בננות - בלוגים / דפנה שחורי / 'נמר בהיר'-מאמר שלי על שירת דוד אבידן
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

'נמר בהיר'-מאמר שלי על שירת דוד אבידן


המאמר התפרסם היום בגיליון 'טיים אאוט'

הצופן: אבידן

 

בשירתו המוקדמת של דוד אבידן יש את הריתמיקה הנדירה, משפטים יפהפיים ופה ושם גם מעט נחמה, אבל פסגות יצירתו נמצאות בכרכים הבאים של קיבוץ כל שיריו // דפנה שחורי

 

דוד אבידן צילום: ישראל סאן

 

 

אבידן מנגן במקביל את לחן הרחובות עם מלודיית החומות העתיקות. שירתו קדה קידה עמוקה למוות, תוך שהיא מנסה לגרד מהקיר הפרטי_קולקטיבי את כתם הכישלון האנושי הגדול

 

 

חיית_מין קטנה ואחראית (שלי) /

 חיית_מין קטנה וחולמנית (שלי) /

חיית_מין קטנה ואבודה (שלי) /

אני נוסע, נוסע, נוסע, אל /

איי הזהב האיומים, שעליהם /

סיפרתי לך מעל לכר, מתחת לשמיכה, לרוחב /

 המזרון החלומי, האחראי, האבוד (שלך) /

 אני נוסע /

 למפגש הסופי והמכריע עם כמה מפלצים רמי_המעלה, /

 שהושעו ממשרותיהם העתיקות ליד אחדים משעריה של /

 חומת_סין (לא שלי) /

 אני נוסע, ושומדבר שוב לא / יעכב בעדי (אני) /

חית_מין קטנה ואחראית, חיית_ /

 מין קטנה וחולמנית, חיית_ / מין קטנה ואבודה /

 שלי (שלך)

 

("קטע מצופן", מתוך "משהו בשביל מישהו", 1964)

 

ב"קטע מצופן" מבטיח דוד אבידן לאהובתו כי הוא נוסע אל איי הזהב האיומים וכי שום דבר לא יעצור אותו. את ההבטחה הנשגבת הזו הוא מבטיח בגובה העיניים, בגובה השפתיים, מעל לכר, מתחת לשמיכה, לרוחב המזרון החלומי. אבל אחרי המלמול האינטימי והשובה לב כל כך, קם אבידן מן הכר, קורע עצמו מן הגיפוף האינטימי ויוצא "למפגש הסופי והמכריע עם כמה מפלצים רמי_המעלה…". נדמה שבשילוב הזה שבין האינטימי למנוכר, בין ה"שלי" ל"לא שלי", מקופל הצופן האבידני כולו. היכולת להיות כל כך בגובה העיניים ויחד עם זאת כל כך גבוה בשמים.

אבידן (1995_1934), מגדולי המשוררים המודרניסטים שקמו לשירה העברית, הבטיח בשיר זה כי הוא עוזב. והוא אכן עזב. ב_11 במאי השנה ימלאו 14 שנים לנסיעתו האחרונה. אך כיום אבידן כבר לא מה שהיה בימים ההם: לא קאנוני, שנוא הממסד, כמעט מבוזה. ממרחק הזמן נראה כי שירתו של הילד הרע של השירה העברית מעוכלת ביתר קלות על ידי הממסד, אולי אפילו בתיאבון כמעט נקרופילי. כי הרי הממסד האמנותי תמיד אהב את המשוררים שלו צוננים.

עם חלוף השנים נשכחו בהדרגה הפרובוקציות של המשורר הכי פרובוקטיבי בארץ. אולי בשל כך כעת ניתן סוף סוף לבחון באופן טהור את יצירתו הענפה והמגוונת של אבידן, ששברה למסורת השירה החרוזה את מפרקיה. יצירה מלאה באירוניה ובהומור, אך עם זאת בעלת תמימות נדירה שהיא נחלתם הבלעדית של אמנים גדולים.

אבידן מנגן במקביל את לחן הרחובות עם מלודיית החומות העתיקות. שירתו קדה, עוד מראשיתה, קידה עמוקה למוות, תוך שהיא מנסה לגרד מהקיר הפרטי_קולקטיבי את כתם הכישלון האנושי הגדול. ועל אף ש"הכתם נשאר על הקיר", ימצאו הקוראים פה ושם גם רגעי נחמה. אבידן הותיר אחריו יער שירי ירוק עד. ובימים אלה הוא פולש לתודעתנו מחדש כמו 'נמר בהיר אל היער', מתהלך בנקישות טם_טם קצובות עם צאת הכרך הראשון מתוך ארבעה שיאגדו את כל שירתו (בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק). "כל השירים 1" כולל את יצירתו המוקדמת של אבידן שהתפרסמה בשנים 1965_1951: חמישה ספרי שירה ("ברזים ערופי שפתיים", "בעיות אישיות", "סיכום ביניים", "שירי לחץ", "משהו בשביל מישהו"), מבחר פזמונים וכמה שירים מוקדמים שטרם התפרסמו בספר. הוצאת הסדרה מבטאת את הרנסנס לה זוכה שירת אבידן בשנים האחרונות. ההתעניינות בשירתו ובדמותו הייחודית הובילה להקמת ארכיון דוד אבידן באוניברסיטת בן גוריון, לסרט על חייו, להדפסת מהדורות חוזרות של ספריו, להקרנת סרטיו החתרניים ולהלחנת שיריו. אפילו רחוב קראה עיריית תל אביב_יפו על שמו.

החידוש ב"כל השירים 1" הוא בשער "שירים מוקדמים שלא כונסו" ובו שירי נעורים בעלי גוון קומוניסטי שכתב אבידן בטרם יצא ספרו הראשון והשערורייתי, "ברזים ערופי שפתיים". לא במקרה בחר אבידן שלא לכלול את השירים האלה בספרו, כיוון שעל פי רוב מדובר בשירי בוסר.

בכרך נמצא את מיטב הפנינים האבידניות המפורסמות ובהם משפטים שנחקקו לנצח על לוחות הברית של השירה העברית החדשה: "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול,/ את הנשיאה המוזרה בעול/ הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,/ היא העובדה הפשוטה החותכת, /שאין לנו בעצם לאן ללכת" (מתוך "ייפוי כוח"); "אדם זקן -  מה יש לו בחייו / הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם" (מתוך "ערב פתאומי"); "הרחוב היפה_היפה ייעצר לבסוף בדרכו. / השלווה, אוטמה וקשה, תחתך כמו חלה לאורכו. / והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו" (מתוך "הרחובות ממריאים לאט")

מעניין לעקוב אחר תהליך ההשתחררות של אבידן הצעיר מהשפעות קודמיו, ולהתבונן כיצד הוא מנתץ ושובר את המבנים האלתרמניים היצוקים, תוך ניסיון להרים את ראשו מבין ההריסות. להיחלץ ולהמריא מעלה כעוף שמגביה ומנמיך בין לשון היומיום ללשון הקודש. בעודו מזגזג בין מנעדי לשון שונים, תוך זיקה עמוקה לשפת המקורות, לקח אבידן פסוקים תנ"כיים והעניק להם טיפול חדשני שמשנה ברבים מן המקרים את משמעותם. "אבל אבלים, אמר קוהלת,/אבל אבלים, הכל אבל" (מתוך "קוהלת הצעיר"); או "ואפשר גמכך: שבע/ הפרות השמנות שאלו / את שבע הפרות הרזות: איך, / באמת איך אתן מצליחות /לשמור כך על גזרותיכן?" (מתוך "הצצה בחלום פתוח")  

לטעמי, שירתו המוקדמת של אבידן אינה מייצגת דווקא את שבע הפרות השמנות ביצירתו. גדולתו ומקוריותו תתגלה ביתר עוצמה דווקא בכרכים הבאים, בהם נמצאים השיאים האבידניים הגדולים: "דיבורים" , "יהי ASA", "הפוליטיקאים של הלשון" ו"נאום בחירות לנשיאות ארצות הברית של סינמריקה". שירים ניסיוניים ומסתכנים בעלי ריתמיקה נדירה, אשר הקנו לאבידן את מעמדו החד פעמי.

 

 

"אבידן – כל השירים 1965_1951", בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד, הביא לדפוס: גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 398 עמ'

 

 

 

30 תגובות

  1. את כל כך חכמה יפה ומה לא ושחלילה זה לא ישתמע שאני מזלזל במצב אחר הייתי מושיט לקראתך כף יד את אחת הנשים היפות במעלות שלהן של הספרות איזה שם יפה זה דפנה ועוד של משוררת

  2. דפנה, הצלחת לעקוף את הקשר האישי עם אבידן ולדבר על שירתו באופן חף מסנטימנטליות.

    "…כי הרי הממסד האמנותי תמיד אהב את המשוררים שלו צוננים."
    עצוב.

  3. שנוא הממסד?!
    שטויות במיץ עגבניות!
    צריך פשוט לראות מתי תירסמו משיריו בעתון ה"ממסדי" ביותר "דבר"!
    בבתי ספר תיכונים אחדים לימדו משירי אבידן כבר בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60!

    • גיורא שהם צודק
      בבית הספר שלנו לימדו את דוד אבידן כבר בסוף שנות החמישים. אם כי אולי הסיבה נעוצה במורה לספרות – דויד ווינפלד.

      • מגיורא לשם אל גיורא.
        הסיבה תמיד נעוצה במורה לספרות!
        מורה טיפש ילמד ספרות באופן מטופש ומורה חכם (הו, ויינפלד היה והינו מורה חכם!) ילמד ספרות באופן חכם.

  4. אהוד פדרמן

    ידידי וידידותי אוהבי השירה, עזבו את גופתו הצוננת של דוד אבידן קיראו ודונו בגופם של שיריו -שהרי מדובר באחד הוירטואוזים הגדולים של הלשון והשירה העברית

    • לאהוד,
      אנא, אין צורך להמריץ אותי לקרוא בשירת אבידן שכן היכרתי אותה לראשונה ב-1956 ואף התיחסתי אליה בכתב ובעל-פה עוד בטרם נולדה מרבית האנושות החיה כיום.
      כל תגובתי נועדה למנוע מצג שווא — שכן הכותבת אינה עוסקת בשירתו של דוד אבידן אלא בקביעת מקומו בתולדות השירה העברית. זאת זכותה, כמובן, אך מבחינה זאת היא מחוייבת בדיוקים.

  5. דפנה שחורי -לגיורא לשם

    גיורא יקירי כנראה שאתה זקוק בדחיפות לשדרוג משקפי הראייה שלך אם אתה כותב דברי הבל כגון אלה: "שכן הכותבת אינה עוסקת בשירתו של דוד אבידן אלא בקביעת מקומו בתולדות השירה העברית"

    כנראה שלא קראת היטב את המאמר שמדבר בעיקר על אופי שירתו וכל זאת בלהטוטנות של עד 800 מילה כפי שדורש העיתון מפאת אילוצים ידועים. להקיף כרך של 400 עמ' זה כמעט בלתי אפשרי ולרות זאת נגעתי בעיקר בשירה נטו ולא ירדתי ל'צידי הדרך' כפי שעשו מבקרים אחרים.
    ולגבי מעמדו אז כל זב חוטם היה מפרסם בשעתו ב'דבר' וגם אם לימדו כמה משיריו בבתי ספר-נכון נכון שמחזורים רבים רכבו על גבו של 'הכתם נשאר על הקיר' לבגרויות בספרות אבל יחד עם זאת עדיין היה אבידן שנוא המססד. כמובן שהכל יחסי אבל מול משוררים כמו עמיחי או רביקוביץ למשל ההי הדבר בולט ביותר.
    להיכנס לפרטים מדוע זה היה כך זה דורש מאמר נפרד

    • כאשר כותבים שאבידן היה ממנפצי המבנים האלתרמניים ולא מדבר על ניפוץ המבנים השלונסקאיים זקוקים למשקפיים חזקות משלי!
      וזאת מחלוקת עקרונית ולא הערה צדדית.
      והיה אם עורכי המוסף לספרות ב"דבר" בשנים ההן היו כנראה זבי חוטם, מדובר בשלמה גרודז'נסקי ועזרא זוסמן.
      אי-אפשר "ללהט" ב-800 מלה על שירתו של אבידן, אולם בכך אינך אשמה אלא הטיים אאוט" שהזמין את המאמר.

      • אוי, שכחתי. בין "זבי החוטם" שפירסמו ב"דבר" בסוף שנות ה-50 היה גם יאיר הורביץ, מנוחתו עדן.
        אולם אם באמת רוצים לבדוק בביקורת מי היה המטרה הראשית למאבקו של ה"ממסד הספרותי" בשירה הצעירה אין בררה אלא להצביע על יהודה עמיחי.

        • דפנה שחורי -לגיורא לשם

          ובעניין אבידן מול זך הרי אין דוגמא טובה יותר לשנוא ממסד ויקיר ממסד
          אלא להעמיד את השניים זה מול זה

          ולמרות זאת קשה לחשוב מי גדול יותר או מי חזק יותר
          שני משוררים נפלאים וכל כך שונים
          כשלעמיחי היה הכישרון הנפלא ליחסי אנוש ולאבידן מה לעשות היה את ההיפך

          והערה קטנה לסיום: אתה גיורא תמיד מחפש את הרע. קשה לשמוע ממך מילה טובה על משהו שמישהו עושה
          המאמר הזה, אם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו, הוא מקיף והוא מצייר תמונה במסגרת האפשרויות שטיים אאוט מעניק
          ואתה אף פעם לא תפרגן אלא תחפש את השלילי בכל דבר, תתחכם ותתחכם ותתחכם

          • לדפנה,
            לא חסרים בבלוגייה הזאת פוסטים רבים שלהם פירגנתי.

          • הנחבא אל הכלים

            לגיורא לשם
            נער הייתי וגם זקנתי ואני עוקב אחר רוב התגובות בבלוג ולא זכיתי מעודי לשזוף במילה טובה שלך ליצירה מקורית שהתפרסמה כאן.
            אכן, ב"בננות" יש אינפלציה של מחמאות ,אבל בבצורת כמו ממקלדתך לא נתקלתי.

          • לנחבא אל הכלים:
            אין חלקי עם המלקקים והמתלקקים.
            כאשר יש לי מה לומר, אומר אותו, ואת ההתלקקות אשאיר לאחרים.
            פה, אצל דפנה, התנהל ויכוח ענייני וסברתי שיש לי מה להוסיף בו.
            אולם פרט להתלקקות השתלטה על הבלוגייה הזאת גם רוח רעה אחרת.
            כאשר אתה מעורר ספק כלשהו או חולק על משהו התגובה על דבריך היא בטון של עלבון והשפלה במקום בטון של דיון ענייני וויכוח.
            והדבר האחרון: כאשר הזמינו אותי להצטרף לבלוגייה נאמר לי שזאת בלוגייה ספרותית. רק לאחר שהצטרפתי התברר לי כי חלקה של הספרות בבלוגייה קטן והמירב הוא מה שאינו ספרות, לא מבחינת הנושא ולא מבחינת האיכות.
            אינני חושב שהוליכו אותי שולל. אני משער שהכוונה המקורית הסתלפה באופן כלשהו והאיכות הוקרבה למען הכמות.

      • דפנה שחורי -לגיורא לשם

        גיורא יקירי

        תמיד נמנמו לצד גדולים כמה זבי חוטם. ככה זה מוסף ספרותי לא יכול ללכת רק בגדולות

        ובעניין מבנים שלונסקאים אז מה לעשות ב800 מילה לוקחים מודל אחד ולא שניים
        והרי המרד הגדול באלתרמן הוא אבן דרך ראויה לציון

        • לדפנה,
          אני מבקש ממך לסור לבלוג שלי, אל הפוסט על המשוררת האמריקנית שהתאבדה.
          היתה שם תגובה נקלית שלא שייכת לעניין ואני מבקש שתראי את תגובתי עליה.

  6. יפה כתבת עליו, דפנה, ולטעמי התחרות בין הכרך הראשון לשני פתוחה :)
    הכתם על הקיר הוא בעצם אדפטציה של שיר אנגלי.

    אשר לניתוץ המבנים – חושב שברטרוספקטיבה הייתי מכתיר את אבידן דווקא כממשיכו המובהק והאמיתי של אלתרמן בשירה הפוסט-אלתרמנית.

    • דפנה שחורי-לאמיר אור

      אמיר, 'הכתם נשאר על הקיר' הוא מעין וריאיציה על שיר של ברכט, לא?

      ולגבי המבנים האלתרמניים אז אבידן כמו קוסם הוא בו זמנית גם ממשיכו המובהק של אלתרמן וגם זה שעשה תפנית חדה קרע עצמו צלעו של אלתרמן לעבר שירים אישיים ומקוריים שלו

      • דפנה שחורי-לאמיר אור

        התכוונתי : קרע עצמו מצלעו של אלתרמן

      • כן, נכון (על שני הדברים) ואין ספק שאבידן היה מקורי להפליא ויצא לדרך משלו. אבל אפילו שירתו המאוחרת יותר אלתרמנית מחרוזיו המאוחרים של זך, וזה (לדעתי האנטי מודרניסטית) לגמרי לחיוב. לא צריך להמציא כל רגע את הגלגל לגמרי מחדש. זה מגחיך את האמנות. אמנות גדולה עשויה מאמנים גדולים, לא מאסלה במוזיאון.

        • כמה שאתה צודק וכמה שאני מסכים אתך. והדוגמא שהבאת מצויינת כי החורבן הגדול נעשה בעיקר באומנות הפלאסטית.

          • מירי פליישר

            דפנה
            בין כל מביני השירה הדגולים שהגיבו לפני ואני מעדיפה את החביבים שבהם
            אני רוצה להודות לך על המאמר. מתפעלת כל פעם מחדש על גדלות הרוח שלך לראות את היופי באמנותם של אחרים. קרובים ורחוקים.

          • דפנה שחורי-למירי פליישר

            מירי יקירתי תודה על הקריאה
            שלך כתמיד

            דפנה

        • דפנה שחורי-לאמיר אור

          אמיר, נכון שלא צריך להמציא את הגלגל כל רגע, אבל אבידן דווקא היה אחד מאותם אלה שכן המציאו, אם לא את הגלגל כולו אז חלק ממנו,כי מה שמאד מאפיין את שירתו היא בעיקר חדשנותה – בכך שהקדימה את זמנה

  7. כמה להג ודברי הבל יש כאן על מה שכתבתי לפני שלושים שנה…. די! עכשיו מנוחתי עדן ואני רוצה קצת שקט.

    • מי שכותב בשם דוד אבידן כדאי לו לדעת כי דוד כתב את שמו בלי יו"ד, להבדיל מדויד אחר, דויד גרוסמן למשל. דוד אבידן לא אהב את היו"ד הזאת, שנא אותה. הוא היה אומר: דוד שם חזק, יציב, תזיז את ה-ד' אחורה קדימה, דבר לא ישתנה, דבר לא יזוז, יישאר השם כפי שהוא.
      ההבדל בין "דוד" ל"דויד" נעוץ בכתיב המוקדם והמאוחר במקרא כאשר החלו להופיע אימות הקריאה, ספרים מוקדמים ומאוחרים. לא לכתוב בשם דוד, אם אין יכולים לעשות זאת. רני.

  8. דפנה יקירתי, יפה ובאהבה כתבת על דוד אבידן. אהבתי את ההתעכבות על דימוי "איי הזהב" הרחוקים שכמובן מוכר מן השירה הרומנטית ואבידן הכירו כמובן משירו של ביאליק "עם דמדומי החמה" ומשירים אחרים שלו. אינני מסכים עמך כי שירתו המאוחרת של אבידן היא בעצם הטובה. אינני סבור ששירתו השתבחה. אין לאבידן לדידי בשיריו המאוחרים פואמה יפה להלל כמו "אהבה וגטטיבית". הוא חדשני, הוא ניסיוני כתמיד, אבל לצערי סובל מפטפוט יתר כתוצאה מזה שהקליט את הדברים ולא כתב אותם במכונת כתיבה ואולי גם האגו-הישראלי שהתפתח למעין היבט פנים פואטי בשירתו הלך והתעצם שלא בטובתו. עם זאת, אני מכיר כמה ששותפים לדעתך, למשל רוני סומק מאוד אוהב את אבידן המאוחר. בכל אופן, יפה-אישי-נוגע וחכם כתבת. אשרייך, רני.

    • דפנה שחורי לרן יגיל

      רני, תודה ואני מתארת לעצמי שרבים לא מסכימים לדעתי. נכון שגם הכרך הזה נפלא אבל השיירם הגדולים שהזכרתי במאמר שייכים דווקא לתקופת הפטפטת שבתוכה ישנם אוצרות רבים

  9. רציתי לשתף את המעוניינים בקטע מההצגה מאה השלושים שערכתי לוידאו:

    http://www.youtube.com/watch?v=OBnSHwfj0_g

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי