בננות - בלוגים / דפנה שחורי / ראיון שערכתי עם המשוררת עיינה ארדל /טיים אאוט
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון שערכתי עם המשוררת עיינה ארדל /טיים אאוט

 

הראיון פורסם השבוע בטיים אאוט

רגע רגוע בימים לחוצים

 

שבע שנים סוערות נחשפות בספר שיריה החדש של עינה ארדל, "שירי אהבה לימים רעים". והרבה זעם ומחאה וכאב על אובדן האם והזוגיות. ראיון // דפנה שחורי

 

"אני מרגישה צורך לבטא את הכעס של אנשים שחיים בארץ הזאת, שעובדים ושמנסים לגדל את הילדים בכבוד למרות שזה נעשה בלתי אפשרי"

 

שוכחת את ההיסטוריה כמו ששכוחים לשלם חשבון חשמל. עינה ארדל        

צילום: ??

 

"הנישואין משחיזים אותי

וזהו כאב שלא עובר

שקטות העצמות הדוקרות בגב

נאחזות בספה"

 

"שירי אהבה לימים רעים", ספרה הווידויי והופך הקרביים של עינה ארדל, מזכיר יותר מכול קדירה שירית מבעבעת בחומרי חיים ובקשיי יומיום. במרכז ספרה השני של ארדל ("סנדלי הדם שלי", הוצאת כתר 2002) ניצבת אשה שהיא לפני הכול אמא לילדים הנאלצת להתמודד לבד עם עול הקיום. אולי בשל כך נראה כי ארדל רחוקה שנות אור מדימוי המשורר הרומנטיקן – זה שיושב ומשתעל בעליית הגג או מבלה את זמנו בבטלה ובהתלבטות בבתי קפה. אין לה זמן לזה.

למה בחרת לקרוא לקובץ בשם "שירי אהבה לימים רעים"?

"כי בשנים שכתבתי את הספר, פשוט היו לי הרבה ימים רעים ואהבה אחת מאוד מאוד חזקה. בכלל, כל מה שקרה לי בחיים היו דברים חזקים. לכן אנשים שנמצאים בימים רעים יוכלו להזדהות עם הספר. יש בו הרבה רגשות קשים וסערות. 'סנדלי הדם שלי' היה הרבה פחות נרטיבי, ופה, לעומת זאת, יש ממש סיפור של משפחה. אפשר לראות זוג וילדים. עסקתי בספר גם בילדות שלי ובאמא שלי שנפטרה מסרטן, ובעצם יש כאן עיבוד של האבל. בכלל, מאז שנולדו לי ילדים החיים שלי נהיו הרבה יותר מעשיים ועם הרבה יותר דאגות".

השיר שעל גב הכריכה מסתיים במילים: "לפני מותה אמרה לי אמא: שאף פעם לא יהיה לך אוברדרפט. אבל חסר לי יותר ויותר, ככל שימי מתמלאים". מהו החסר הזה?

"ה'חסר לי יותר ויותר' זה אומר הרבה ממה שיש בספר: חסר לי בכסף, חסר לי באהבה, יש בי הרבה געגועים. זה מבטא את הזעקה של ההיעדר".

 

מחסור כלכלי מתמשך

 

ההיעדר עליו מדברת ארדל (36) אכן נוכח מאוד בקובץ שיריה, אותו ערך המשורר שמעון אדף: היעדר כסף, היעדר אם, היעדרה של אהבה ושל הבנה בזוגיות. ועל אף שהשירים ספוגים באווירה אגדתית_ ילדית (לעיתים אף ילדותית), זהו ספר מחאה חברתי. הקובץ מוחה בתקיפות נגד עוני, אבטלה, קפיטליזם חזירי ומוסדות ממשלתיים כמו הביטוח הלאומי. "החיים הזעיר_בורגניים מתישים אותנו", היא כותבת בשיר אחד (נטול שם, כמו שאר השירים בקובץ); ובאחר תכתוב: "משוררי הביטוח הלאומי / עמלים לפתוח חשבון בנק / הולכים בצעדים ריקים באולמות לשכת העבודה שם יושבים המובטלים".

"הייתי מובטלת במשך כמעט שנתיים", מספרת ארדל שמתגוררת בירושלים. "עבדתי כמורה וכשנכנסתי להריון פיטרו אותי כלאחר יד ולא יכולתי למצוא עבודה אחרת. תחושה של מחסור כלכלי מלווה אותי תמידית, ואני גם יכולה להגיד שכשאני מסתובבת ברחובות ירושלים ומדברת עם אנשים אני מרגישה את הקושי העצום שלהם. לכן אני מרגישה צורך לבטא את הכעס של אנשים שחיים בארץ הזאת, שעובדים ושמנסים לגדל את הילדים בכבוד למרות שזה נעשה בלתי אפשרי".

ארץ אוכלת יושביה?

"זה רע להגיד דבר כזה. אני לא רק נאמנה לארץ, אני בעיקר נאמנה לירושלים, וחבל לי שכל כך הרבה אנשים עוזבים אותה".

יש הרבה קושי בשירים שאת כותבת.

"נכון, אבל יש בהם גם נחמה כמו קשר בין בני זוג. מרגישים תשוקה חזקה. השירים שלי, כמו שאמרתי, עשויים מחומרים שמאפיינים את החיים שלי אבל הם גם מדברים בלשון רבים. ישנה תחושת שותפות גורל של איזשהו דור. אני חושבת שאותו דור שכתב בלשון יחיד ורצה כל כך לבטא את הקול שלו כיחיד – זמנו עבר. פעם זה היה נכון, אבל אני חושבת שבתקופה שלנו חשוב הדיבור בלשון רבים, ואני עושה את זה. יש לי צורך להרגיש את עצמי חלק מציבור, צורך להשמיע קול זעקה לשינוי המצב הקיים".

איך נראה היום_יום שלך?

"קודם אני אמא. בנוסף, אני עובדת בחנות לספרים משומשים בירושלים בשם ילקוט (רח' עליאש 8 – ד.ש). זאת חנות נהדרת כי כל אחד יכול להרגיש שם בבית. יכולה להיכנס אשה שהיא חולת נפש, איש שגר ברחוב, חרדים ואינטלקטואלים – וכולם ירגישו בנוח. גם מי שאין לו כסף יכול למצוא שם ספר בארבעה שקלים. זה מקום שאני מאד מזדהה איתו ושמשקף את האידיאולוגיה שלי. אני מקווה לחזור ללמד, אבל אני חושבת שאני לא מורה מספיק טובה".

למה?

"כי הרגשתי כמורה שאני מחמיצה את העיקר. שהעבודה לא מאפשרת לי להיות מורה כפי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהתבגרתי, אולי זה יצליח".

 

ביניים: רצון מתמשך לחיות

 

ארדל השתתפה בסדנאות כתיבה בהנחיית יהודה עמיחי ומנחם בן. האחרון היה גם מי שפרסם את השיר הראשון שלה בעיתון "קול העיר". השפעתו המבורכת של המורה עמיחי ניכרת בשיריה של ארדל, בעיקר בשימוש הרב בדימויים. קשה מאוד שלא להיזכר בעמיחי כשקוראים משפטים דוגמת "תמיד אני שוכחת את ההיסטוריה / כפי ששוכחים לשלם חשבון חשמל".

"דווקא מעירים לי שאני מושפעת מברכט", אומרת ארדל, "אבל נכון, אני מאוד אוהבת את עמיחי. עם זאת אני אוהבת עוד המון משוררים כמו דליה רביקוביץ', סירקה טורקה, לאה גולדברג ושמעון אדף, שערך את הספר".

איך התנהלה העבודה מולו?

"זו היתה עבודת עריכה מאוד רחבה. החל משורה שלטעמו של אדף לא הוסיפה לשיר, או בית שלא היה נחוץ, וכלה בסדר השירים. כל דבר ששמעון אמר לי זה דבר שאני הרגשתי מראש שיש איתו בעיה, והוא הצליח לגעת בה. אני חושבת שהוא עורך בחסד עליון".

אמך ז"ל תופסת מקום מרכזי בספר.

"הדבר הכי משמעותי והכי נורא עבורי הוא שאמא שלי לא הכירה את הילדים שלי. היא נפטרה לפני יותר משבע שנים, ואלו היו שבע שנים סוערות במיוחד. כשראיתי שהיא נעשית חולה קלטתי שאני יכולה למות יחד איתה. הרגשתי שאני מדוכאת, ואמרתי לעצמי: אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות. אמא שלי ילדה אותי כדי שאני אחיה, כדי שאני אהיה מאושרת. ואז הכרתי את בן הזוג שלי והתאהבתי והבן שלי נולד והתחתנתי, ואז בעלי חזר בתשובה והבת שלי נולדה. ועכשיו התגרשתי".

מהי בשבילך השראה?

"אני תלויה בהשראה אבל גם תלויה בזמן. זה בא מתוך דחף, ולפעמים גם תוך כדי קריאה. כשאני קוראת בטקסטים של יוצרים זה נותן לי את הלשון הנכונה להגיד את המילים שלי. אבל אין ספק שההשראה היא רגע רגוע בימים לחוצים".

 

"שירי אהבה לימים רעים", עינה ארדל, הוצאת עם עובד, 79 עמ'

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. טובה גרטנר

    איזה יופי
    דפנה רעיון מרתק, וגם הבחירה …
    להתראות טובה

  2. דפנה
    אי אפשר ככה

    ראיון חותך

    בכי

  3. משוררת טובה וריאיון טוב.

  4. עוד משוררת של מסכנות.
    די, יש בשירה גם כוח. לא מעניינת היבבנות הזו לטעמי. גם אם היא מוכשרת מבחינה טכנית.

השאר תגובה ל אחת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי