בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ראיון עם ירון אביטוב במעריב/מהדורה מודפסת/21.2
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם ירון אביטוב במעריב/מהדורה מודפסת/21.2

 

מחבר "הומלס": אמא הזהירה שאגמור ברחוב

מסע לילי מנתב"ג לתל אביב הניע את ירון אביטוב לכתוב את האמירה הכי מזוקקת שלו נגד הבורגנות: רומן על פרסומאי שמאבד הכול והופך להומלס. אבל הומלסיות, מדגיש אביטוב שמשוטט שנים בדרום אמריקה ללא בית קבוע, היא קודם כול מצב נפשי. חרדה שטבועה בגנים של כולנו

 

<!–

דפנה שחורי  | 21/2/2009 9:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר


ירון אביטוב

ירון אביטוב צילום: יח"צ

כש"הומלס", ספרו החדש של ירון אביטוב, ראה אור, הופיע אחד מפרקיו בבלוג של אביטוב באתר בננות בלוגס. תגובות הגולשים היו נסערות והעלו שאלות מתריסות כמו איך זה שסופר שחי אלפי קילומטרים מכאן, באקוודור, מעז לכתוב על הומלסים בישראל.

אחד המגיבים, שהציג את עצמו כהומלס לשעבר, אף הפליג וטען כי ככל שהאדם רחוק יותר מהחיים בזבל כל מה שיכתוב ייראה כמו קרקס מדראנו. "אני בהחלט למדתי להריח את הביוב מקרוב", מתרתח אביטוב בשיחת טלפון ארוכה מדרום אמריקה ומספר על התקופה שבה עקר מחיפה לירושלים והתגלגל ממקום למקום. "אולי לא הייתי הומלס ממש, אבל ידעתי מה זה לחיות בעוני מחפיר".

ומה בנוגע לטענה שאתה בכלל לא חי כאן, אז מה אתה כבר יודע?
"אני עושה מעשה ספרותי שסופרים שחיים בארץ היו צריכים לעשות, לכן לבוא אליי בביקורת או בהערה למה אני יושב שם וכותב על הפה זו טעות קשה. איזה מין טמטום זה! שלא יכתיב לי אף הומלס איך לכתוב על הומלסים. זה כמו שרופאים יכתיבו לא.ב. יהושע איך לכתוב על דמות הרופא ב'שיבה מהודו'. אני לא צריך ציונים מאף אחד על הפעילות החברתית?ספרותית שלי למען החברה החלשה".

לפעמים כדי להרגיש הומלס לא צריך להיות חסר בית.
"נכון, הומלס זה גם משהו נפשי. אדם הרי יכול להרגיש הומלס בבית שלו. זה קרה לי דווקא בבית שלי בירושלים. התפיסה שלי היא אנטי בורגנית, ואני בספק אם אחזור אי פעם לבית שהוריי דאגו לרשום על שמי בטאבו כי אני לא מרגיש שהוא רשום בלב שלי. מאז שאני נע ונד החיים שלי הפכו עשירים פי כמה מבחינה תרבותית וספרותית. דווקא שאין לי לכאורה בית גשמי, אני כותב הרבה יותר בקלות. ואת'הומלס' כתבתי בחו"ל כי לא יכולתי לכתוב אותו בארץ, הייתי צריך את המרחק".

ומה הביא אותך לכתוב דווקא על הומלסים?
"אני חושב שהספר נולד בעקבות נסיעה לילית בטקסי בסוף 2002 משדה התעופה לתל אביב. חזרתי ארצה לביקור, והלילה הזה נחרת עמוק בזיכרוני, כי לאורך כל הנסיעה ראיתי כל כך הרבה הומלסים שפשוט הייתי בהלם. הם היו שרועים על המדרכות כמו גוויות, והרגשתי שאני ממש יכול לכתוב את 'מגש הכסף' של ההומלסים, או: 'הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה'".
<!–<<>>

 

"הומלס" (כרמל/עמדה) הוא רומן מחאה סטירי המגולל את הרפתקאותיו הסהרוריות של הומלס תל אביבי, פרסומאי שאיבד את ביתו ואת רכושו והוא משוטט ברחובות העיר. הדמות הזו מצטרפת אל גלריה רחבה של דמויות דחויות ונידחות שמופיעות ברבים מספריו של אביטוב ("הסתכלות" התיעודי, "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", "שומע במותו את הים", "יומה"). אנשים המצויים בשולי החברה, נוודים, חולי נפש, עבריינים המוחים נגד אטימותן של הסמכויות והרשויות.

אביטוב, 52, רווק מושבע ונווד נצחי, חי כבר שנים רבות מחוץ לישראל-בעיקר בדרום אמריקה. בשנות

ה-90 נטש סופית את הקריירה שפיתח כעיתונאי בלתי שגרתי שהרבה לעסוק בתיעוד, ארז תרמיל והתחיל לנדוד. קודם נסע לברזיל, אחר כך השתקע בקובה, ואף פתח אותה בפני התייר הישראלי בשורה של מדריכים וכתבות אך עזב אותה בשאט נפש אחרי שנזרק למעצר על לא עוול בכפו, חוויה שאותה תיאר בהרחבה בספרו "יומה".

בשנים האחרונות הוא חי באקוודור, ופרט לכתיבה, הוא מפרט, "אני עורך, אני מתרגם, אני עסוק בפרויקט של קידום הספרות הישראלית באמריקה הלטינית, ואלמלא הגב שלי, שהוא כבר אלטע שמאטע הייתי ממשיך כמו בעבר לעבוד כמדריך טיולים".

מדוע בחרת באמריקה הלטינית?
"פעם אמרתי למישהו שהלב שלי הוא לטיני. אבל זה לא רק הלב, כי מאז שהגעתי לראשונה לברזיל הרגשתי למקום קרבה נפשית עמוקה, הרגשתי שמצאתי את עצמי. כאילו נפתחה לי דלת פנימית בתוך הלב. עד כדי כך שאחרי זה, כשחזרתי לארץ, אכלתי את עצמי שחזרתי בכלל. וזה לא שחסרות פה בעיות.

 

הומלס, ירון אביטוב

הומלס, ירון אביטוב צילום: כריכת הספר

"אבל אני מכיר גם את היתרונות ואני משתמש ביתרונות האלה וזו הסיבה שאני עדיין פה. אני גר בעיירה מרוחקת שעתיים מעיר הבירה קיטו. ולמרות כל העוני שמסביב, אם מדברים על גן עדן אז זה כאן. בית שמשקיף על שלושה נחלים, חיות רבוצות, שווקים ססגוניים ושפע מדהים של פירות ובמחירים ממש מגוחכים".

מאין נובע הצורך העקבי לכתוב על הנידחים, לייצג אותם, גם מתוך הגן עדן שאתה מתאר?
"קודם כול אני לא מייצג אותם אלא אני מייצג את עצמי. גם אני בצעירותי הרגשתי נידח ואין לי בעיה להגיד את זה. יש לי אמפתיה למסכנים ולסובלים ולא חשוב איפה אחיה. אני נמשך אל הנידחים ואני מעוניין דווקא לדבר עליהם ואיתם.

"הרבה יותר מעניין אותי לשוחח עם מטאטא רחובות מאשר עם נשיא או ראש ממשלה. אני גם חושב שיותר מאשר להיות שמאלנים או סוציאליסטים אנחנו צריכים להיות הומאניים. כך שאם יש בי אפשרות לבטא איזה צד הומאני שבי, אז צריך לעבד את זה לספרות".

 

<!–<<>>

יודע מה זה ג'יפה

נראה ש"הומלס" מבטא חרדה קמאית עמוקה שלך.
"'הומלס', וזה אני אומר בשיא הכנות, נכתב בהחלט ממקום של חרדה. חרדה שטבועה בגנים של כולנו. וזה ללא שום קשר למצבי הכספי והתעסוקתי. כשהייתי ילד אמא שלי על כל שטות שעשיתי הזהירה אותי שאני אגמור ברחוב. אותי זה הצחיק, אבל כנראה שאיפה שהוא זה חלחל עמוק בפנים, ואני חושב שזה חרדה שהיא לא חייבת להיות פרי מציאות דווקא. זה יכול להיות גם פרי חינוך".

אם כך אתה עונה על דמות היהודי שיש לו היסטוריה של נדודים ושל חרדות.
"והרי על מה מבוססת מדינת ישראל אם לא על קומפלקס השואה? ומה זה שואה? זו החרדה. ההורים שלי לא היו ניצולי שואה, אבל הם היו ניצולי יתמות, ניצולי רעב. ומאז שהייתי ילד הכניסו לי לראש שאני צריך קביעות. חינכו אותי שאני צריך משרה קבועה ובית משלי".

בסופו של דבר עשית הכול הפוך.
"נכון, כי הגעתי לגיל שהבנתי שאני יכול ורוצה לעשות את הבחירות שלי. בעבר עשיתי קריירה מסוימת בעיתונות ואם הייתי, סליחה על הביטוי, לקקן תחת גדול יותר, אז היום הייתי יושב בעמדות בכירות. אבל ויתרתי מראש על הליקוק והעזתי לעשות דבר שהוא בניגוד לחינוך שלי ולעזוב משרה קבועה. הנפש שלי תמיד רצתה לפרוץ החוצה וכשכבר פרצתי לעולם התברר לי שיש חיים אחרי העיתונות".

ולא מטריד אותך, כאדם כותב, לחיות רחוק מן העברית, שכל הזמן מתחדשת?
"קודם כול אני רואה את העברית כבית האמיתי שלי, ולא חשוב איפה אני אגור. אבל אני מודה שלשוחח איתך זה נהדר כי את מבינה על מה אני מדבר, ושנינו יכולים להתחכם עם השפה כמו שאני אוהב. כאן הם לא יכולים לרדת לסוף דעתי. אבל מבחינת הכתיבה אני דווקא מרגיש שהכתיבה שלי השתכללה פי כמה מאז שאני בחו"ל, וחוץ מזה שאני דואג להתעדכן, וזה לא קשה להתעדכן. השבוע למשל קראתי ארבעה ספרים בעברית".

ומה בנוגע לסלנג, עד כמה אתה מצליח להתעדכן בו? למשל המילה ג'יפה, אתה יודע מה זה ג'יפה?
"קודם כול אני חי פה בג'יפה, אז אני יודע בדיוק מה זה ג'יפה. מאז ומעולם הייתי מחובר לסלנג. גם את הסלנג הספרדי אני דובר, ואני מתקיל אותם פה עד שהם מבינים עם מי יש להם עסק".

<!–<<>>

 

"הומלס" מטפל בעזרת הומור שחור בנושאים בוערים כמו פיטורים ועוני. וממש כמו ספר אפוקליפטי-נבואי הוא יצא לאור, למרבה הצער, בעיתוי מתאים – בשיאו של משבר כלכלי עולמי שבעקבותיו רבים מצאו ועתידים למצוא את עצמם ללא פרנסה וללא קורת גג.

"זה בהחלט יכול להיות ספר שנכון לכל מקום", אומר אביטוב." בגלל המשבר הכלכלי, אנשים בכל מדינה יצטרכו להתעמת עם חסרי הבית מרצונם או שלא מרצונם. אי אפשר להמשיך ולטמון את הראש בחול. צריך שתהיה סולידריות חברתית. את מרבית האנשים זה כל כך מבהיל שהם מעדיפים להתעלם מהתופעה כדי שזה חלילה לא יגיע לפתחם, אבל זה קיים גם קיים".

אתה מעניק לחפצים בספר משמעות אלגורית וסוריאליסטית. כשהגיבור נזרק מביתו הוא מוצא לעצמו מקומות חלופיים להתגורר בהם כמו קופסת נעליים, תוף של מכונת כביסה, תיבת דואר או קופסת שימורים. כשכבר לא נשאר לו דבר למשכן, הוא מציע למשכונאי למשכן את גופו. וזה לצד לעג עז כלפי אנשי הסמכות: המלווה בריבית, המשכונאי, מנהל הבנק.

"נכון מאוד. הרומן לועג לחברת הצרכנות שבה אנו חיים. הוא מראה את חוסר הטעם שבהשתעבדות לחפצים. ברומן יש גם ביקורת נוקבת על החברה. הגבר מתייחס לאישה כחפץ, הבוס לעובד שלו, האדון לכלב שלו, הפוליטיקאי לבוחר שלו. כולנו חפצים-משתמשים בנו וזורקים אותנו.

"בחרתי בגיבור פרסומאי לא במקרה, אדם שכל חייו נהה אחר חפצים וקידש אותם, וכאשר הוא מאבד אותם הוא מאבד את הטעם לחייו ומתפרק כמו חפץ. כי זו הדרך שלו להישרד במציאות המבעיתה שבה הוא חי. האמת היא שככה תמיד רציתי לכתוב. בספר הזה יש את האמירה הספרותית הכי מזוקקת שלי כנגד חיי הבורגנות. הוצאתי אותו בלי שום ברקסים".

בכלל נוצר רושם שהחיים שלך נטולי ברקסים: עזבת ארץ, בית, משרה בטוחה, לטובת נדודים וחיים ללא מחויבויות. אתה מרגיש שהגשמת את עצמך?
"אני לא רוצה שיתקבל רושם שהחיים שלי מושלמים, כי חיים של מהגר, של אדם בדרכים, הם לא תמיד נעימים. אבל בסך הכול, כמה אנשים יכולים להגיד שהם הגשימו את עצמם? מעטים. אז אני יכול להגיד לך שהגשמתי את שני החלומות הגדולים שלי שהם הכתיבה והנדודים".

אז אתה אדם מאושר?
"אני חושב שזו שאלה שאין עליה תשובה (צוחק), אבל אם את כבר שואלת אז אני אשיב שכל רגע שאני כותב הוא רגע מאושר".

<!–

 

9 תגובות

  1. ראיון יפה ורגיש ,דפנה, ומעורר סקרנות לקרוא את הספר

  2. אוי אוי ירון: "ואלמלא הגב שלי, שהוא כבר אלטע שמאטע הייתי ממשיך כמו בעבר לעבוד כמדריך טיולים". חחחחח… גם הגב שלי….

    יופי של ראיון דפנולית.

  3. היי, רק לי מותר לקרוא לדפנה דפנולית. יש לי זכויות יוצרים…..

  4. קראתי בעניין, דפנה.
    הייתי נטולת בית תקופת מה. שום מצב נפשי המשער, חרד, ירא, אינו דומה למתרחש בממש. זהו שבר גדול מאוד, והשפעתו לעיתים קריטית. כמובן שאין זה שולל את זכותו לכתוב על כך(הקונספט מעניין) חולקת רק על הטענה שהמצב הנפשי עליו הוא מדבר, הוא חווית ההומלס.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי