הכחולה', סיפור דמיוני שמסתמך על מציאות כואבת, מזכיר אגדה אכזרית: ביום בהיר אחד, לוקח אב את בתו הקטנה והיפה, קורע אותה ממשפחתה, ועולה עימה על אוטובוס מקרטע לעבר עיר גדולה בשם מומבאיי. שם ימכור אותה לזנות לאנשים זרים ויסתלק לעולמים. ומאותו היום חייה הופכים לסיוט אחד ממושך: אונס, מכות, השפלות ומשגלים כפויים (לפעמים עד עשרים ביום!) הם חלק מהזוועות שחווה הילדה, באטוק הקטנה. מה שעוזר לה לשרוד את הגיהנום הוא ידיעתה קרוא וכתוב וכן כישרון הכתיבה שניחנה בו . בעזרת עיפרון קטן שנפל לידיה במקרה, לאחר שהחליק מאוזנה של המעבידה הזקנה והמרשעת שלה, כותבת באטוק את קורותיה אותם היא מרככת בעזרת אגדות פרי דמיונה.פעם היא מדמיינת עצמה לנמרה כסופת עיניים, ופעם לנסיכה יפה ויתומה שממתינה לנסיך שלה :" דמיינתי לעצמי שאני הנסיכה הלכודה על האי הזעיר בלב סערה. המים הלכו וגאו סביבי ואני קראתי לאהובי, אך גם כשהמים עמדו להטביע אותי הוא לא בא."(עמ' 98)
גיבורה זו היא מין כיפה אדומה בלבוש מודרני שנופלת קורבן לשלל זאבים זבי זרע. אך בניגוד לכיפה אדומה, 'המחברת הכחולה' אינו מסתיים בהפי -אנד.
כי שום צייד, בדמותה של פמיניסטית חסונה, אינו מופיע כדי לחתוך בסכין את כרסי הגברים המשתפלות ולמשות החוצה את באטוק הקטנה, שממשיכה, יחד עם עוד ילדות שגורלן כגורלה, להימחץ לנצח תחת גופם הכבד והמיוזע מתאווה של הגברים. 
לעיתים כן זוכות הזונות הצעירות להפוגה זמנית מסבלן. זה קורה רק כאשר הן נשלחות על ידי מעבידיהן לבית- חולים כדי להתאושש לאחר שהותקפו באכזריות בידי זכרים שהחליטו כי את הזיון שלהם ראוי שיקנחו באלימות. "הוא ניגש אלי בצעד זועם ובכרס מתנודדת, תופס בשערי, מקים אותי בכוח על רגליי, גורר אותי לכיור ודוחף את ראשי פנימה. הוא מושך את ראשי מהכיור בשערי ומשליך אותי על רצפת האבן כמו בגלגלול תקיף של קוביית מזל." (עמ' 138)
מסתבר כי הגברים האלימים שבספר רוצים את הזונות שלהן כמה שיותר יפות וכמה שיותר טיפשות. ידיעתה של באטוק קרוא וכתוב כמעט שעלתה לה בחייה. חבורת צעירים שהתעללו בה וגילו לפתע כי היא כותבת יומן, טבחו בה כמעט עד מוות: "אני רואה את רגלו של איפטיקהאר נמתחת לאחור ויודעת מה עומד לקרות כעת. דבר לא היה יכול להכין אותי לתחושה שהוא בועט בפה הארנבון שלי. כל גופי מתפוצץ."( עמ' 196)
 
                                 **        
 
הדיון לגבי ערכם הספרותי של רומנים חברתיים, פוליטים, או אידיאולוגיים הוא לעיתים מישני ואפילו זניח. כי די בעובדה שהם דנים בנושאים חשובים ומקדמים אותם לחזית התודעה, כדי שייהפכו לבעלי ערך. כך גם במקרה של 'המחברת הכחולה'. כי למרות שאין בספר ערך ספרותי ממשי (הוא כתוב באופן אדולוסנטי שנופל לעיתים לקיטש סכריני) עדיין מה שמקנה לו את חשיבותו הוא העיסוק בנושא כאוב של ילדים אשר נמכרים כמו היו חפצים או סחורות:"גבר משלם מאה רופיות כדי להכניס את הבהונאס שלו לפה שלי או בין רגליי, או מאתיים תמורת החור החום שלי."(עמ' 22)
יותר מכך: אילו בעקבות הופעת של הספר, יימנעו, אפילו חלק קטן מהגברים, מלצאת לטיולי סקס מתועבים בארצות המתפתחות כבר הספר עשה את שלו.
 
כך שאם חוקי חמורבי וחוקי התורה והתנועה לשחרור האישה וחוק אמנת הילד- כל אלה לא הצליחו עדיין להוקיע את התופעה המחפירה של ניצול המין החלש, כל שנותר לנו הוא להסתמך על תהליכי האבולוציה שמצעידים אותנו, באיטיות אמנם, לעולם נאור וטוב יותר. כשאחד התהליכים האבולוציונים המבורכים הוא טישטוש הגבולות בין המינים. ועד שההבדלים בין נשים לגברים ייטשטשו או יומרו להבדלים שבין אדם לרעותו, אפשר להתנחם בינתיים בניצני ישועה כדוגמת היעלמותו של המאצ'ו המסוקס והמטורזן לטובת המטרוסקסואל, שהוא יותר רגיש ופחות חייתי.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

10 תגובות

  1. וואחד רשימה היבית. מעניינת וסוחפת
    דוד יוסף

  2. איריס קובליו

    דפנה, רשימתך חשובה ונוגעת ומעמיקה והעלית סוגייה חשובה: האם נושא כה חשוב יכול להכתב באופן ספרותי פחות טוב? לדעתי- לפעמים כן. במקרה הזה כן, בגלל מיעוט התיעוד של הזוועה.
    ובכל זאת ישנו ספר אחר, שיצא בעברית לפני כחצי שנה, בדיוק בדיוק באותו נושא ומאותו איזור גאוגראפי "נמכרה" מאת פטרישיה מקורמיק, שהוא מהווה גם כתיבה צרופה, מרטיטה , מדהימה.
    כתבתי על הספר פוסט
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=11802#post11802

  3. פנה'לה,
    "העיר גדולה בשם מומביי"?
    מומביי הוא שמה העכשווי של בומביי – כך שזו לא עיר סתם אלא ה-עיר בהודו…

  4. מירי פליישר

    עולם ומלואו את כותבת דפנה על הזוועות האלה. כתיבה עזה.
    תודה שאת מביאה את המדור שלך כי קשה להשיג את העיתון ביום שישי אצלינו.

  5. דפנה שחורי

    תודה לכל המגיבים על הקריאה

  6. אהוד פדרמן

    דפנה, מעבר לחשיבות הנושא ולחשיפתו לא ברור מהסקירה שלך אם זהו ספר תעודי, או עלילתי ? ובעצם מה המטרה שלשמה נכתב ?
    להתריע ? להרתיע ? או אולי 'לעשות קופה' מסבל בלתי נתפס של ילדות ?
    מה הקשר למקצועו של הכותב ולספר ?

  7. דפנה שחורי-לאהוד פדרמן

    אהוד
    כפי שכתבתי ברשימה זה ספר בידיוני שמסתמך על מציאות כואבת, ולא תיעודי
    המחבר רופא ילדים ממרכז רפואי רציני מאד שבא להביא את הבעיה לקדמת התודעה ובטח לא 'לעשות קופה' כמו שחשדת

השאר תגובה ל דפנה שחורי-לאהוד פדרמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי