בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ביקורת של אלי הירש על ספרי 'גולדפיש' היום בידיעות אחרונות
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ביקורת של אלי הירש על ספרי 'גולדפיש' היום בידיעות אחרונות

 

 

 

 

 

אלי הירש קורא שירה

 

קתרזיס

 

דפנה שחורי כתבה ספר דרמטי ואלים שהוא

בו בזמן נגיש ומעורר חיבה

 

השיר שפותח את 'גולדפיש', ספרה השלישי של דפנה שחורי, קובע את הטון

של הספר כולו: חשוף, דרמטי, זועק, מעוטר בדימויים זואולוגיים אלימים

- חולדה כרותת ראש, למשל- ובכל זאת משהו בשירים נותר נגיש, רך,

מבוית, כמעט מתוק.

המשוררת חשה קרועה, שותתת דם, משוסעת. אהבתה נרצחת באכזריות על

ידי לוכד מזיקים מסתורי. המכה כל כך קשה וקטלנית, שברגע הראשון לא ברור

לה מי הרוצח ומי הנרצח, איפה הראש ואיפה הגוף, מה מחובר עדיין בעבותות של

בשר ומה נגדע ונשחת לעד, ואיך אהבה גדולה, סימביוטית, הפכה פתאום לפגר

עלוב של חולדה. ובכל זאת הכל ברור: הנה דפנה-הגוף, והנה אלון-הראש. הנה

דפנה- הקורבן שננטש לסבלו, והנה אלון-הבוגד שנטש. הנה דפנה המשוררת

שקוראת לדברים בשמותיהם ובדרך זו משיבה לעולם ההפוך את סדרו, והנה

השארית של כל זה- האהבה לאלון והזעם הנורא עליו אחרי שהלך.

   מה שמתחיל חזק כל כך, במערבולת של כאב ואלימות, הולך ומתבהר, הולך

ומתפרק ליסודותיו לאורך השיר. תחילה מופיע "סבל טהור ונקי" שאין לו שם,

אחר כך מתגלה קהל הקוראים האדיש, ולבסוף צפה ועולה מילת הגנאי הצפויה

"בוגד". הסבל המלוכלך הופך טהור ונקי, החולדה המשוסעת נעלמת לטובת

סדרה של אמירות ישירות, לא מתחכמות, כמעט מביכות בכנותן.

   נדמה לי שזה הקסם ששירתה של שחורי חותרת אליו-אלים אך לא מאיים.

מצד אחד היא חשופה, ישירה, נועזת, שוחטת חולדות או מצליפה עד זוב דם בדגי

זהב, ומצד שני מקפידה לא לחרוג ממה שמעורר חיבה, הבנה, הזדהות מיידית.

הסדר תמיד נשמר: המשוררת היא קורבן שנבגד וננטש, הגברים בחייה מתאכזרים

אליה, ועל חולשתה היא מפצה בעיצובם של דימויים צבעוניים וחזקים שתפקידם

להכיל את סבלה וזעמה ולהעניק להם דמות מושכת, אולי אפילו חיננית.

לחולדה אקרא דפנה

לַחֻלְדָּה אֶקְרָא דַּפְנָה

אֶקְרָא לָהּ גַּם אַלּוֹן

אֶקְרָא לַחֻלְדָּה גַּם דַּפְנָה וְגַם אַלּוֹן

לָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ שֶׁהֻפְרַד מִן הַגּוּף בְּאַכְזָרִיּוּת בִּידֵי לוֹכֵד מַזִּיקִים

אֶקְרָא אַלּוֹן

לַגּוּף הַמְפַרְפֵּר שֶׁנּוֹתַר עַל הַקַּרְקַע נְטוּל כִּוּוּן

אֶקְרָא דַּפְנָה

לַסֵּבֶל הַטָּהוֹר הַנָּקִי אֵין אַגַּב שֵׁם

אֲבָל אֶת אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁבּוֹ גִּלִּיתִי אֶת הַחֻלְדָּה

אֲכַנֶּה קָתַרְזִיס

וּלְכָל קוֹרְאַי שֶׁהַמִּלִּים הַלָּלוּ סְתוּמוֹת בַּעֲבוּרָם

אֶקְרָא קָהָל עִוֵּר

חֵרֵשׁ לְסִבְלוֹתַי

דָּמוּם לִכְאֵבַי

וּלְךָ

אִם אַתָּה בְּמִקְרֶה קוֹרֵא עַכְשָׁו אֶת הַשִּׁיר מְגַלֶּה בּוֹ הָמוּם

אֶת שִׁמְךָ

בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה

אֶקְרָא בּוֹגֵד

 

'גולדפיש' הוא לא קובץ שירים סטנדרטי. השירים מאורגנים בארבעה שערים

שהם בעצם מחזורים ארוכים, כמעט פואמות. כל פואמה פורשת סיפור מורכב

ומתארגנת סביב דימוי מרכזי-חולדה משוסעת בפואמה הראשונה, ילד משותף

שנקרע בין אימו ואביו בפואמה השנייה, דג זהב כמה לאהבה שחבורה של גברים

בעלי שמות תנ"כיים מתעללת בו בפואמה השלישית, וגבר שאורז את חפציו

ועוזב את הבית אחרי שבע שנים בפואמה הרביעית.

   הכיוון הכללי ברור למדי: תפקידם של גברים הוא להכאיב ולאכזב, ובכל זאת

אפשר למצוא בכל אחת מהפואמות בספר לפחות רגע אחד שבו פנטזיית האהבה

הגדולה של שחורי לא חוסלה עדיין, ודווקא הרגעים האלה מעניקים לספר את

שיאיו. כזה למשל הוא השיר 'ללדת על ברכיך', שרוקם משולש משפחתי מפתיע

של אם, אב וילד ברגע הלידה:" נֵשֵׁב בַּנּוֹף בַּדִּמְדּוּמִים/ כְּשֶׁיַּתְחִילוּ הַצִּירִים/אֲנִי

אֵשֵׁב עַל בִּרְכֶּיךָ/ כְּמוֹ עַל כִּסֵּא מְיַלְּדִים/ עֵירֻמָּה/ וּמִתַּחַת כְּבָר הֵכַנְתָּ אֶת הַמַּצָּע/

קַעֲרַת חֲלַב עִזִּים חֲמִימָה/ לְתוֹכָהּ יִגְלֹשׁ הַיְצוּר שֶׁלָּנוּ/ עִוֵּר וְחַם/מְכֻסֶּה עֲרָפֶל

קְרוּמִי לָבָן/ וְאַתָּה תְּלַקֵּק אוֹתוֹ/ עַד שֶׁיִּתְגַּלֶּה לִשְׁנֵינוּ".

   זה ציור חזק ומשונה, מרתיע ומושך: אם יולדת את בנה אל תוך קערת חלב

כשהיא ישובה בחיק אביו, ולאחר מכן האב מלקק את החלב עד שהבן מתגלה. על

הדעת עולים ציורים מפורסמים מתוך המיתוס הנוצרי- האם והילד בחיקה של

סנטה אנה, למשל, או גרסאות מסוימות של השילוש הקדוש שבהן האב המזוקן

חוסה על הבן הצלוב בחברת יונה זוהרת. מה שהכי בולט בתמונה הזאת הוא כמובן

מיקומה של המשוררת- לכודה באקסטזה של חבלי לידה בין אב ובן, יולדת, נולדת

ומתעברת בעת ובעונה אחת. אולי משהו במיקום המסובך הזה, שיש בו כמובן

עוצמה רבה, מסביר את הכאב והאלימות שמתפרצים בשאר השירים.

 

גולדפיש// דפנה שחורי כרמל-עמדה  69 עמודים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

43 תגובות

  1. אני שמח להיות המגיב הראשון. ביקורת מצוינת ומדויקת על ספר חשוב, מרגש ומעניין מאוד. אני חושב שהירש מנתח בקצרה ובאזמל מבקרים מושחז את הפואטיקה של דפנה שיש בה עולם דימויים שלם. כמה נכון לראות את הספר כסוג של מכלול פואטי או כרצף פואמות עם פרקים ומוטיבים חוזרים ולא רק כשיר בודד, וגם ההבחנה היפה הזאת כי האלימות המתפרצת והמחאה הבאה לידי ביטוי בליווי דימויים צבעוניים בסופו של דבר מתחברת לחיים וללידה ולא עומדת כנגדם, היא מאוד נכונה. רני.

  2. ברכות, דפנה.
    חיפשתי את הספר שלך ולא מצאתיו… הוא יצא כבר?

  3. אמנם לא קראתי את הספר במלואו, אבל ממה שראיתי כאן נראה שברשימה הזאת אלי מדבר לעניין. בהצלחה.

  4. דפנה, כיף לך שזכית בפירגון מאלי הירש.
    חזרתי שוב לשיר שלך "ללדת על ברכיך" שפירסמת כאן בבלוגיה. ושקעתי בהנאה לתוך התמונה האינטימית הזו של היולדת המיתיילדת, על "היצור/בן שנולד.

  5. שבת שלום דפנה
    כמה טוב לקרא ביקורת כזו מפרגנת. הלוואי עלי.
    את דעתי על שיריך שפרסמת בבלוג הבעתי באריכות בזמנם ,עכשיו עלי לרכוש את הספר ולהנות מהמכלול.
    גיורא

  6. היי דפנה. ביקורת נהדרת. ונשמע באמת מבנה מרתק. יישר כוח. תארי לך גם שהתווכחתי עם בתי, שלא יכולה להתנתק מהמסנג'ר, כדי לכתוב לך… מה זה אומר? א. סמכותי כהורה עליה בגילה הנתון שואף לאפס… וב. ששמחתי מאוד לקרוא בעיתון… אקרא ג ם הספר. שבת שלום. ל. איני.

    • דפנה שחורי-ללאה איני

      לאה תודה על המאמץ שכל כך מוכר לי, גם לי יש שתי בנות 10 ו 13 ולנתק אותן מהמסנג'ר זו משימה לא קלה

      עם בתי הקטנה נעמי היינו יושבות בחורף שעבר יחד עם היי יולי בהנאה עצומה

      שבת שלום

  7. הביקורת בהחלט חיובית וטובה. וכך אמורה להיות הביקורת הבונה. אני יכול להסכים עם רוב התאורים פרט לאלימות שאיני משוכנע שזאת האמת העירומה בשיריה. אני מאמין שהאלימות כאן היא ברמה אחרת, גבוהה יותר והיא שוות ערך לאותו אסון אישי בכל הרמות שמתרחש כאשר גבר עוזב לטובת אחרת ומשסע בשר ודם, לב, נפש, רגש וכל קיומה של אהובתו לשעבר, פוער תהום לרגליה ואלף ימים ולילות חשופות לכל פגע. אנא אחמאטובה כתבה פעם: "אהובי, מה עשית לי? ומה אני עשיתי לך?" (בעלה נלקח ממנה ע"י השלטונות כאמצעי לחץ וכבן-ערובה). זאת אלימות אחרת. אהבה, אושר ובגידה, הכל זכור ולא נשכח. כחיה פצועה שנושכת את בעליה הנערץ. כך אני מבין את דפנה שחורי בשירים אלה.

    • דפנה שחורי-לגרא

      גרא
      איזו תגובה סבוכה ומסובכת-שיר בפני עצמו):

      היום בארוחת שישי משפחתית עלה כדיון נושא האלימות, הכאב, הסבל. בעולמנו כפי שהוא, הסבל והכאב(שנובע לפעמים גם מאלימות) עוצמתיים הרבה יותר מעוצמות ההנאה או האושר. כך שאם נמדוד את עוצמות הסבל מול עוצמות ההנאה למשל(שהיא מותרות על פי רוב) נבין שלעולם עוצמות כאב יהיו חזקות בהרבה מעוצמות של נועם, הנאה, או אושר -רוחני ככל שיהיה. וזה עוד טיפה לעניין האלימות שהיא כמובן מכלול של אלימויות ויכולה להגיע מכל מיני מקומות

  8. מזל טוב! איזו ביקורת יפה,
    בסוף יצאו הספרים שלנו ביחד.
    שיהיה בהצלחה.

  9. ביקורת נהדרת, ברכות.גם מעניינת וגם מגרה לקרא עוד.

  10. מברוקי דפנולה. ולקבל ביקורת כזו יפה מאלי זו מחמאה גדולה.

  11. איריס קובליו

    דפנתי, אהבתי בבקורת של הירש את "מצליפה… אך מעוררת חיבה" וכזאת אכן שירתך, וספרך המדהים מונח אצלנו מזה שבוע על השולחן המרכזי ונוכחותו בוערת

  12. דפנה,

    קראתי את הביקורת בעיתון. מברוק!
    אני חושב שהמבקר דג את זהב האוקיאנוס הפואטי שלך.

    רק אל תקראי לנו "קָהָל עִוֵּר". אנו לא חרשים לסבלותייך, לא דמומים לכאבייך.
    :)

    בהצלחה!

    • דפנה שחורי-לשחר מריו

      בטח שיש כוכבים באוקיינוס-כששוכבים על הגב בחושך ומתבוננים מבעד לגלים הגבוהים למעלה..

      תודה על הקריאה ואתה הוא כוכב):

  13. תמי כץ לוריא

    היי דפנה
    ביקורת טובה ומפרגנת, אם כי לא קולעת בול לטלטלה לכוח ולפנטסטיות שבשיריך,
    בהצלחה!!!

    • דפנה שחורי-תמי כץ לוריא

      בשביל לקלוע בול צריך להתאמן שנים בקליעה למטרה ):):
      אבל כל קליעה שהיא ליד הטבור -אחת ועוד אחת ועוד אחת בסוף יוצרת את הבול!!

      • סליחה על הכנות. אבל…
        נורא מגעילים השירים, התוכן שלהם… כמו כת השטן או משהו…
        יש לך איזה קשר לכת השטן ??????

        • את גם נורא כועסת , שומעים את זה חזק,
          עד כמה שידוע לנו שירה לא אמורה להיות
          מיץ הזבל של ההרגשה שלנו, אלא הנקיון
          אחרי הטינופת.

          אבל את בטח חושבת אחרת, גם העכברוש.

          • אליק בליק בום קירש

            הספר כמו עטיפתו,צעקני וולגרי,דופק על תופי פח כדי לקלוט תשומת לב,שילוב נחרץ של הצעקני והבנאלי

  14. גם לא נעים לקרוא את "השירה" שלך,
    קחי בחשבון. התגובה שלי באה מהמקום
    הכי כן שיש. לא תקבלי תגובה לשירייך
    ולעולמך המסוייט , אמינה יותר ממני.
    וזה שלא נעים? כן לא נעים.
    זה פועל יוצא של גינונים שיריים
    עודפים, של חנופה לקורא ברמת דשא,
    של עודף הגזמות בשביל להיות קולית,
    של נוסחאות של איך כותבים שירה,
    ושל המון המון בולשיט שנשפך על טקסטים סתמיים שהגיע הזמן להגיד עליהם בקול רם : זאת לא שירה!
    אולי היה עדיף שתהיי מבקרת
    ולא משוררת, זה לא ממש הגיוני שזה
    יהיה ביחד, ועוד במיוחד אצלך.

  15. מירי פליישר

    הי דפנה . נפלא והמשך הצלחה. היא שלך ואיתך.

  16. דפנה שלום לך :)

    אאוץ'. שיר עם חץ בתוך הלב שלי…

    חזק וכואב. קראתי רק פעמיים וכבר אני מרגישה את העוצמה המתגברת

    קראתי את השיר בלבד ללא הביקורת כי הסתקרנתי לדעת אילו תגובות נאצה את מקבלת מקנאת סופרינו / משוררינו / מגיבנו/ קנאינו. זה בא בעקבות הפוסט של יעל.

    אני לא מכירה אותך אישית אבל מדי פעם אני מציצה בפוסטים שלך ומתרשמת שאת אדם עדין מאוד.
    ואני לא קהל חרש עוור לסבלותייך.
    אני מזדהה איתך :)

    אני שונאת תגובות שמסרסות ומעקרות
    אני מוכנה תמיד לשמוע ביקורת . בונה. בונה. בונה

    סירוס / עיקור אומנותי יש בהם מן הקנאה.
    ציניות רק קוטמת לכולנו את הראש והופכת את כולנו לחולדות ואני מאוד משתדלת להוציא את הציניות מביקורות שאני משמיעה / כותבת/ אומרת כי זה לא מוביל אף אחד לשום מקום

    למה לקנא ב? למה?

    פתרונים לאלוהים
    והשיר שלך עוצר נשימה ומיוחד במינו

    בברכת שבוע טוב

    גלית

    • דפנה שחורי-לגלית וסקר

      גלית תודה על הקריאה
      ואת ממש צודקת בכל מה שכתבת
      אבל מה לעשות האינטרנט פרוץ

      שוב תודה
      שבוע טוב גם לך

      דפנה

  17. ברכותי החמות דפנה להוצאת הספר
    יפה הביקורת וחזקים השירים
    בהצלחה גדולה

  18. טובה גרטנר

    היי דפנה
    מה שלמך בימים טובים אלה.
    שמחתי מאוד ליראות את הביקורת, זאת מתנה… יש לעשות… לכתוב…. לשחרר את השירים לדף… והנה זה בא כספר…
    אין לי מילים כמה זה חזק להוציא ולגמור משהו עד הסוף…. לקבל ביקורת טובה
    שימשיך עוד ועוד ספרים
    שלך טובה

    • דפנה שחורי-לטובה גרטנר

      טובה יקירתי מה שלומך?

      בסופשבוע זה אהיה בפגישה בקפה תמר ובכלל באיזור שנקין
      אז אולי סוף סוף נממש את פגישתנו?

      אצלצל

  19. דיאנה מן

    ביקורת יפה. איזכורו של הירש לגבי המיתוס הנוצרי היא גישה מעניינת.
    בהצלחה דפני!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי