בננות - בלוגים / דפנה שחורי / הספר האחרון מסוגו
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

הספר האחרון מסוגו

 

 

 

 

על 'הספר האחרון מסוגו ' מאת  מיכאל הנדלזלץ
[הרשימה הופיעה לראשונה ב nrg]

מיכאל שלי

  
'יתרונו של הספר על פני המחשב:"המכשלה של המחשב, ש'גוגל' היא בימים אלה התגלמות אפשרויותיו הבלתי מוגבלות, היא אותה אינטראקטיביות: אתה מקליד והוא מציע אין סוף אפשרויות, אבל כבר יודע לנחש את גבול האפשרויות האפשרי שלך. לעומתו, הספר הוא אינטר-לא-אקטיבי להפליא. או אם נדייק, הוא תובע מהקורא להיות אקטיבי בעודו שוכב שם, היפהפה האדיש: הוא פורש לפני הקוראים שורה של מילים, ומזמין אותך לייצר ציפיות, לנחש אפשרויות, להפליג בהשערות"

מתוך הספר (עמ' 34)


     *****

 

"בענייני ספרים אני כמו דון ז'ואן של מולייר, שאהבתו אינה יודעת גבולות" העיד על עצמו בעבר העורך ומבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. ספרו 'הספר האחרון מסוגו'(שמצטרף לשלושת אחיו הגדולים: 'ספר' 1997, 'עוד ספר' 2001 ו 'ספר הספרים הזמני', 2004 ), הוא ספר על ספרים- על אהבת הקריאה. את אהבתו האבסולוטית לספרים השווה הנדלזלץ פעמים רבות לאהבת אישה, דבר שגרם לי להרהר כי אילו הייתי אשתו, הייתי ודאי נתקפת קנאה ואזלת יד אל מול המאהבים/ות החכמים והבלתי מנוצחים הללו ששמם ספרים.

כרך זה, כשלושת קודמיו, הוא מבחר מתוך הפרולוגים השנונים והמשעשעים שפרסם הנדלזלץ במשך שנים בעמוד הפותח את מוסף 'ספרים' הארץ.

 "642 מאמרי פתיחה נכתבו בין 3.3.1993 הגיליון הראשון של מוסף 'ספרים', ל15.6.2005, הגיליון האחרון של המוסף בעריכתי." כותב הנדלזלץ בהקדמה לספר.

          בטכניקה קלילה ובלתי מחייבת, המזכירה את התחבולה המוכרת בה אמא פולניה מצביעה באצבעה אל-על ותוך כך דוחפת לפיו של תינוקה מאכלי בריאות מזינים, מצליח הנדלזלץ, במסווה של סיפורים על זיקיות או על פילים, להזין את קוראיו בשפע עצום של ידיעות מרתקות. מאמריו המשכילים, הרוויים בציטטות ובאנקדוטות מעניינות, מתלכדים לבסוף יחדיו והספר כולו מצטייר כארון מגירות עמוס בהפתעות תרבותיות.

  "זה התחיל כקט-שיח (small talk)כותב הנדלזלץ בפתח אחד הפרולוגים. ואכן, כל מאמר נפתח כקט-שיח המתפתח לרב שיח שבו מועלים, בטכניקה אסוציאטיבית לגמרי, אינספור שמות של יוצרים, יצירות, חפצים, מקומות ותאריכים הקשורים ,במישרין או בעקיפין, לנושא העיקרי-ספרים.  'הספר האחרון מסוגו' מספר לנו מה אומר למשל אריסטו או קיטס על הזיקית, מזהה מהו מקור השם לוציפר, מגלה לנו מדוע בעצם כתב הנס כריסטיאן אנדרסן את 'בגדי המלך החדשים', מגניב לאוזננו מי היה אבי סימן הקריאה, מנתח בפרטנות ממה נגזרת המילה google , או מעלה בפנינו את החידה מה משותף לזנב, אוזן, שבלול בייגלה או שטרודל.

בכל ארבעת הכרכים מקדיש הנדלזלץ פרקים רבים אשר מתייחסים למעמדו של הספר הגוטנברגי בעידן המקוון. ותוך כך מדגיש את יתרונו של הספר על פני המחשב:"המכשלה של המחשב, ש'גוגל' היא בימים אלה התגלמות אפשרויותיו הבלתי מוגבלות, היא אותה אינטראקטיביות: אתה מקליד והוא מציע אין סוף אפשרויות, אבל כבר יודע לנחש את גבול האפשרויות האפשרי שלך. לעומתו, הספר הוא אינטר-לא-אקטיבי להפליא. או אם נדייק, הוא תובע מהקורא להיות אקטיבי בעודו שוכב שם, היפהפה האדיש: הוא פורש לפני הקוראים שורה של מילים, ומזמין אותך לייצר ציפיות, לנחש אפשרויות, להפליג בהשערות"(עמ' 34) ובמקום אחר בספר משתעשע הנדלזלץ במחשבה המפתה מה היה קורה אילו יכולנו, בדומה למחשב, לאתחל את עצמנו מחדש: "לשדרג את תוכנות האישיות שלנו, להיפטר מבאגים שתוקעים אותנו" אך הוא מסכם לטובת המוח האנושי ופוסק: "מותר האדם על המחשב. בסופו של דבר הוא לא זקוק למשתמש, הוא המשתמש של עצמו. וזה גם מה שנפלא בספר: גם אותו אי אפשר לאתחל, ולכן הוא כל-כך אנושי."(עמ' 38) כנשאל הנדלזלץ, לא פעם, 'מה יעלה בגורלו של הספר בעידן הדיגיטלי', השיב כי הוא מאמין שהספר לא יעבור אף פעם מן העולם.

ספריו מזכירים כרכי יומן, אשר חושפים פרטים רבים מחייו האישיים של הכותב. הקורא יגלה מהו מצבו המשפחתי, מהם שמות ילדיו, מהם שמות החתולים שלו, ממה מורכבת ספרייתו, מהן העדפות הקריאה שלו. באחד הפרקים בספר אף תתחוור לקורא העובדה המצערת כי הנדלזלץ נעזר בקביים בשל מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה לפני שנים. אבל את הגילוי המעציב הזה מצליח הנדלזלץ לרכך מעט בעזרת ההומור המחוכם שלו ואף מציע: "להקים מפעל שייצר קבי-מעצבים, לפי צו האופנה וטעם הלקוחות (גם לנכים יש טעם וריח). קב לנכה, או כפי שנאמר במקורותינו "קב נקי".( עמ' 32)

מיכאל הנדלזלץ, יליד 1950, הוא מחשובי מבקרי התיאטרון שקמו (מאז שנת 1975 מכהן הנדלזלץ כמבקר התיאטרון של עיתון 'הארץ'). מן הקריאה בכתביו ניכר ביותר כי הוא גדל על ברכיה של תרבות. סבו, ישראל אליהו הנדלזלץ, היה ממחיי השפה העברית בוורשה של תחילת המאה ואביו דר' אברהם הנדלזלץ, שהיה רופא ומוסיקאי ואיש ספר, הוריש לבנו ספרייה עצומה ומגוונת שכללה כמה אלפי כרכים בעברית, בפולנית, ברוסית, באנגלית, ביידיש ובגרמנית. את הספרים רואה הנדלזלץ, מאז ומעולם, כידידים קרובים. ולמרות שבאחד הפרקים הוא כותב כי 'ספרים אינם חיים ועל כן אינם יכולים למות', עדיין הוא מתייחס אליהם כאילו היו ישויות של ממש. דבר זה ניכר ביתר שאת עם קריאת הכתוב על חזית כריכת 'הספר האחרון מסוגו', אשר עליה מופיע מונולוג רגשני-הומוריסטי שכמו בוקע מגרונו של הספר עצמו. באותו מונולוג מפרט הספר את תכולתו:"תוכלו לפגוש בי נשים וגברים, חיות וחיים, מילים ומו"לים, פרשות ופרשנויות" ואף מוסיף בקשות אנושיות מאד: "כשתקנו אותי ותביאו אותי הביתה, אני מקווה שתעמידו אותי על המדף אחרי הקריאה. ואז אני רוצה שלא ישעמם לי" ובסיום המונולוג הוא גם מוסיף הערה לארג'ית ביותר שאומרת: "אם עד עכשיו לא לקחתם אותי והלכתם לקופה, חבל. אבל מצדי זה בסדר. יש המון ספרים בחנות הזאת. אני בטוח שבסוף תמצאו לכם משהו לקרוא".

הצהרה מתחשבת וכמו מתבטלת זו, הזכירה לי מייד שורות של אחד משיריו החזקים ביותר של דוד אבידן (אגב, כתיבתו ההומוריסטית והשנונה של הנדלזלץ מושפעת עמוקות משירתו המאוחרת של אבידן) בשם 'עכשיו הוא הזמן':"עכשיו הוא הזמן להתחיל במשהו שלא ייגמר/בשורות קצרות וארוכות בחרוז לא לבן לא בוער/לא בוער יש לי זמן ונניח שכן בוער/ונניח שלא אצלי אלא אצל מישהו אחר/היינו הך…"(מתוך: 'אבידניום')

השניים מפתיעים כאן בלארג'יות נטולת האגו הזו, כשה 'היינו- הך' שלהם כמו אומר: 'לא משנה מי יכתוב את השורות- העיקר שייכתבו' או: 'לא משנה איזה ספר תקנו –העיקר שתקראו' 

על :'הספר האחרון מסוגו', מאת: מיכאל הנדלזלץ, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2006, 179 עמ'

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. איזה יופי של רשימה היבית. ולהקורא ינעם
    תודה

    דאאאאאאאאאאאאאויד

  2. דפנה
    קראתי גם את שלושת הקודמים שהזכרת במעלה הביקורת
    וכמה שנינות יש בו באדם הזה

  3. דפנה שחורי -טובה גרטנר

    טובה להיפך שותים אותו מהר כמו משקה קליל של קיץ

  4. דפנה שחורי -לאמיר אור

    אז בתיאבון אמיר עם תה ועוגה

  5. דפנה שחורי -לאמיר אור

    אמיר אני קצת מיתממת/מיטמטמת
    כלומר?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי