בננות - בלוגים / / בבת עינו/ היום ב'ישראל היום'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

בבת עינו/ היום ב'ישראל היום'

 

 

 

הרשימה הופיעה היום במדור השירה ב'ישראל היום'

בבת עינו

על 'שירים לדר' מאת רפי וייכרט, הוצ' קשב לשירה, 2009, 61 עמ'

 

דפנה שחורי

 

לרפי וייכרט כובעים רבים. משורר, מתרגם, מבקר, מו"ל ועורך הוצאת 'קשב לשירה'. לפני כשלוש שנים כשנולדה בתו דר התווסף לערימה המתגבהת על ראשו גם כובע האב המאושר.

וייכרט מאז ראה את בתו לראשונה על מכשיר האולטרסאונד, משורר לה, כזמיר מאוהב, אינספור שירים. אצבעותיה, פיה היונק, מיטתה העמוסה בובות פסטל רכות, חבל הטבור המושלם שלה או המילה הראשונה שאמרה, מתועדים בהתלהבות כמעט היסטרית. על רקע אבות רבים שמתוודים לא אחת בפומבי כי 'מעולם לא ראו חיתול', בשביל וייכרט "להחליף לך חיתול /הימנון לחיים"(עמ' 9).

מסתבר כי שירה משתפכת, ונפעמת זו, שמוטלת כל כולה על כתפי תינוקת חמודה, מסנדלת את המבקרים ואת הקוראים מלומר דברי הסתייגות על הספר. כל משפט ביקורתי עלול להיתפס כדריסת רגל גסה בתוך המרחב האינטימי והזך בו שרויים האב ובתו.

'שירים לדר' הופך אותנו, אוטומטית, לסלחניים יותר ולשיפוטיים פחות. הקריאה בספר ממיס לבבות זה משולה להתבוננות אוהדת בחיוכו של תינוק חסר שיניים שמנפנף לעברנו באגרופיו הקטנים.

ככלל, ספרים המשתייכים לז'אנר של הורים שמשוררים לילדיהם, נופלים לרוב למלכודת של רגשנות. עם זאת ראוי לציין כי וייכרט הצליח להמחיש בכישרון וברגישות את אוירת הינקות הפסטורלית, את הפליאה הראשונה מן העולם, ואת ניקיון המבט שבוקע מעיני בתו.

ולאחר המעט שבכל זאת אמרתיזנחתי את עמדת המבקרת ובמקום זאת שטתי על גלי האלפא המרגיעים שעלו מן הדפים. כשתוך כך עלו בזיכרוני שורות שכתבו משוררים אחרים נוספים לבנותיהם

"
שמרי נפשך כוחך שמרי שמרי נפשך/ שמרי חייך בינתך שמרי חייך"
של אלתרמן.

 "והנה את על כף ידי מונחת כעוגה/מריחה. רקיק מעוקל של סימן שאלה."שכתב ויזלטיר.

"טלפני טלפני כי אם לא אז אדאג ואצא אלייך מדעתי"שכתב שלמה ארצי.
 
"מה היה בי מאיה/ מה השתנה בי/ מאיה גלי לי /גוזלי שלי" של שלום חנוך.
 
וגם :"
ביום שנולדת חיממו פועלי האושר / את כפות הידיים מול האש שהוצתה/ בגפרור חייך"  של רוני סומק

התחלה

עוֹד מְעַט תַּעַמְדִי עַל רַגְלַיִךְ
וְנֵלֵךְ לְטַיֵּל, יָדֵינוּ מְתוּחוֹת
מֵעַל לַשָּׁנִים שֶׁבֵּינֵינוּ.
עוֹד מְעַט תִּמְתְּחִי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
וַאֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל לִשְׁכֹּחַ אֶת
מַה שֶּׁהָיָה לְפָנַיִךְ, לְפָנֵינוּ.

מתוך 'שירים לדר'

 

 

 

 

 

33 תגובות

  1. לא ברור לי

    שלום דפנה
    יש לי הרגשה שניסית ללכת "עם "ולהרגיש "בלי", או להפך.
    נדמה לי שמטעמים מסוימים את לא אומרת בברור את מה שאת רומזת אליו: יש להתייחס לשירים בסלחנות כמו שמתייחסים לתינוקות מתוקים. נדמה לי שהבאת את השורות מהמשוררים האחרים כדי לרמוז לנו שכך צריך לכתוב, להוריד את המעטפת המלוקקת.
    לא צריך להיות גסי רוח כשמבקרים יצירותיהם של אחרים. אבל הפסיחה הזו על כל הסעיפים נותנת לי תחושה לא טובה.

    • דפנה שחורי-ללא ברור לי

      את הדוגמאות שהבאתי לא הבאתי כדי לרמוז למשהו שלא אמרתי. אם שמת לב הבאתי דוגמאות מכל צבעי הקשת מכל הקצוות.
      ואולי את/ה לא מכיר/ה מספיק טוב את הדרך שלי בכתיבת ביקורת שלי. אני כותבת תמיד רק מה שאני חושבת , לכן הטענה שניסיתי 'ללכת עם ולהרגיש בלי או להפך' מאד לא מתאימה במקרה שלי, ככה נראה לי. ובמקרה זה אני חושבת שדווקא הצלחתי לתמצת ב300 מילה ובגילוי לב את מה שאני חושבת על הספר: רכתיבה של הורים לילדיהם באה מקום אינטימי ולכן יש משהו פולשני מלומר ביקורת של ממש על ספרים מן הסוג הזה -מטוב ועד רע. אבל הדגשתי שלמרות הרגשנות המסוימת שהספר הזה נופל אליו עדיין הוא מצליח להעביר יפה את מה שהתכוון אליו. זה הכול

      • לא ברור לי

        לדפנה
        כל כתיבה פיוטית (בין אם היא טובה או לאו) אמורה לבוא ממקום אינטימי.
        אני מבין שלכתיבה של הורים על ילדיהם את נותנת יחוס נוסף: " ולכן יש משהו פולשני מלומר ביקורת של ממש על ספרים מן הסוג הזה -מטוב ועד רע"

        לא קראתי את הספר אבל קראתי שירים בודדים שפורסמו בעיתונים.
        ההתרשמות שלי (שלא מבוססת על קריאת כל הספר) מרמזת לי שכמו שכתבת בהמשך: עזבת את עמדת המבקרת.

        דרך אגב, זו הזדמנות טובה לאחל לך הצלחה במדור החדש. אולי כדאי לנסות ולהרחיב אותו מעבר ל300 מילה.

        • דפנה שחורי-ללא ברור לי

          יחסים בין הורים לילדים תמיד אינם אובייקטיביים.  אבל דווקא במקרה הזה זנחתי את השיפוט-אובייקטיבי לא בגלל שהספר רגשני מידי או כל דבר שהוא מידי ושיעלה על דעתך.להפך: כי היה לי נעים לעזוב את 'מגדל המציל', אתת עמדת המבקר ולרדת לחוף', להתמסר לעננות הזכה שעולה מהשירים, להתמסטל מהניחוח החלבי המסמא, ומענן

           

  2. אילן ברקוביץ'

    שלום דפנה. מקווה שהנך בטוב. אני מבקש לברך אותך על מדור ביקורת השירה החדש שלך בעיתון "ישראל היום". לצערי, אינני קורא את העיתון ואשמח לקבל עותקים מהביקורות שלך לביתי.

    קראתי הן את רשימת הביקורת שהעלית כאן היום והן את זו שעסקה בספרו החדש של נמרוד קמר, "אני רוצה לתייק אותך". אני חושב שמה שאת עושה כעת הוא חשוב ביותר ומברך אותך בהצלחה רבה בדרכך זו.

    אשר להיקף, 300 מילה, כמובן שהוא נתון בפני עצמו, שכל המגיבים לך בכלל לא מודעים לקושי שהוא מכיל, אך מה שאני מציע לך הוא להתייחס אליו כאל עולם ומלואו שלתוכו תוכלי להכניס את דעתך. תוכלי לראות אז עד כמה מקום קטן יכול להפוך לאינסופי.

    ושוב, הרבה ברכות ובהצלחה, מאילן ברקוביץ', משורר ובעל מדור ה"משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".

    נ.ב חשוב לא פחות מכך: קראתי שירים חדשים שלך בגיליון "שבו" החדש (21) ועוד אשוב ואקרא בהם. את השיר "היה לנו זמן" כבר סימנתי לי כעוצר נשימה וככזה שעליי לשוב ולקוראו. מומלץ בכל לב לכל הקוראים.

    • דפנה שחורי-לאילן ברקוביץ'

      היי אילן תודה על התגובה ובעיקר על המילים החמות על שירי ב'שבו' החדש .
      לכתוב 300 מילה על ספר, שלפעמים יש לך חשק לכתוב עליו 3000 מילה, זה לא פשוט, אבל מאד מאתגר . ואני חושבת שבסופו של דבר, כמו שאתה אומר, גם במעט מילים אפשר לומר עולם ומלואו רק שזה הרבה יותר קשה.
      אבל העיקר הוא שיש אכסנייה נפלאה שבה אפשר להתייחס לשירה

      אגב, את ישראל היום אתה יכול לראות באתר שלהם באינטרנט

      שלך

      דפנה

      • אילן ברקוביץ'

        חן חן דפנה. הסיבה שביקשתי את הרשימות בנפרד היא כי לאינטרנט יש הרי נטייה להתרחב. אכנס לאתר כדי לקרוא את דבריך ואז אסטה… . למרות שהסטייה יכולה להיות מבורכת למשורר היא לעתים מקשה 🙂 חשוב לי לקוראן בנפרד, אך זה כבר לשיקולך.

        השיר "היה לנו זמן" הוא הרי בן פחות מ-300 מילה, כמדומני, והנה שם את מעבירה חיים שלמים, ועוד איזה חיים, אז את רואה שאפשר.

        הרבה הצלחה וחג שמח, מאילן.

        • דפנה שחורי-לאילן ברקוביץ'

          אילן, הרי השירה עצמה היא סוד התמצות, הצמצום
          התרכיז.
          שירה טובה , כל שורה שלה משולה לקובץ כבד ש'כשפותחים' אותו בשעת קריאה, בעצם מעשה הקריאה נגלים עולמות שלמים.
          וזה אולי סוד בין אלף סודות

          חג שמח

          ד

           

  3. דפנה, ברכות על המדור. נפלא שהעיתון מקצה מקום לשירה. בזכות מדורך התחלתי לדפדף בו…

  4. יפה כתבת דפנה. והספר של רפי מצוין.

  5. דפנה שלום, משמח שנפתח עוד מקום להתייחסות לשירה. מקריאה בשתי הרשימות שלך, את מצליחה לבטא ללא כחל ושרק את עמדתך והתרשמותך ועל כך יישר כוח! את ספרו של נמרוד קמר לא קראתי, כך שאין לי אלא להתרשם מהעקרונות, השאלות והתביעות משירה שהצבת שם ועם אלה הזדהיתי. את הספר: שירים לדר של רפי וייכרט קראתי, נהניתי מאד. לטעמי ספר מצוין, ומצליח, כפי שהתרשמת גם את לצלוח באופן מרשים את המוקשים הפוטנציאלים בסוגה זו.

    • דפנה שחורי-למשה יצחקי

      היי משה מה שלומך? ותודה רבה על ההתייחסות המעניינת לרשימות שכתבתי

  6. אילן ברקוביץ'

    דווקא משום שמדובר בפוסט שעוסק בביקורת, ראוי היה שתצרפו גילוי נאות להבעת דעתכם על ספרו החדש של רפי וייכרט. אור אירח את וייכרט לאחרונה כדובר מרכזי וכמנחה בפסטיבל שער של הליקון ויארח אותו כמרצה באחד הערבים של "שלישירה". יצחקי התארח בפסטיבל מטולה שבעריכתו האמנותית של וייכרט וכן שיתף אותו בערב ההשקה שערך לספרו שלו.

    בלי הגילויים הנאותים הללו דעתכם פסולה בעיני. כמה אחרת יכולה הייתה להיות תרבות השירה שלנו אם כולם היו נוהגים כך, בשקיפות גלויה. לצערי, הרוב נוהגים אחרת, ומתרחקים בכך מכל הבנה של שירת אמת מהי.

    אשר לעצם העניין: אני ממליץ בכל פה על הספר הראשון של רפי וייכרט שעסק בחוויה ההורית שלו, הלא הוא: "בשנה הראשונה לחייך". אני חושב שראוי היה לתיתו לכל אב צעיר באשר הוא, אולי אפילו לחלקו בחדרי הלידה בבתי החולים. לספר גם חשיבות בין-דורית רבה, משום שבו מסיר המשורר מעליו את המחסומים והגבולות שמאפיינים את רוב שירתו, מראשיתה ועד היום. את "שירים לדר" לעומת זאת אני עדיין קורא, ותחושת הקריאה שלי בו היא מעט שונה מזו שבספר הראשון. אם בספר הראשון יש התלהבות אמיתית ואקסטטית מעצם הלידה וההורות הרי שכאן יש תחושה של הישענות-יתר על החוויה כדי לכתוב. זה מקום נוח מדיי למשורר, שאני לא לגמרי בטוח ביכולתו להפוך לבסוף לשירת אמת.

    • משה יצחקי/ לאילן ברקוביץ

      אילן ברקוביץ היקר, תודה לך על ההערה והנה אני מיד אתקן ואולי אפילו אפרסם פוסט מיוחד לעניין: גילוי נאות: רפי וייכרט הזמין אותי לפסטיבל מטולה, והוזמן על ידי להשקה לספרי. וזה לא הכל אילן וקוראים יקרים: וייכרט הוזמן על ידי, יחד עם עוד עוד כמה משוררים למפגש שירה עם הסטודנטים מהחוג לספרות, הוא הופיע במועדון קריאת שירה בעמק יזרעאל, בהנחייתי ובהנחיית המשוררת והעורכת הנפלאה ענת שרון בלייס, רפי כעורך אורח בעיתון 77 על הספרות הפולנית, הזמין אותי להגיש שיר מחווה שכתבתי לויסלבה שימבורסקה, ובערב לאווה ליפסקה בחיפה הזמין אותי לקרוא את השיר הזה ושיר מחווה לאווה ליפסקה. בספר המשותף 'זמן טרופות' המשותף לאיריס קובליו ולי, הודינו לוייכרט מקרב לב על עזרתו בהוצאת הספר לאור, ואם שכחתי משהו עם הקוראים הסליחה. ועכשיו האם זה פוסל אותי מלחוות דעה על שירתו? או שלדעתך יש כאן יחסי גילוי עריות?
      ושוב תודה שהעלית את העניין משום שזה נותן לי הזדמנות להרחיב מעט את היריעה. האם היכרות עם אדם אוהב ספר ושירה ונוכחותו באירועים או הזמנות שלו לאירועים שבאחריותו, הופכים את חוות הדעת על יצירתו למוטים או לחשודים באינטרסנטיות? לדעתי ולטעמי לא? ההיפך הוא הנכון מבחינתי. כמו ביחסים זוגיים טובים, אפשר ורצוי להביע שביעות רצון, הנאה ואהבה, ואפשר גם להביע ביקורת והסתייגות – אבל הדבר המשמעותי הוא נקודת המוצא שהיא קרבה, אנושיות, הערכה.
      אתה יודע למה נוצרו ביני ובין וייכרט קשרים והקשרים ספרותיים, משום שבניגוד להרבה אחרים הוא שליח אמת של שירה, הוא מגיע לשטח, לפריפרייה, לכל מקום שמזמינים אותו מהצפון הרחוק ועד יטבתה בדרום. והכל כדי להאהיב ולחבב ולקרב רחוקים אל השירה, להביא את השירה למקומות מהן גלתה ולמיטב היכרותי ללא פוזות ושופוני אני ואני ואני. ולגופו של עניין, שירים לדר, כמו שכתבתי לדפנה, הם הישג שירי, דווקא משום הקושי והמלכודות הרבות הניצבות לפתחו של מי שכותב לילדיו.
      נ.ב. ועוד גילוי נאות, שנינו חולקים אהבה מאד גדולה למשוררת ויסלבה שימבורסקה, הייתי גם בהשקה לספר האחרון נקודותיים בתרגומו המצוין.
      סניף צומת ספרים בדיזנגוף היה עמוס באוהבי שימבורסקה ואני מניח גם באנשים שמוקירים ומעריכים את מפעלו התרגומי. אני מקווה שהיה בקהל גם מישהו אובייקטיבי חסר פניות שיכתוב על הערב המרגש בו דיברו בין היתר אורי הולנדר, רחל חלפי וירונה כספי ביצעה ביצועים מרגשים לשיריה של שימבורסקה. חג שמח!!

      • אילן ברקוביץ'

        או קיי משה. עכשיו הדברים נראים אחרת לגמריי. אני לא משוכנע שהיית צריך לשטוח את כולם בפני הקוראים אבל חושב שאם היית מציין שאתה אוהב את ספרו של ידידך וכו', הדברים היו הולמים יותר.

        ושוב, לעצם העניין של חוות הדעת, האם היא אפשרית וכו'. בוודאי שהיא אפשרית, השאלה היא רק על סמך מה היא נשענת. אם תעשה השוואה בין שני הספרים שהזכרתי מה תעלה בחכתך? האם תאמר ששניהם הישג ספרותי? שרק אחד מהם? שאף אחד מהם לא? האם אתה מסוגל לשפוט שיר של רפי וייכרט לחומרה ולא רק לקולא?

        זו אכן שאלה כבדת משקל. אינך חייב לענות עליה כעת ואינך חייב לענות עליה בכלל, אבל אין באפשרותך להתעלם מקיומה.

        למעשה, אני חושב שבתרבות שירית איתנה יותר מזו שיש לנו, היא הייתה צריכה להיות נר לרגלי הקוראים והמבקרים בה. כרגע היא ממש לא.

        בברכת חג שמח ולהתראות, מאילן.

        • משה יצחקי/ לאילן ברקוביץ

          אילן, אני אענה משום שחידוד ומיקוד העניין חשובים.
          א. כן, יש באפשרותי להתייחס גם לחומרה. מבחינתי זו המשמעות האמיתית של קשר.
          ב. אני בהחלט יכול לעשות הבחנות בין הספרים, אך מאחר והגבתי לפוסט המצוין של דפנה על ספר ספציפי, לא כמבקר שירה, אלא כבלוגיסט, אני רואה עצמי משוחרר לשמחתי מנוקדנות אקדמית.
          ג. אני לא בטוח שיש צורך, למעשה אני בטוח שלא בכל תגובה בבלוג יש להצהיר על הידידות לכותב. שער בנפשך מה היה קורה אם הייתי רוצה להגיב גם למי שאינו ידידי.
          ד. אני מסכים אתך לגמרי באשר לסוגיות שאתה מעלה וחשוב שלא נתעלם והלוואי שאפשר היה לקיים דיון משמעותי ועמוק בעניינים אלה ללא החשדות התמידיים הנגועים לעתים בקנאה ובצרות עין.
          ה. ועוד עניין שכדאי לא להתעלם ממנו, הבחירה של מבקרים בעיתונות הכתובה על ספרו/ה של מי לכתוב ומספרו/ה של מי להתעלם. מעניינים שיקולי הדעת – אולי גם על כך מגיע לקוראים גילוי נאות.
          שלך (אופס – המילה שלך מסגירה גם איזה קרבה בינינו ולא תוכל לכתוב עלי ללא גילוי נאות:)
          משה
          משה

          • אילן ברקוביץ'

            משה, הקרבה בינינו שורשית יותר, כמדומני (שכן גם לי שורשים רומניים).

            אשמח לקבל את ספרך החדש, "זמן טרופות". את עבודותיה של איריס קובליו אני מכיר עוד מזמן הופעותיה בספרה של אגי משעול, "מחברת החלומות", שלצערי הרב מאוד אבד לי אצל אחד מחבריי.

            אשר לדברים שאתה מעלה כאן. הם רבים ומעניינים כמובן אך אולי באמת כדאי שתכתוב עליהם מנקודת מבטך. אם תוכל לשמוע לעצתו של "צעיר" ממך, כדי שהדברים יהיו חדים וזכים, נסה לכותבם בלי חשבונאות ובלי לחשוב על מה שיחשבו חבריך כאן או בכל מקום אחר. כתוב ללא אינטרסים תועלתיים, ממקום טהור של אמנות.

            אני מבטיח לקרוא לעומק את דבריך אם וכאשר כך הם ייכתבו.

            בנושא שירתו ותרגומיו של רפי וייכרט אני חושב שנתקשה להתדיין לעומק משום שאתה כבר במצב של מעריץ עיוור. אשריך וטוב לך.

            אילן.

          • משה יצחקי לאילן ברקוביץ

            עכשיו אני מבין לעומק את שורשי הקרבה בינינו. אבל מעריץ עיוור? נו באמת אילן, מושאי הערצתי אם קיימים הם ילדיי ובמידה מסוימת פה ושם המין הנשי. ממך הייתי מצפה למצוא הגדרה פחות קיצונית במנעד האפשרויות של השפה העברית.
            ובעניין הספר 'זמן טרופות', בניגוד לספר מחברת החלומות של אגי משעול, איריס אינה מלווה את השירים כאמנית, אלא כשותפה מלאה לדיאלוג שביו שתי האמנויות. כך שהספר הוא שלנו. אשלח לך בשמחה – שלח לי למייל הפרטי את הכתובת למשלוח- ואם תרצה תקבל אותו עם הקדשה של שנינו בתנאי שלא תראה בכך ניסיון קניית אהדתך באופן תועלתני

          • אילן ברקוביץ'

            יפה משה. שלח את הספר אל הכתובת הבאה: רחוב צל הגבעה 3, רמת גן, מיקוד: 52374. הרבה הצלחה, מאילן.

          • עוץ לי גוץ לי

            לאילן שלום
            נגעת בנקודה חשובה והיא נושא "גילוי נאות של גילוי עריות".
            השאלה היא האם ניתן בקהילה כל כך קטנה להמנע מכך.
            יש "בעיה רצינית" כאשר משורר הוא מוציא לאור ועורך פסטיבל.
            בעיה לא פחות רצינית היא כאשר משורר הוא גם סוג של מבקר ספרותי ומביע דעתו על הסצנה השירית בארץ.
            קשה מאד מאד להפריד בין הערכה, חברות ואינטרסים.
            אלה מאתנו,הבקיאים בהסתעפויות החברתיות יכולים לקחת בערבון מוגבל את המחמאות ואת השנאות. העניין הוא, שקהל קוראי העיתונים, אותם אלה המתעניינים בספרות -אין להם שום מושג ולגביהם מה שמתפרסם בעיתון הם דברי אלוהים חיים.
            האם ניתן להפריד בין הדבקים?
            נראה לי שלא, חבורות ספרותיות היו מאז ומתמיד.
            אולי הדבר יהיה אפשרי כאשר משוררים לא יטיילו בשטח ,יכתבו ביקורות ולא ינהלו פסטיבלים.

            ושאלה אחרונה לאילן, האם ידידות והערכה וירטואלית כמו שנוצרת פה לעיתים ב"בננות" נחשבת בעיניך משהו המצריך "גילוי נאות"?
            בברכה
            עוץ לי

          • אילן ברקוביץ'

            עוץ לי גוץ לי היקר, כמה שבני אוהב אותך בעצם הימים האלה… .

            המשורר המטייל בשטח נשמר מכל משמר מהדברים שציינת. ביום שבו שיקול לא מקצועי יגרום לי לקרוא שיר או שירים אחרת ממה שהם, אפסיק לכתוב בעיתון ואעשה לביתי.

            זו הדרך היחידה האפשרית בעיני. אין שום דרך אחרת, במיוחד כשהדברים נוגעים בשירה, שהיא בעיני האמנות המקודשת ביותר מבין כל האמנויות.

            המשפטים: "חבורות ספרותיות היו תמיד" וכו' – הם שמרניים בעיני כשם שהחבורות עצמן לעתים מגיעות למקומות השמרניים שלהן עצמן. אינך צודק כאשר אתה חושב שקוראי עיתונים לא יודעים להבחין בהיעדר גילוי נאות ובשחיתויות למיניהן. הם יודעים לגמריי. החמור מכל הוא משוררים שלוקים בזה. מתישהוא זה משתלט להם גם על האמנות ושורף אותה, מאבּן.

            כל טוב לך, מאילן.

          • עוץ לי גוץ לי

            לאילן

            תמסור את אהבתי לבן שלך. יש לי בימים האלה ובזמן הזה המון עבודה, אסור לשכח שעוד עשרה ימים אלבש את הפרסונה השניה שלי והיא סנטה קלאוס.

            לגופו של עניין:
            עוד לא זכיתי לקרא מאמר ביקורת אמיתי של חבר על חברו. אני לא חושב שזה גם אפשרי.
            כאחד שחי בתוך עמו (ומדובר באנשים אינטיליגנטיים) ולא בתוך ה"חברותא"אני יכול לספר לך שקהל הקוראים הוא תמים. אני לעומת זאת-לא.
            גם אם תכתוב לי אלף פעמים שאתה אובייקטיבי ואתה לא סוחב איתך אהבות ועלבונות לא אאמין לך. כי האפשרות האחרת היא להניח שאתה רובוט.

            לא ענית לי על השאלה האחרונה: האם קשרים וירטואליים ,או שהתחילו ככאלה בין אנשי ה"בננות" כתוצאה מקריאה והערכה גם הם יחשבו בעיניך בבוא הזמן לסוג של גילוי עריות?

            שלך
            עוץ לי

          • אילן ברקוביץ'

            עוץ לי גוץ לי היקר (כמה נפלא לכתוב לך את זה…).

            אין ולא תיתכן אובייקטיביות בשום מקרה שהוא חיווי דעה על דבר כלשהו שמחוץ לך כאדם. כולנו סובייקטים, אז מה נעשה?

            אבל יש מידות ראויות לקריאת שירה ויש מידות פסולות. זה לא מקרי שהקהל התרחק מהשירה העברית משנות ה-80 ואילך. הוא זיהה את המידות הפסולות שפשו בכל החלקות שלה. אומרים שעכשיו הוא חוזר. אני חושב שעוד ארוכה הדרך ושעדיין יש פער גדול בין מה שהמשוררים חושבים שהציבור מכיר לבין מה שהציבור מכיר מיצירתם בפועל. יש גם מבקרי שירה שלוקים באי הבנה של הדבר הזה. הם כותבים על ספר שירה כאילו כל העולם מכירו, בו בזמן שרק מתי מעט יודעים בכלל משהו על יצירתו של אותו אדם.

            אני לא רודף אחר הטוהר בקריאתם של אחרים וגם לא מתיימר להיות רובוט (בני, כמובן, יאהב את הדימוי הזה). הקשרים המתקיימים כאן ב"בננות" מתקיימים. אבל אם הם יוצאים החוצה מבלי גילוי נאות אז בוודאי שהם נושאים בחובם פסילוּת מוסרית מסוג שהוא.

            לכל אחד מאיתנו יש לפחות ראי אחד בבית, אני מניח, שבו הוא צריך להסתכל. כשמתייחסים ליצירה שירית, ובמיוחד ליצירה שירית שנכתבת מהמקום הרגיש ביותר בנשמה, יש להתייחס אליה בכפפות של משי, בלא משוא פנים, ולהשתדל שלא לערב עניינים אישיים של הקורא בקריאה.

            זה צריך להיות המבחן המוסרי העליון ואליו צריכים לשאוף. לא הכרחי לעמוד בו, לעתים קרובות זה קשה, אבל זו צריכה להיות המטרה. אם הוא לא קיים בכלל, הדרך לשחיתות המידות היא מהירה והרסנית.

            בברכת החג, אילן.

  7. מאמר יפה דפנה ומאוד כן, גם שירו של ויכרט מרגש
    ומה יש עוד לומר, ילד תמיד גונב את ההצגה

  8. נהניתי מהמאמר, ואכן שירים לילדים לפעמים מעמידים אותנו בעמדה שונה, קשה לבקר ולשפוט, אני לא מכירה את הספר אבל השיר שהבאת מצא מאוד חן בעיני {הזכיר אולי במעט אל ליאור"כשתגדל ליאור שלי וכו" של נתן יונתן}

  9. נשמע ספר שירה מענין. כל הכבוד שיש ביקורת שירה של דפנה שחורי בישראל היום.

  10. איריס קובליו

    דפנה, כשנולדה גל הייתי בשיאם של לימודי המאסטר שלי באומנות. הקסם, הפלא והנס לא יכלו שלא להכנס חזק ליצירתי. את כל תערוכת הסיום שלי עשיתי סביב גל. וכך גם בשנים שבאו אחרי. אמרו מי שאמרו: חכי "כשתגדלי" זה כבר לא יעניין אותך.
    כן, כולם גדלים. כולם תשתנים, תפיסת העצמי היוצר משתנה, אבל האהבה נשארת. אין ספק שלידת ילד עושה משהו משמעותי ביותר ליוצר. קשה לשפוט את זה בכלים רגילים.

    רציתי לציין את ביאטריקס פוטר, שהיתה בעיניי אחת מסופרות ומאיירות הילדים הגדולות בעולם. היא מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים.

  11. מירי פליישר

    מקסים כמובן. מבקש עוד מהצוף.

השאר תגובה ל איריס אליה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי