בננות - בלוגים / דפנה שחורי / תנו לנו מבקרים עם שיניים
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

תנו לנו מבקרים עם שיניים

את הרשימה הזו , שהתפרסמה לראשונה ב'טיים אאוט ' אני מפרסמת כאן בשנית לכבוד שבוע הספר הקרב ובא

תנו לנו מבקרים עם שיניים

  

משנה // דפנה שחורי

דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא

בכל צומת רחוב, אנו זקוקים במיוחד עם בוא שבוע הספר

למבקרים המרושעים של פעם//

 

 

"אין דבר שהספרות העברית זקוקה לו עכשיו – אם כי "עכשיו" זה הוא נצחי, בעצם יותר מביקורת רצינית, לוחמת, מודעת ליכולת הטעות שלה אך אינה מוותרת בשל כך על הערכה ועל הארה של הכאן_והעכשיו". (יורם ברונובסקי, מתוך "ביקורת תהיה", הוצאת כרמל 2005)

 

 

אחד מחיבוריו של הפילוסוף האיטלקי, בן המאה החמש עשרה, פיקו דלה מירנדולה, קרוי "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". על משקל משפט זה ניתן לחלק ספרים לשתי קטגוריות: על האחת נמנים אותם ספרים שכיחים המספרים "על כל הדברים שבעולם"; ועל האחרת נמנים אותם ספרים נדירים אשר להם מתווסף "עוד משהו", זה הגואל מבינוניות ומשכחה. אותו "עוד משהו" הוא הנשמה היתרה אשר מתקיימת במרווחים שבין המילים, המסתורין החמקמק שקשה להסבירו אך עם זאת ניתן בוודאות לחוש בו. בקיצור, ה"עוד משהו" הוא כל הדברים הנשגבים שמעבר ל"כל הדברים שעולם", ושבהיעדרו נהפך קיומו של ספר לנטול משמעות כמעט.

גילויו של ה"עוד משהו" בין דפי ספר כמוהו כמציאת יהלום קטנטן בערימה גבוהה של שחת. אך הבעיה היא שמבקרים רבים נוטים להכריז בקלות בלתי נסבלת (לעיתים מחוסר הבנה ולעיתים בשל העובדה שאנו קהילה ספרותית קטנה המורכבת מרשת מסועפת של קשרים חברתיים) על גילויים של יהלומים, אשר ברבות השנים מתגלים כמזויפים וזניחים. נראה כי דווקא לקראת שבוע הספר, כשאינספור כותרים חדשים צצים בקלות בלתי נסבלת, מרגישים ביתר שאת בחסרונם של מבקרי ספרות נחרצים לוחמניים ורודפי אמת, מין סלקטורים "מרושעים" שיעשו סדר בבלגן, דוגמת מבקרים חשובים כפרופ" ברוך קורצוויל ופרופ" דב סדן, שמאז מותם עדיין לא קמו להם יורשים של ממש.

 הסיבות לקריסתה של המערכת הביקורתית ולשחיקת מעמדו של המבקר הן רבות, וביניהן העובדה שאת מקומם של המבקרים הנפילים תפס דור של עורכים המעסיקים בעיקר מבקרים פרילנסרים בעד סכומי כסף זעומים, ובנוסף מכפיפים אותם לאילוצי הרייטינג ולאופנות המתחלפות.

ובאופן ציורי נראית התמונה כך: העורך, ראש השבט הגדול, מקבל לידיו נתחי מזונות מילוליים. מתוך הערימה הוא בוחר בנתח, לרוב על פי צו אופנתי-מגדרי זה או אחר, ומשליך אותו היישר לפיהו של מבקר רעב אשר נראה לו כמתאים ביותר לכתוב על הספר (כך סופר מזרחי יכתוב על ספר העוסק בנושא מזרחי, או פרנקופיל, יכתוב על ספר מתורגם מצרפתית וכו" ). בנוסף יתריע העורך במבקר כי עליו להשתדל לקצר, דבר ההופך את מרבית הביקורות לשטחיות וקלילות..

 כך נתון המבקר לגחמות העורך כשזה נתון לגחמותיה של המדיה הנתונה לגחמותיה של כלכלת השוק וכן הלאה. עובדות אלו ועוד רבות אחרות גורמות למבקרים רציניים להדיר רגליהם מעיסוק בביקורת

על רקע כל זאת ניכר אנו צמאים, יותר מתמיד, לכוח ביקורתי אמיץ שיעסוק באסטטיקה לשמה, יבדיל בין טוב לרע, יפריד בין ספרות רצינית לבין ספרות בידורית, לא יימנע מלכתוב על סופר מחשש שייתקל בו באקראי במכולת השכונתית, יוקיע מתחזים תוך הצבעה על אותם ספרים בעלי ה "עוד משהו", זה המקנה להם כאמור את כרטיס הכניסה אל הנצח הספרותי.

 

כותבת שורות אלה נכחה במפגש בו התקיימה שיחה ערה בין כמה יוצרים, סופרים ומשוררים, על מהותה ועל חשיבותה של ביקורת. אחת מיושבות השולחן, משוררת רגישה, התעניינה לגבי מבקר צעיר וחריף (דבר נדיר למדי במחוזותינו) ושאלה: "מיהו אותו מרושע שכתב ביקורת כל כך קטלנית על X? איך הוא לא חשב כלל על כל התהליך שעבר הכותב המסכן עד שפרסם את ספרו?".

ואכן אקט פרסום יצירה כמוהו כהתערטלות פומבית. כמו שכתבה זלדה באחד משיריה: "עומדת אני כאותו קבצן,/ ועל לוח ליבי שיר /שמספר לכל עובר ושב, לכל רץ /על מחוזות כמוסים שבלב/ איזה טירוף, איזו בושה" (מתוך "שירי זלדה", הוצאת הקיבוץ המאוחד). אך דווקא בשל ריבויים של קבצנים ספרותיים האורבים לקורא בכל צומת רחוב, אנו זקוקים למבקרים המרושעים שהם נכסי צאן ברזל, מן הסוג עליו התרעמה המשוררת הרגישה.

מבקר ספרות, ממש כנסיכה על העדשה, צריך להיות בעל רגישות גבוהה ביותר באותן שעות בהן הוא שרוע על אינספור מזרנים מילוליים. בבוקר המחרת, ראוי שלא יכחד את האמת תחת לשונו ולא יעגל פינות מתוך חשש להיכשל. להיפך – עליו לקחת את הסיכון ולהכריז בריש גלי על קיומה או אי קיומה של העדשה הקטנטנה ביותר.

אולם בעידן בו מתנמנמים להם מבקרי ספרות רבים, בעוד שיניהם מוצפנות עמוק בכיסי החניכיים (או שמא מחמת ניוון של שנים התכהו או שלא צמחו כלל), מומלץ שכל קורא יסמוך בעיקר על עצמו ועל הזמן, שהוא המבקר האמין והמכריע בסופו של דבר. כדאי לו שישחיז את שיניו וישמן את מנגנוני הביקורת שלו בטרם ייגש לחנויות הספרים ויחזור כשבאמתחתו עוד הררי נייר מיותרים או מביכים.

משמעותה של השחזת שיניים זו היא בפעולת בדק הבית בספרייה הביתית, תוך עריכת מבחן ה"עוד משהו". איך עורכים מבחן כזה? פשוט וקל: מרוקנים את הספרייה (הזדמנות טובה להסרת אבק שהצטבר) ועורכים מחדש הפרדה בין אותם ספרים המספרים "על כל הדברים שבעולם" לבין אותם ספרים המספרים על "כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו". חשוב לציין כי מספיק לחלוטין שיהיה בהם אותו  ה "עוד משהו" שהוא בעבורנו בלבד ולא שנפעל חלילה כאילו היינו ניידת שירות דילול למען הקוסמוס הספרותי ההולך ומזדהם.

 סביר להניח כי בתום הפעולה, כשהספרייה תתייצב לה נקייה ומסודרת, יתגוללו להם על הקרקע ספרים רבים מיותרים. לעומת זאת, נגלה כי על מדף הספרים המיוחס – מדף ה"עוד משהו" – יעמדו בגאון ספרים מעטים שהם יקרי ערך. לספרים אלה אנו שבים וחוזרים בתקופות שונות בחיינו, והם כמפתחות למקומות כמוסים. גיבוריהם נחקקו לנצח בתודעתנו והפכו לבשר מבשרנו.

 

וכמה כאלה כבר יש? לעיתים עלולות לחלוף גם שנים ארוכות עד שנצרף בלב שלם אל המדף ספר חדש.

 

 

 

 

27 תגובות

  1. דפנה, דברים כדרבנות. אני למשל כותבת רשימות על ספרים בלי לראות את עצמי מבקרת. למרות שלאחרונה אני מחילה לתפוש שיש ךי קני מידה אישיים מובהקים להערכה אבל הם חדשים בארץ — קני מידה אקו-פואטיים.

    בכל אופן אני מנסה לכתוב מה שאני חושבת, תוך ריכוך קל, אבל לא לסלף. והנה אני מאבדת חברים זה אחר זה. לעומת זאת אף אחד לא שם לב שכתבתי משהו אמיץ. ככה איבדתי את רפי וייכארט שפשוט הפסיק את הפרוייקט הנורבגי שכבר היה בשלבי הגההות. כך אני עומדת לאבד ידיד משורר יקר בשבוע הספר הזה.

  2. גיורא לשם

    ביקורת ספרות של ממש היא חיתוך עומק אל תוך החיים, התרבות והספרות.

    • מסכימה איתך ,דפנה ,ברמה העקרונית אבל יש לזכור שבקורת האמנות היא חרב פיפיות, היא יכולה לבנות ועלולה להרוס בו זמנית, גם רצח של אמן יכול להעשות בכפפות של משי ובעדינות צינית ( הם ערפו את ראשי בענף גלדיולה ועטפו את ראשי בנייר מרשרש- פראפרזה משירה של וולך "יונתן")
      צריך שתהא ביקורת הוגנת בונה, שגם אם היא מצביעה על ליקויי היצירה ,שתהא די אנושית כדי להחמיא לנקודות האור שבה, ואם אינן בנמצא שלא יבקר אותה המבקר, היא תדעך מאליה בחיי המדף קצרים שנועדו לה .אסור שהבקורת תהיה מרושעת, זהו מבחינתי קו אדום שהרי בדיני נפשות עסקינן.

      • מצב הספרות ובעיקר מצב השירה אינו מאפשר שום ביקורת.כמו לנתח גוסס.

      • עוד משהו, דפנה, ראוי שתהינה להם שיניים במשמעות של נוכחות ועומק, אבל לא ניבים, כדי לנשוך ולנעוץ בבשר החי

      • גיורא לשם

        חנה,
        כדאי להיזהר במלים.
        כדאי לזכור שהמושג "ביקורת בונה" הוא בולשביקי. ממש כך.

        • למה בולשביקי גיורא?

          • גיורא לשם

            חנה,
            התכוונתי ל"בולשביקי" בפועל ממש.
            המנהיגות הבולשביקית בבריה"מ פיתחה את המושג הזה בפגישות מפלגתיות, ובמיוחד במקומות עבודה ובתאי המפלגה, ואף בתאי מפלגות קומוניסטיות באירופה.
            תפקידו של המושג היה למנוע ביקורת על הממסד הקומוניסטי.
            מעניין שבשנות החמישים ניסו להתשמש במושג הזה גם בתנועות הנוער הישראליות, בעיקר השמאליות, אולם הוא נדחק מחיינו, וטוב שנדחק.
            אף-על-פיכן, אני מגלה לפתע כי בשיח פוסט-מודרניסטי ו"פוליטיקלי קורקט" יש למושג הזה אחיזה מחודשת.

  3. לא סוף העולם אם בנאדם יקנה ספר גרוע, כן סוף העולם לפגוע באדם.
    אני זוכרת שתלמיד מבית צבי צייר על פניו מסכת את פיירו ותלה את עצמו כנראה בעקבות מבקרים שנונים.

    מי יגיד לי מה טוב או רע.

    יש תקופות שספר זה אהוד עלי ולאחר תקופה אני מוצאת בו דבר, עברתי פאזה.
    ספרים מכוננים יש אחת ל..

    וכרגע לא עולה במוחי אף סופר או משורר מכונן כזה.

    אז ראוי לנעוץ שיניים.

    נועצי השיניים, שהתחפשו בדמות מבקשי טובת הספרות והשירה לרוב לא ינקו חלב ומצצו מספיק שד, ואת הנשיכות ההן הם שולחים באחרים.

    מי נתן להם את הזכות?

    • גיורא לשם

      לאביטל,
      ביקורת אינה מתכוונת להגיד לאדם כלשהו מה טוב ומה רע.
      היא אמורה לחפור בעומק הספרות כדי לבחון את החיים והתרבות ולנסות לומר מה טוב ומה רע בחיים ובתרבות.
      בעיקרון, על סופרים גרועים ועל ספרים חסרי-ערך אסור לכתוב ביקורת.
      אני מוכן, למשל, לומר בלא בדיקה מעמיקה, כי אופנת רבי-המכר ובחירתם של ח"כים שהצליחו לאסוף די הון למסע בחירות הולכות בד בבד. זה היבט של החיים שביקורת יכולה לחשוף.

      • אבל אז אתה מבקר מערכת מושחתת ולא כותב .
        מי מאחורי המקלדת? אולי בחור לבקן וחולני? או אולי בריון בתחפושת דבשנית.
        אותי זה לא מעניין.
        שחיתות מערכתית ראוי לחשוף.
        אך דפנה חידדה בעניין ספרות רעה או טובה וכותביה.
        והאישי כאן גלש אל הקורקבן שאינו נהיר או מוכר.
        וכפי שנוכחתי לדעת , יש מקרים שמסכנים את המבוקר.
        ואיך נדע את ההבדל בינהם?

        • גיורא לשם

          אביטל,
          כנראה שלא הובנתי.
          ספרות אינה פעולה נפרדת מן החיים, התרבות, החברה, הפוליטיקה וכו'.
          השחתת החברה צועדת בד בבד עם השחתת הספרות.
          קפיטליזם בוטה (ויחד עמו "גלובליזציה") צועד בבד בבד עם "עגל הזהב" של רבי-המכר, כתיבה באיכות ירודה צועדת בד בבד עם מערכת חינוך כושלת וכו' וכו'.
          משום מה השתרשה בשנים האחרונות הדעה שביקורת היא רק רשימה ספציפית על ספר כלשהו או על יוצר כלשהו.
          כתיבה סקירתית היא רק החלק הזעום של ביקורת ממש, כפי שניסיתי להבהיר, ויותר מפעם אחת.

    • אנושיות עם כל דבר, גם בביקורת!
      מאחורי היצירה יש בן אדם.
      גם מאחורי כל טקסט ותגובה באינטרנט.
      אל תשכחו את זה.
      וכמו שאומרים אל תהיו צודקים, תהיו חכמים, ומעל הכול תהיו אנושיים!

  4. דפנה, זו רשימה יפה מאוד, הצרה איתה היא שהיא נשארת בתחום התיאורטי בלבד והביקורת, איך נאמר, היא כמו היהדות למיישע למיישע, לא רק פילוסופיה ומניפסטים, ובמציאות שלנו, ואגב בכל מציאות, הולך ונשחק עד דק המבקר הקטסטרופלאי שאת מתארת. זה נורא מעייף להיות השוטר של הספרות. ניסיתי, תאמיני לי. זה הופך אותך לנגטיבי כלפי העולם וגם אין לך מזה שקל על התחת וכולם שונאים אותך. ומי יתקע לידינו מהו אותו "עוד משהו" הזה. שמא ה"עוד משהו" שלי אינו ה"עוד משהו" של אורציון ברתנא או אמנון נבות, או גיורא לשם שהגיב כאן; או להפך. (בכוונה בחרתי במבקרים חמורי סבר שאני מעריך). קל מאוד לבקש שתופיע לה אותה "עדת רשעים" שתעשה סדר בספרות העברית, אבל קשה מאוד להיות היא עצמה. זה תפקיד כמעט בלתי אפשרי. אפילו קורצווייל הגדול שהזכרת נשחק תחת גלגלי התעשייה וריבוי הדפים. קשה קשה. אורציון ברתנא כתב פעם: "אם הספרות חולה, אז הביקורת מתה". זה היה בראשית שנות ה-90. היום אפשר לומר בריש גלי שגם כל השיח הספרותי הוא בעצם מת מהלך. וגיורא לשם אמר לי פעם: "כשאתה כותב על משורר ביקורת רעה, אתה רוכש לך שונא אחד; אבל כשאתה כותב על משורר ביקורת טובה, אתה רוכש לך עשרה שונאים". זה כל כך נכון. רני.

    • צריך למצוא את שביל הזהב כדברי הרמב"ם רני ולכך דרושים לא רק השכלה וידע בספרות כי אם בראש ובראשונה בינת הלב.

      • חנה, את ודאי צודקת בעניין זה. אני רק אומר שמי שמבקש מבקרים שיעמדו בקוטב הביקורת, צריך גם לחשוב מי בפועל יכול לעשות זאת. הרי גם דפנה עצמה כותבת ביקורת ולמה היא אינה נשכנית או קורצוויילית?
        ועוד דבר. בפרוזה זו פשוט קטסטרופה. נגיד שפלוני בן אלמוני כתב רומן עב כרס על רחוב אחד בתל אביב. אני לא מתכוון לאיזו דוגמה ספציפית חלילה, סתם על איזה רחוב בעלמא על שם איזה פילדמרשל אנגלי, נגיד, רק נגיד, ואני חושב שהטקסט הארוך הזה הוא סטריאוטיפי, שטחי, קש וגבבה. אבל אני, איני יכול ללעוס קש, אינני בהמה. אז אני קורא חמישים או מאה עמודים ואם הייתי מנחם בן, כבר הייתי כותב על זה חמש מאות מילה; אבל אני לא. אני קוראה מאה עמודים ונואש וזונח את הרומן עב הכרס. ואז מה? הרי איני רשאי לכתוב ביקורת נוקבת עליו כי לא סיימתי את הספר, מצד שני לך תאכל תבן ותישאר בחיים. עניין לענות בו. רני.

        • חחחחחח, רני.אם איני טועה
          האלמוני הזה טוען שזנות היא מצב בריא וכ"ו קראתי רשימה שלו.וכלל מי שהתנגד קרי התנגדה הותקף או הותקפה קשות.
          וכך נמחאו הכפיים לכל מיבאי הזונות לארץ , שגם ככה מתרבים ועושים מלאכתם נאמנה.

          זה באמת עניין לענות בו.

          • רני, האם חובה לכתוב על ספר שאינך אוהב או שאין בו שמץ של נקודות זכות? הבחירה תמיד בידך ואז תוכל לכתוב בקורת הוגנת בלי לחשוש משונאים. אם מבקר כותב רק על מה שהוא אוהב ומעריך נפתרת הבעיה לא?

          • חנה, זאת שאלה גדולה אם נפתרת הבעיה. אתן דוגמה נוספת. נגיד ששמעתי בעצתך ואכתוב רק על דברים שאני אוהב. עד כאן בסר. לפתע – הלפתע הזה קורה לעתים קרובות מאוד – צץ לו כותר שכולם משבחים, אבל לי הוא נקרא כגרוע ביותר. לאפקט ההתעלמות או האדישות אין כל משמעות כאן, כי אחרים, נאמר שישה מבקרים, מתייחסים לספר הזה ביראת כבוד וממליצים עליו. ממה נפשך, בשנייה הפכתי למשתף פעולה עימם בשתיקתי, כי איש אינו יודע שיש מישהו אחד – רק אחד מסכן – שחושב שהספר של פלוני-אלמוני הוא גרוע. לפתע אתה מגלה שחצי מכותבי הפרוזה, אולי יותר, הניצבים להם במקומות מרכזיים, לא אהוב עליך כלל והשיח שלך על ספרות מצטמצם לאפס ציבורי, כי אלה שאתה באמת אוהב מצויים בשולי הקדירה. כך חולפות השנים והעתיד מי ישורנו. אם כולם קוראים רומן גרוע של X, Y מתי ימצאו זמן לקרוא רומן טוב של לאה איני. תמיד משהו בא על חשבון משהו. ככה זה. רני.

          • אכן אביטל, את צודקת. חבל להכביר מילים על הפוזה המיותרת הזאת. רני.

  5. חברים כותבים על חברים, איזו ביקורת בונה או קוטלת כבר יכולה להיות כאן?

    לך תכתוב עכשיו ביקורת כזו. תנודה. גם אם אין לך חברים, יהיו לך פחות.

    ומה עם משוררים בעלי שם? כתבתי ביקורת על ספר של משורר בעל שם, שיש לו קשרים לרוב בעולם הספרותי, ביקורת על ספר עיון שכתב, הגשתי אותה לעורכת כתב-העת, אך הזהרתי אותה מראש – די קטלתי את הספר. היא בחרה לא לפרסם את הביקורת. לא רוצה להסתבך איתו, אמרה, וגם לך לא. הביקורת שמורה אצלי עדיין.

      • באשר לביטוי "ביקורת בונה" אנא עיין בהערתי לחנה טואד.
        מרבית הכתיבה הביקורתית בעולם הספרות כולו (ולאו דווקא הישראלי) היתה נתונה למבקרים שהכירו את היוצרים שעליהם כתבו.
        יתר על כן, מהיכרויות כאלה תרמו להבחנות אדירות, ואפילו מהפכניות: ראה עזרא פאונד על ג'יימס ג'ויס הצעיר, ראה את ביאליק על דור ממשיכיו ב"שירתנו הצעירה", ראה את זך על אלתרמן, ראה את קורצוייל על עגנון או את קורצוייל על יזהר ועל דור הפלמ"ח בכללו, ועוד ועוד.
        כבר הערתי במקום אחר שביקורת היא עניין סובייקטיבי, ולא מן ההיבט השכיח של המלה סובייקטיבי.
        באשר הכתיבה על ספרות נובעת ממערכת העצבים של הכותב (כלומר בה בעת משכלו, מהשכלתו, מהשקפת עולמו ומרגשותיו) הכתיבה סוביקטיבית.
        עצלנו ניתרגם המושג סובייקטיבי למושג "מוּטֶה", וה"תרגום" נהיה חלק מן המאבק המתמיד נגד ביקורת בכלל, בעיקר בשנים האחרונות.
        ביקורת אינה פעילות נוחה בעיני בעלי השררה בשוק הספרות: כותבי רבי-המכר, מו"לים, יחצ"נים, מפיצים ומשווקים שהפכו להיות מרכז הכוח בספרות העברית.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי