בננות - בלוגים / דפנה שחורי / משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף

 

 

 

 

עם צאת הספר 'תהודות זהות'-הדור השלישי כותב מזרחית(עם עובד) קובץ סיפורים שכתבו שבעה עשר כותבים מזרחיים, נראה רלוונטי ביותר מאמרי זה אשר פורסם לראשונה בדצמבר 2006 ב'מקור ראשון' מדור 'קו המשווה'.

 משולש מזרחי

 

 דפנה שחורי

 

 

מדינות גבול אינן יכולות להיות בנמצא. יש משהו בצד הזה של הגבול ומשהו בצד

ההוא של הגבול, אך הגבול עצמו איננו. יש כביש מהיר ושדה דגן וכן בית

כפרי מתחת לעצים גבוהים וצמאים, אך איפה עוד יכול להיות הגבול ביניהם? הוא אינו נראה.

 ואם אתה במקרה עומד על הגבול, גם אתה אינך נראה, משום צד שלו."

 

[אמיל טודה, מתוך:'מדינת גבול', תרגם מאסטונית:רמי סערי]

 

מהו גבול? על פי ההגדרה המילונית גבול הוא קו המפריד בין מקום למקום.

 אך מלבד היותו מפריד בין שמאל לימין, בין מזרח למערב או בין שחור ללבן, הגבול עצמו- מהו? האם הגבול הוא מטאפיסי ובלתי נראה? האם הוא פרוץ ופתוח או סגור וחתום? האם הבחירה לעמוד על קו הגבול מטשטשת ומאיינת את הזהות?  ואיך כל זה מתקיים בעולם הספר- בתוך קפלי בגדיה של הספרות? מה משמעות הבחירה של סופר ישראלי ממוצא מזרחי לעמוד על קו הגבול עצמו בנושא העדתי? האם בכדי שיילחם על זהותו עליו להיצמד אל ה 'צד שלו'?  ומהם בעצם משחקי הגבולות? האם משחקים בגבולות הם משחקים בצבע? האם בקרנבל הזהויות, בנשף המסכות הדמקאי הזה, הלבן משחיר את לובנו או השחור מלבין את שחורותו? והאם בעידן הקורא לרב תרבותית עדיין קיים הצורך בכל ה'קרנבל' הזה?

 

לאחרונה ראו אור שלושה ספרים אשר נכתבו בידי שלושה סופרים ישראלים מרכזיים, בשנות השלושים והארבעים לחייהם, יוצאי עדות המזרח ופעילים בעשייה התרבותית והחברתית בארץ.

 'אמא מתגעגעת למילים' מאת דודו בוסי, 'הלב הקבור' מאת שמעון אדף ו'יתומים' מאת סמי ברדוגו מהווים יחדיו מעין משולש ספרותי אשר כל צלע שלו מציגה זהות מזרחית שונה. דרך הקריאה בספריהם ניתן יהיה ללמוד מעט על השינויים שהתחוללו בתוך הזירה המזרחית הנפיצה וכן לבחון האם באמת מדינת ישראל מתהווה למדינה רב תרבותית.

בכדי לעמוד על קווי השוני והדמיון שביצירתם, התרתי את הצמה הזו, המורכבת משלושה חבלי השיער, וסרקתי כל חבל בנפרד, משתהה על גווניו, על תנועותיו, על ריחו ועל נפחו. לכל סופר מטוס זהות פרטי. לכל מטוס כזה מסלולי המראה ונחיתה משלו. 

 

שמעון אדף

 

'הלב הקבור', ספרו הרביעי במספר של המשורר והסופר שמעון אדף, יליד 1972 (קדמו לו שני ספרי שירה:'המונולוג של איקרוס', 'מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי' וספר הפרוזה הבלשי: 'קילומטר ויומיים לפני השקיעה') הוא ספר פנטסיה אשר פועל על פי כל כללי הז'אנר. אך הבחירה החלוצית לכתוב פנטסיה ישראלית אינה מבטלת כלל את הדיון בבעיותיה של האוכלוסייה המזרחית הפריפריאלית אשר עיצבה במידה רבה את זהותו של אדף. עם זאת ראוי לציין כי הדיון המתקיים בספרו עובר חרישית דרך הלשון ונטמע בסב-טקסט עצמו. "אני לא יכול להימנע מלכתוב על דמויות שהם קודם כל ממוצא מזרחי כי את זה אני הכי מכיר" אומר אדף אך מוסיף כי:" כשאני שואל מי אני, אני לא שואל קודם כל אם אני מזרחי"

 ואכן 'הלב הקבור' מערבל זה בזה שני עולמות מנוגדים לחלוטין באופן מרתק ובלתי שיגרתי. אל מציאות חייו האפורה של ילד ממוצא מזרחי כבן אחת עשרה המתגורר בעיירה עלומת שם בדרום הארץ(רמז לעיירה 'שדרות' בה גדל אדף) פולשת מציאות פנטסטית מסתורית וסוערת אשר מערערת לחלוטין את שלוותו ואת שלוות העיירה כולה. אך 'הלב הקבור' איננו שייך לאותם ספרי פנטסיה היונקים את השראתם מהתכנים הנוצריים האפלים ומהנופים האירופאים המיוערים ואפופי הסוד. הפנטסיה המתקיימת ב 'הלב הקבור' נסמכת דווקא על המקורות היהודיים שלנו, על ספר הספרים אשר בו מככבים האבות, המלכים, והנביאים -על כל סיפורי הגבורה המופלאים שלהם. ספר זה מוהל יסודות פנטסטיים עם יסודות מקראיים רוקע ומשבץ אל תוכו גם מעשיות גם מיתולוגיה גם פילוסופיה וגם אמונה-בעיקר אמונה בכוחן העצום של המילים לברוא, לשנות ולחולל פלאים. בסיסו של הספר נשען על אחד הסיפורים האגדיים והתמוהים שבספר בראשית פרק י"ד המתרחש בתקופתו של אמרפל מלך שנער ושבו מתוארת מלחמתם של ארבעת המלכים הגדולים בהנהגת כדלעומר מלך עילם נגד חמשת מלכי הכיכר. במהלכה של מלחמה מיתית זו, נלקח לוט , אחי אברם, בשבי ואברם נאלץ לצאת למלחמה בכדי לשחררו. אברם גובר בעזרתם של שלוש מאות ושמונה עשרה לוחמים מבני ביתו בלבד על כל אותם הענקיים הללו. כאמור, על בסיס סיפור תמוה זה רוקם אדף את סיפורו שלו.

גיבור הספר אמיר מור-טל אשר נשאב, כאמור, מתוך שגרת חייו הרגילה והנעימה אל תוך ממלכות האופל, מצליח בעזרתה של בת כיתתו טלי פינטו(ילדה שנונה וסקרנית שהגיעה עם הוריה ממרכז הארץ בעקבות פיטורי אביה) לבצע את הבלתי אפשרי. השניים עולים ויורדים על רמחי אש מעופפים, מגלים תגליות מעניינות חווים חוויות מסעירות וקסומות ומצליחים לגבור לבסוף על כל הרע שבעולם. עם זאת מצאתי כי דווקא בתוך המציאות העלובה מתקיים לו החלום האמיתי, שכמו אינו נזקק לדמיון המתפרץ שמכתיבה סוגת הפנטסיה. וכישרונו של אדף מתבטא באותם מקומות בהם הוא מתאר באופן עדין ולירי את המציאות ומצייר, כבעזרת מכחול עדין, את המוכר לו כל כך: את חלקות הדשא הקרחות המפרידות בין הבלוקים השיכוניים, את עצי הסיגלון הדלילים, את הבתים הצנועים או את האווירה

הבית-ספרית הפרובינציאלית. לדעתי סוד קסמם של כל אלו נעוץ בעובדה הפשוטה כי בתוכם חבויים ומקופלים להם זיכרונות ילדותו העמוקים ביותר של המחבר -ולא משנה כלל אם אותם זיכרונות נגזרים מעיר מוכת אבטלה ומוקפת במפעלי תעשייה או ממקום בורגני עשיר ומטופח. מעניינת הדרך הלא- צעקנית בה בחר אדף לחשוף ולתעד את המקומות הרגישים והכואבים שבאוכלוסייה זו, כדוגמת מצוקתם הרגשית של המובטלים, ולהראות באיזה אופן נהפכת אותה מציאות חברתית -פוליטית למציאות פסיכולוגית- על כל השלכותיה. נראה כאילו אדף נאחז במזרחיותו עתיקת היומין עד בית אברם ומשם מזניק את עולם דימוייו העכשווי, עולם עיירת הפיתוח, אל עבר האל-זמניות אל הפנטזיה. בכך, שובר, מפזר מחבר ומטשטש את הגבולות של עולמו המזרחי.

 

סמי ברדוגו

 

'יתומים' ספרו השלישי של סמי ברדוגו, יליד 1971(קדמו לו 'ילדה שחורה' ו 'ככה אני מדברת עם הרוח'), הינה  הצלע הספרותית החזקה והמורכבת במשולש שלפנינו. 'יתומים' איננו ספר קל לעיכול כלל וכלל. הקריאה בו כמוה כצעידה איטית ומעיקה במחוזותיה העמוקים והמפותלים של הנפש. כתיבתו של ברדוגו היא, לפני הכול, כתיבה פרטית שעיקרה הוא בהתמקדות בתיאורים של מצבי תודעה ונוף. אך עם זאת ניכר כי ברדוגו, בדומה לאדף, אינו עוצם עין מול המתרחש סביבו ואת עמדותיו החברתיות והפוליטיות הוא רוקם אל תוך יריעת הספר ככירורג מיומן המבצע ניתוח פולשני שאינו מותיר עקבות. בעזרת חוטים דקיקים הוא יגשר ויחבר בין עבר להווה, בין גולה לציונות או בין מזרחיות למערביות. ועל אף שכתיבתו, מכורח המציאות, הנה תוצר אינטגרלי של הקיים סביבה עדיין תהיה זו כתיבה א-פוליטית ביסודה. לכן אם ישאל הקורא האם מדובר כאן בעוד ספר שנכתב בידי סופר ישראלי ממוצא מזרחי מגויס אשר מנסה דרך הספרות לשרת עמדות פוליטיות או אידיאולוגיות כשלהן, התשובה המפורשת תהיה: לא ולא.

 שתי נובלות מרכיבות את הספר והן פורשות לאיטן את קורותיהן של שתי משפחות ממוצעות מבני עדות המזרח המתגוררות בפרובינציות ומתנהלות בתוך מובלעת איים סגורה ושקטה. הניסיון של אנשים פשוטים וצנועים אלה להתחבר אל הישראליות החדשה מתרחש דווקא דרך החיבור לטבע, דרך החיבור לנופים ולאדמה. גיבוריו של ברדוגו מצטיירים כאנשים שהשלימו עם גורלם באשר הוא ואף אחד מהם אינו מתריס במישרין ואינו שולח אצבע מאשימה המצביעה על קיפוח או על אפליה עדתית כלשהי. הסממנים המזרחיים הרבים הגודשים את ספר כולו מוצגים באופן חושני ועמוק ומדגישים את יכולותיו של ברדוגו, בן למשפחה יוצאת מרוקו, לצייר באותנטיות רבה את תבנית נוף מולדתו.

  על גב הכריכה נכתב כי:"העולם של סמי ברדוגו שבו הדיבורים בין הדמויות מצומצמים, ובמקומם באות העיניים, הוא חגיגה של מוחשיות עזה. הפואטיקה של השוליים מחייבת לשון אחרת, שבה המופשט הופך מוחשי" כך למשל, כאשר יתאר ברדוגו סצנה פשוטה של אנשים קשי יום הנוסעים עם שחר לעבודה במפעל דרומי, תמיד תעמוד חוויית הנסיעה, המלווה בהתבוננות רגישה בנופים החולפים, מעל לכל. כשהמציאותי נהפך משני והסובייקטיבי מתפקד כעיקרי.

              הסופר האסטוני אמיל טודה, בספרו 'מדינת גבול', כותב כי:"מדינות גבול אינן יכולות להיות בנמצא. יש משהו בצד הזה של הגבול ומשהו בצד ההוא של הגבול, אך הגבול הנמצא איננו". כתיבתו של ברדוגו, בדומה לנאמר לעיל, ממוקמת אף היא על גבול שאיננו קיים וממקום שבתה, היא אף מצליחה לאַיין, לבטל ולמוסס את ההפרדה בין השחור ללבן, בין המזרח למערב או בין הפנים לחוץ. העמידה המסתורית על האַין מצפינה קיום סודי אחר- עמוק יותר. מכך משתמע כי מדינתו הפואטית- סמנטית של ברדוגו היא מדינת גבול החוגגת בגבולות תודעתה את חגיגת עצמה.

 נדמה כי תחושת הציפייה היא ה'דלק' הדוחף את הספר קדימה ומדהיר אותו אל קו הסיום. כל אחד מהגיבורים מצפה למשהו שעתיד לקרות. בנובלה הראשונה 'אחי הצעיר יהודה' יהיה זה יחיאל המחכה חרד ליום גיוסו החופף למועד בו אמורה אימו בת החמישים ושתיים ללדת. בנובלה 'יתומים' יהיה זה שמואל שיטרית אשר מחכה מבוהל לשובה של אשתו שנעלמה ביום בהיר אחד בלא להותיר עקבות והותירה אותו עם שני ילדיהם הקטנים. הציפייה מורטת העצבים נמתחת על פני הספר באופן איטי ואובססיבי. נראה כי גם פעולות פשוטות כדוגמת אכילה, קימה, צעידה במעלה הר או שכיבה חסרת מעש במיטה, נטענות במטען נפשי עודף וכמו נמדדות בעין מזוינת תחת עיגול מסנוור בחדר חקירות פולשני. אפילו תיאור פעולת חיתוך קליפת הסברס בידי אב המשפחה ושליפת הפרי המתוק מתוך התרמיל הקוצני, נטען תחת ידו של ברדוגו במשמעויות סמליות רבות. משמעויות המדמות את רצונו של הסופר לנסות ולבודד את ליבת הישראליות הצברית מנדן הקוצים הסטריאוטיפי: "כשחזרנו, אבא התיישב על כיסא נמוך בחצר והתחיל לקלף את הסברסים. הוא הוריד בסכין את שתי הפינות והעביר חתך עדין לאורך. 'תוציא', הוא אמר לשיקו כאילו זה אוצר מתוק ונוצץ."(עמ' 47)

שום דבר ממשי אינו מתרחש בספר. הדרמות, הסוציאליות או המשפחתיות, צצות ונרמזות מבעד לפרטים הקטנים. הן דרות בתוך החומרים, בין קפלי מחשבות מעגליות וצפופות. נראה שברדוגו מתרומם מעצמו במאין אל-גבול במשולש המזרחי. הוא בחזקת תצפיתן של ההוויה  המתרחשת השזורה בחומרי גלם תרבותיים אנושיים הנספגים בתוך אבק הדרך.

 

דודו בוסי

 

הסופר דודו בוסי מייצג את הצלע הזועמת, בעלת הזהות הפלקטית והחלשה ביותר במשולש המזרחי הזה. בוסי, יליד שכונת התקווה, 1963, סופר ובעל טור קבוע בעיתון 'העיר', פרסם עד כה שני ספרים שזכו לשבחי הביקורת:'הירח הירוק בואדי' ו'פרא אציל'. ספרו 'פרא אציל' היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2004. כעת מופיע ספרו הסמי- אוטוביוגרפי 'אמא מתגעגעת למילים' הדומה לפצצה מתקתקת הטעונה בחומרי נפץ חברתיים רגישים ביותר. רומן זה מצטרף לשני ספריו הקודמים, ושלושתם יחד, בדומה לצמה קלועה, מספרים את סיפור חייו: ילדותו בשכונת מצוקה, החיים בצל הפערים העדתיים החברתיים, מנהגיהם של בני עדות המזרח או ציור פרטני של אנשי שוליים. כאשר באמצעות כל זאת בוחן בוסי שאלות של זהות ואקסיומות חברתיות בישראל של העשורים האחרונים. 

בניגוד לאדף וברדוגו שילדותם עברה עליהם בפריפריות רחוקות מהמרכז, בהם הנוף שימש כמקור של נחמה, ילדותו של בוסי עברה עליו בפאתי תל אביב המודרנית, כשהמרכז ניצב כל העת מול עיניו, כחולצה אדומה מתנפנפת מול קרניו של ילד, נער, איש  זועם. החיים בשכונה המזוהה עם הפנתרים השחורים למשל,  'אימנה' והפכה את כתיבתו לבוטה, זועמת ובשל כך גם לפלקטית, סטריאוטיפית וחד גונית. ניכר כי בוסי לוקח את מזרחיותו כקרדום לחפור בה, והוא מטליא את השחור בלבן בעזרת תפירה בלתי גמורה. 

'אמא מתגעגעת למילים' מספר סיפור משפחתי המתפרס על פני יובל שנים ומתאר מהלך חיים מסוכסך וקשה של משפחה עיראקית קטנה מרמת גן המנסה להשתלב בחברה הישראלית. המשפחה סגורה בתוך מובלעת פרטית בעלת קודים ומנהגים עדתיים משלה, כשהמאפיין העיקרי של משפחה זו הוא הכבוד המעוור והפרימיטיבי המוביל בסופו של דבר לכל אותם פספוסים ואי הבנות. כבוד המלווה ברגשי נחיתות עזים, המצליח לדחוק ולטמון את האהבה עמוק תחת כובד הגאווה.

 האם  נזימה היא אישה עירקית כנועה וותרנית וצייתנית. האב רחמים הוא גבר פרימיטיבי ואנאלפבית. האב ממרר, בדרכו שלו, את חיי אשתו ובנו. בנם עובדיה, שנולד אחרי ארבע עשרה שנות עקרות, מאפיין בהתנהגותו המרדנית את בני הדור השני בארץ: הוא מתבייש בהוריו, הוא מתבייש במבטא הגרוני שלו(החית והעין המודגשים), הוא שואף להחליף את שמו( מעובדיה יחזקאל לאורי קאל), הוא מסתיר את טעמו במוסיקה(זוהר ארגוב) ובסרטים(סרטי בורקס), הוא מצטרף לשומר הצעיר, הוא מתגייס לצנחנים, הוא משיל את שרשרת הגורמט מצווארו והוא אף מסרב לבקר בבית הכנסת. בבגרותו, לאחר שהתאכזב מהחברה הישראלית הגזענית הוא יורד מהארץ ועוקר לגרמניה. אך גם שם מגולחי הראש האנטישמיים יזכירו לו בהתנהגותם את ילדי תנועת הנוער השומר- הצעיר שהיכו אותו בילדותו על שום היותו שונה, בעל חזות מזרחית מידי. ההשוואה מרחיקת הלכת של גיבור הספר, את האשכנזים לנאצים(אשכנאצים) היא מקוממת ביותר ומעידה על חולשתו של דמות הגיבור . מחד, אי יכולתו של בוסי להפריד ולאמת  את מסגרות הדימויים שבה גדל ומאידך, להיצמד לתחושת האין-אונים , ההסגרות הבוטה והמתסכלת בתוך עולם מהגרים של יהודים מזרחיים.

 גיבורו של בוסי הוא דמות בעלת משבר זהות אשר נופלת בין הכיסאות. אך עם זאת, בניגוד להוריו, הוא גם "ערס עם אג'נדה"- נער אמיץ המנסה לפרוץ בכל כוחו את המעגל הצר שממנו בא, והוא בועט בשתי רגליו האחוריות בכל אותם העקרונות שעל ברכם התחנך. בקיצור, כמו שנוהגים לומר:'יורק לבאר ממנה שתה'.

הבעיה העיקרית בספר היא שבוסי נוגע בו זמנית בנושאים רבים מידי כדוגמת אפליה עדתית, פער דורות, מזרחיות מול אשכנזיות, נאציזם, שואה, עוני, תופעת הירידה מהארץ, המצב הביטחוני, הכיבוש, הפיגועים ועוד. למראית עין ספר זה יכול לשמש כנחל איתן לכל סוציולוג, חוקר תרבות מזרחית, אך במבט עמוק יותר הדיכוטומיות שבו מאכזבת. נשאלת השאלה, למשל, מדוע צריך היה לדחוס אל תוך אכסניה בת מאתיים עמודים שעיקרה הוא סיפורה האישי של משפחה קטנה, גם את מגולחי הראש בגרמניה, וגם את המצב הביטחוני בארץ? הספר היה יוצא נשכר אילו היה מצטמצם ונשאר דווקא בתוך סמטאותיה ורחובותיה של רמת גן של אותם ימים, ומשתדל לבנות יותר נפח ועומק פסיכולוגי לדמויותיו, שכעת הן מצטיירות כמו סילואטות סטריאוטיפיות שטוחות, המשאירות את הסופר והקורא בתוך הגבול של העולם הישראלי-מזרחי.

  ישראל העולה מן הספר מצטיירת כמדינה גזענית ופרימיטיבית ונדמה במהלך הקריאה כי בוסי נובר בפצעים העמוקים ולו רק בכדי לפתוח את הפצע המדמם. בוסי מצטרף לשרשרת של סופרים ישראלים מזרחיים אשר מפנים בכתיבתם אצבע ארוכה ומאשימה אל החברה הישראלית האשכנזית. אלו המניפים את דגל המזרחיות תוך קריאת תיגר גאה האומרת: אנחנו ישראלים מזרחיים, גאים במזרחיות שלנו, נכתוב ונתאר את כל מה שעוללו לנו. בספר כותב בוסי:"זאת הדרך שלי לנקום בגזענים הישראלים, נכדי קורבנות הנאצים, שלא קיבלו אותנו למועדון שלהם, קראו לנו ערסים…"(עמ' 79)

אפליה מכל סוג שהוא צריך להתריס נגדה ולנסות לצמצמה ולהוקיעה. אך עם זאת, חלק מן הסופרים הישראלים-מזרחיים נופלים לעיתים שבויים בנושא עצמו עד כי איכות כתיבתם נהפכת בעיניהם לדבר משני ונפגמת. כי הרי ברור שמתחת למעטפת הנושאית חייב להתקיים גרעין ספרותי, אנושי-רוחני נטו ואת הגרעין הזה לא מצאתי בספר זה, גם לאחר שהפשטתי אותו מכל מחלצותיו. בוסי במשולש המזרחי נמצא סגור עדין בתוך גבול עולמו המבולבל והסובייקטיבי, תוך גירוד מדמם של כמיהה לאהבה, חיבוק והשלמה.

 

אם ננסה למתוח קווי שוני ודמיון בין שלוש הצלעות, נגלה בבירור כי בין ברדוגו לאדף המשותף הוא רב בעוד ש 'הברווזון המכוער' במשולש זה הוא דודו בוסי. בעוד שניכר כי אצל השניים הזהות המזרחית איננה המוליך העיקרי ביצירתם והם אינם לוקחים את מזרחיותם כקרדום לחפור בו, אצל בוסי הזהות המזרחית בספר היא המוליך העיקרי. בעוד ברדוגו ואדף יציירו משפחות פריפריאליות דרומיות החיות בשלום בית יחסי. דבר המצביע כי העוינות של הבית הלאומי לא פלשה לבית הפרטי. אצל בוסי מצטיירים היחסים בתוך המשפחה הגרעינית כעוינים ומשוללי כבוד, יחסים המעידים כי העוינות של הבית הלאומי פלשה לבית הפרטי והשחיתה אותו לחלוטין.  בעוד השניים מציירים דמויות מזרחיות באופן עדין, וחף מכל סטריאוטיפיות ומחאתם העדתית היא מישנית וכמעט מוסווית, נראים גיבוריו של בוסי, המתפוצצים מעודף סטריאוטיפיות, כפרודיים כמעט. ופרצי המחאה המתריסה שבספרו נידמית כסכין שלופה. עמידתו העיקשת על 'הצד השחור והדפוק' מחזקת את התחושה כי בוסי תקוע ומחותל עדיין בדורם של הוריו, וכנראה מאפיינת עדין רבים מבני דורו.

כתיבתו של ברדוגו אינה משתייכת לצד זה או אחר והיא מתניידת ומזגזגת בין הגבולות:"אני חי על הפערים, על הבדלים, אני מנסה להדביק את עצמי למשהו ולא מצליח. הייתי נורא רוצה להשתייך לאיזושהי קבוצה. לקבוצה תל אביבית או לקבוצה מזרחית, אבל אני פשוט לא מסוגל" אומר ברדוגו. גם פנייתו של אדף אל עבר סוגת הפנטסיה הקסומה והימנעותו מנקיטת עמדה ברורה לגבי צד זה או אחר מחזקת את התחושה כי הפערים בין המזרחיים לאשכנזים בקרב בני דורו הולכים ומצטמצמים. ואם בדור הראשון היו הפערים ברורים וחריפים הרי בדור השלישי ניכר כבר כי הישראליות תפסה, כמעט לגמרי, את מקומם של האשכנזיות והמזרחיות גם יחד, ואפילו מעלה אותם אל הפנטזיה והנשגב .

על פי תפישתם של ברדוגו ואדף, החברה הישראלית, ישראל, עדיין לא מתפקדת באופן מוחלט כמדינה רב תרבותיות המתנהגת בסבלנות לכל מגווני התרבות שלה תוך שהיא משמרת ומטפחת אותם, אך עם זאת ניתן כבר לראות על קו האופק סממנים לכך. אצל בוסי כמובן הרב תרבותיות רחוקה מאיתנו כרחוק המזרח מן המערב.

דרור משעני, חוקר ספרות ועורך מוסף 'ספרים' בעיתון 'הארץ' כותב בספרו 'בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד' כי:"עכשיו יהיו לתרבות הישראלית שני ייצוגים שונים לגמרי, קרועים ביניהם, של המזרחיות: זה של הצעיר המזרחי השחרחר, הפראי, שאגרופיו מונפים אל על ופניו מעוותות בשנאה, וזה של האינטלקטואל הזוכר את מזרחיותו אבל מסוכסך איתה, שידיו אוחזות בעט ופניו ישראליות"

 

גם אם יהיו כאלה שיראו באינטלקטואל הישראלי, הזוכר את מזרחיותו, נמען אבוד לאותה מזרחיות תוססת וישנה, עדיין צריך לזכור תמיד, לפחות בהקשר הספרותי, כי הכישרון היחידני של סגולת הכתיבה, הוא העומד מעל לכל.

 

 

 

 

 

 

20 תגובות

  1. מירי פליישר

    שולחת פרוז"קטור של כירורג לתוך הלוע הרותח של פוליטיקת הזהויות וקוראת לסדר את האמנות באשר היא אמנות.

  2. נמאס כבר מהתיקון אפליה הזה. האמנות נראית כל כך רע דרך הפריזמות האנתרופולוגיות והפסיכולוגיות. די!!!!!!!!!!!! להתיחס לטקסטים ולא לפנתרים. להתייחס לטקסטים ולא לשולה אלוני. להתייחס לטקסטים ולא לפלמ"ח. פרובינציאלים!

  3. בהזדמנות הקרובה שאת פוגשת את דרור משעני תשאלי אותו אם הוא מ"סלטי משעני"… תעשי לו אפליה מתקנת בהפוכה. ובאותה ההזדמנות תאוננו שניכם על זהות המזרחי הקומפלקסיבי בספרות ובשירה העברית הפוסט-אשכנזית. ואחרי זה תלכו לאכול איזה חומוס אצל ההורים של בוסי. אחלה אפליה מתקנת. אחלה ספרות. פרובינציאלים!

  4. שירי אבוקסיס-רוגוב

    אה, שכחתי. אני לא רוגוב מהדם שלי. במקור אני אבוקסיס. אז תיזהרי!

  5. אני מחפשת הכרויות סקס בתארי הכרויות סקס ברשת
    http://www.sexmania.co.il/
    http://www.bonakir.com/
    http://www.bonakir.com/blog/
    וגם אתרי הכרויות אהבה
    http://www.loveclick.co.il/
    http://www.easydate.co.il/

  6. כשחם בחוץ והמזגן מקולקל זה הפיתרון
    טכנאי מזגנים
    ‫‪‫ניקוי שטיחים

    • [url=http://www.xn--4dbelggcjvfrf.org.il]טכנאי מזגנים[/url]
      [url=http://www.xn--9dbdcebab3a1a5eo.co.il/]ניקוי שטיחים[/url]

השאר תגובה ל לילי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי