בננות - בלוגים / דפנה שחורי / על סוזי ש' / אמא שלי / היום ב'טיים אאוט'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

על סוזי ש' / אמא שלי / היום ב'טיים אאוט'

 

 

 

 

 

 

  


'העגלה'/ סוזי ש' / אקריליק על בד.


ג'ולייטה של הצבעים

 

דפנה שחורי מתגעגעת לאמה, ציירת ומשוררת שמעולם לא קיבלה את ההכרה שכל כך הגיעה לה

 

המאמינה

 

לעולם לא אחדל לטפל בעצמי

אפילו בקבר אני אמשיך

לצחצח את עצמותיי

כי אני מאמינה

שפעם

ימצא אותי הארכיאולוג

ויגיד אהה! 
איזו גולגולת יפה מצאתי
בתוך האדמה

[שיר של סוזי ש' ]

 

 

ב_23 בדצמבר, בלילה שבין נר חנוכה ראשון לנר חנוכה שני, אמא שלי עזבה. והפעם בלי מזוודה, בלי ספרים, בלי ציורים. היא היתה ציירת ומשוררת מקורית וחזקה שמעולם לא הציגה ופרסמה מעט שירים. וכבר אין יותר שיחות טלפון בינינו שלוש פעמים ביום, ואין יותר שיחות נפש לפני השינה, ואין יותר בפני מי לשפוך את הלב, ואין יותר עם מי לרקום תוכניות, לספר חלומות זוועה או סיפורי הצלחה. לאמא שלי, שהיתה הקוראת הראשונה של השירים שלי, אני חבה את שירי. את גילוי השירה ואת אהבת השירה – שצמחה בתוכי עם השנים לענפים סבוכים וקשים. מדי יום אני מוצאת עצמי ממש מרימה טלפון כדי לחייג אליה, כשאין בעצם למי לצלצל.

היא היתה ניצולת שואה, טבעונית קיצונית, אוטודידקטית, בת 80. בצעירותה רקדה ושיחקה בתיאטרון זירה ובקאמרי. מעין דון קישוטית נצחית, ליצן עצוב, ג'ולייטה מסינה של הצבעים, היפית אמיתית, מטר חמישים וחמש, עיניים חלומיות תכולות. סיפור עגום של החמצה.

מעל מאתיים ציורים השאירה אחריה. חדרים מלאים בבדים – קרנבל של יצורים, פרצופים מבועתים, עליזים, פרצים של צבע, קרונות של נוודים, עגלות קסומות מתגלגלות מתחת לשמי גן עדן. בבית היו תמיד ספרי שירה, ספרי אמנות, שפופרות של צבעים. כן הציור נותר מיותם, שעון על השולחן המוכתם, עמוס במכחולים. היא אהבה לנדוד ממקום למקום, מעיר לעיר, מדירה לדירה. בשלב מסוים בחייה שכרה בית קטן ליד הים. בלילות, עם רחש הגלים, היתה ערה. מעשנת, שותה קפה, רוקדת על מדורת הגז במטבח, רוקחת צבעים בכוסיות זכוכית קטנות. משקפיה תלויים על אפה העדין. כמו פרפר משונה נאבקה עם המילים, הסתחררה סביב הבדים – צוללת לפנטזיות, שותה ברנדי. מבקבוקון קטן של משקה שהיה טמון תדיר בתיקה.

היה לה סיפור חיים קשה ובלתי ייאמן. כזה שיכול היה לפרנס אינספור ביוגרפיות ולהתחרות בהצלחה בסיפוריו האגדיים הפנטסטיים של גבריאל גארסיה מרקס. ומה שמקסים הוא שעם כל הקשיים נשארה אופטימית, אפופה בתוכניות גרנדיוזיות – כמו ראתה הכל דרך משקפיים ורודים. למשל, כמעט עד יום מותה, כשהיא בקושי הולכת כבר (בגלל כשל ריאתי) עוד חלמה לשכור דירת סטודיו בפלורנטין. חלמה לפתוח גלריה משלה. זה היה לאחר שבעלי הגלריות בעיר לא טרחו להסתכל בדיסק של ציוריה (ואיך יכולה אשה קשישה להתחרות בפרחי בצלאל או המדרשה?) "אנחנו מלאים לגמרי, תבואי בעוד שנתיים", היה הפזמון החוזר ששמעה. "בעוד שנתיים??? הם משוגעים??!! מי יודע אם אחיה עד אז", היתה אומרת בזעם אחרי עוד סיבוב גלריות בעיר.

פעם, לאחר ששמעה הרצאה של רותי דירקטור, צלצלה אלי נלהבת: "חייבים להזמין אותה לראות עבודות", אמרה. אבל זה לא קרה. אני, מצידי, לא לקחתי יוזמה, והיא עצמה חששה לצלצל. "ישמעו קול מבוגר עם מבטא הונגרי כבד ולא יתייחסו אלי", אמרה.

האמת היא שאחותי ואני אכולות אשמה ומכות על חטא על כך שלא עשינו מספיק למען קידום היצירות שלה. תמיד תכננו. התעצלנו. דחינו, כעסנו, בטענה שקשה לפרוץ את חומת הביורוקרטיה של הממסד האמנותי. ובמקרים המעטים כשכבר הצלחנו לסדר לה אפשרויות להציג בחללים קטנים היתה מבטלת זאת בייאוש ופוסקת: "אם כבר בגילי אז רק בגלריה נחשבת". היא הרגישה שמגיע לציורים שלה יותר. הנפש שלה תמיד רצתה ללכת בגדולות אבל נשארה בצל.

ועכשיו היא איננה, ובמחסן עומדים מיותמים זה על גבי זה הציורים. וכמו בעלי חיים יפהפיים הם מבקשים לפרוץ החוצה.

ואיך כתב דוד אבידן בשירו "דיון דחוף"?

 

"אם ככה אז איפה אמא שלי.

אם ככה אז איפה אמא שלי.

אני רוצה לטוס גבוה

אני רוצה לטוס גבוה.

למעלה יבש ודליל.

למטה רטוב וקליל

ומי שאינו מאמין

שימתין, שימתין". 

מתוך הגיליון 'תעשה לי ילד' על הורים ילדים ומה שבינהם

 

 

 

 

 

18 תגובות

  1. תמי כץ לוריא

    דפנה
    כתוב יפיפה, בעיקר המשפטים הפותחים, ממש ריגשו אותי.
    שוב: חבל שלא הכרתי את אמא שלך

  2. דפנה, הציור מרגש ופועל עלי מאד חזק, כך גם התחושות, הרגשות והמחשבות שלך המובעות בטיים אאוט. חבל באמת שאף אוצר לא גילה אותה, ובענייני ילדים הורים כנראה שלעולם תהיה הרגשה שאפשר היה לעשות יותר, אבל נראה לי שממקום הימצאותה כעת היא שמחה בך-בכן ובאופן הנצחתה

  3. היי דפנה
    מתוקתי, אני אוהבת את אמא שלך, היא נתנה לך כל כך הרבה, היא הייתה אמא נפלאה…
    זכית, גם את וגם אחותך…
    שלך טובה

    • רשימה יפה ורגישה ,דפנה, אהבתי את תאוריך במיוחד "ג'וליטה מסינה של הצבעים" מאוד מכמיר לב ומוכר הרצון הזה לצלצל למישהו שאיננו, הנוכחות הזאת שבהעדר. זכית שהיתה לך אם כזאת

  4. מירי פליישר

    איזה ציור יפה ואיזו הקדשה נוגעת ללב.
    אולי עכשיו תוכר לפחות והיא תביט מלמעלה ותגיד : נו טוב שיהיה.

  5. דפנה יקרה, הציור מזכיר לי את ברגנר, הגלותיות. אין בית. אנשים עם שקים עומדים ומחכים שיאספו אותם ועגלה, ספק מיטה על גלגלים. ללא ספק אופטימית – העיניים מאירות (אפילו אין אישונים).
    תשמחי בה, כי היה לך עם מי לדבר שיחות נפש, עם מי לרקום תוכניות וממי לשאוב כוח והיא הבינה אותך באמת.
    ואל תכו על חטא – עוד נעשה עמה חסד.

  6. דפנה יקרה,
    אולי זה יישמע לך משונה, אך אני מאמין ובגדול ממש, שאף פעם לא מאוחר. אם תהיה תערוכה שלה במקום טוב, היא תדע על כך, ותשמח על כך, וייסגר המעגל ותבוא על שלום פרשת חייה ותשכון שלום בעליונים ותחתוניים. את יודעת, במילה 'מאמין' יש ספק והיא לא ממש מתאימה לי, אך אין לי בינתיים מילה אחרת, אני פשוט בטוח שבתערוכה הזאת תרגישי את נוכחותה ויגלידו הפצעים בזמן ותבוא השלמה מבורכת.

  7. תלמה פרויד

    דפנה,
    היה לי אבא שצייר נפלא!! בעיקר היה פורטרטיסט מעולה וידע לצייר סוסים יותר טוב מרוב הציירים שאני מכירה שהתמודדו. פה ושם השתתף בתערוכונת כזו או אחרת ותמיד ברח מהתמודדות עם 'מקום טוב באמצע', כי החמיר מאוד עם עצמו. בערוב ימיו הוא החליט לנסות להציג בגלריה מכובדת. אמרתי שאתגייס לעזור. הוא מת לפני שהספיק. כן הציור שלו עם אחד הציורים האחרונים שלו וכל ספרי האמנות שאסף בחרדת קודש עדיין אצלי. קראו לו יואל פרויד.
    יפה כתבת – גם בשבילי.
    "מי שאינו מאמין
    שימתין, שימתין"….

  8. איריס קובליו

    דפנתי, כתבה מרגשת מאד . אוהבת את הציור ואת כתיבתה, והכי אוהבת את כתיבתך. אני מרגישה מאד קרובה אליה מתוכך. אדבר איתך על זה מחר.

    • איריס קובליו

      ועוד דבר, היא ציירה אותך מימין לעגלה, לא? ואם לא התכוונה, בכל זאת את משתקפת בו

  9. ריגשת דפנולה.

  10. דפנה – לא יאומן:
    כל פעם שמגיע נר שני של חנוכה אני מרגיש שהוא גם נר נשמה-
    כי אמא שלי עזבה את הבית בנר שני ומעולם לא חזרה.

    והשיר של אמא על האמונה לועג לארכאולוג, נוקב בפקחון שלו. אני מבין אותו על רקע השואה. שם רופאים היו שטנים.
    ומן הסתם כל מיני אנשי מדע, שהעניקו לנו חכמה אך לא הדבירו בערות.
    חוסר אמונה הוא בערות, כך אני מבין את השיר הטהור של אמא.
    אמא לא הביעה רפיסות מול ממצאים:
    כותרת השיר היא:

    המאמינה

    כי אני מאמינה/שפעם/ימצא אותי הארכיאולוג/
    ויגיד אהה!/ איזו גולגולת יפה מצאתי/
    בתוך האדמה

  11. דפנה, אם יש אופציה לגלוש באינטרנט שם למעלה, אמא שלך ודאי גאה בך מאד.

    על הציור שלה שהצגת (מרשים ועז-מבע), על השיר שלה (המקסים ומצחיק. כן. מצחיק) שחשפת, על המילים שלך ושל אבידן.

    שבת שלום, דפנה.

  12. מרגש מאוד ועצוב, דפנה

    עוצמה רבה וקול ייחודי ביצירתה של אמך. מקווה שתמצאו את הדרך להוציא את שיריה וציוריה לאור.

  13. דפנה שחורי -,תודה לכל המגיבים/ות

    על התגובות המרגשות

  14. טל פישר (מגיב)

    נשמע שהיא היתה טיפוס מיוחד ומדהים,
    ואפשר לראות דרך המילים כמה אהבתן אותה.

    יהיה זכרה ברוך – ועדיין אפשר להציג את עבודותיה, לדעתי…

    טל.

  15. מירי פליישר

    החמצה זה MUST עם הורים. אחרי הכל הם אמורים לגדל אותנו ואנחנו עסוקים בלגדול. אחרי לכתם נזכרים מתגעגעים מצטערים. כתבת מקסים על סוזי ש' גם זו מצבה. והציורים מלאי תום וצבע. ילדה ציירת חולמת ומשוררת. עכשיו כבר אדע מי זו סוזי ש'

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי