בננות - בלוגים / דפנה שחורי / מצוד אחר חולדה מתה
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

מצוד אחר חולדה מתה

 

 

 

עלה היום במוסף תרבות nrg

להחיות מטאפורה באמצעות חולדה

דפנה שחורי, שמתחדשת בימים אלה בספר השירה "גולדפיש", מספרת על מקורות ההשראה לשיריה, על הרגע המאושר שבו הוא התחיל להיווצר ועל אתגר כתיבת הקדשה לספר, שנגמר במצוד אחר חולדה מתה

 

<!–

 

nrg מעריב | 29/1/2009 9:43 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר


גולדפיש, דפנה שחורי

גולדפיש, דפנה שחורי צילום: כריכת הספר

המשוררת דפנה שחורי נולדה בתל אביב בשנת 1968. ספרה 'חשבתי לגרוב גרבי לילך' התפרסם ב-2003 בהוצאת 'עכשיו'. שחורי, שזכתה פעמיים בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ',  מפרסמת שירה בבמות שונות ('עמדה', 'שבו', 'עכשיו' ועוד), כותבת ביקורות ספרים ומראיינת במעריב ומגזין בטיים אאוט.

מה היה הספר הראשון שקראת?
בעיקר זכורים לי הכרכים של עלילות דון קישוט מאת סרוונטס בלוויית ציוריו הסוערים בשחור ואדום של הצייר מרסל ינקו שהיו ממוקמים על המדף העליון בסלון הבית בילדותי. הייתי בת חמש או שש כשאמא שלי הייתה מורידה אותם מהמדף בטקסיות חגיגית אחת לכמה ימים.

הייתי מתיישבת מוקסמת על השטיח, מלטפת את הדפים, וצוללת אל עולמם של הסוסים והרוכבים עם הכובעים החדודים. ואני ממש זוכרת שלצד הניסיון הכושל להבין את הכתוב הייתי בוראת סיפור משלי לכל ציור וציור ששימש לי דלת.

והאחרון?
לאחרונה קראתי, בלילה לבן אחד, את  'הייתי מאחוריך' מאת ניקולא פארג (הוצ' בבל), שנפתח כך:" Ero dietro di te : אתה יודע מה זה אומר? זה אומר הייתי מאחוריך. למעשה, במשך כל ארוחת הערב, היא ישבה לשולחן שמאחורי זה שלנו וכל אותו זמן התבוננה בי בלי ידיעתי. מצחיק, עכשיו אני תופס שאם מותחים אותו קצת, את המשפט הזה, הוא במידה רבה סמלי.

"הפירוש שלו יכול להיות גם: 'במשך כל הזמן הזה, כל השנים האלה, הייתי מאחוריך, לא רחוק ממך, ואתה לא ראית אותי. זה היה אפילו ברור לגמרי, אתה ואני, אבל החמצנו זה או זה פעם אחר פעם. ועכשיו הנה אני, כאן לפניך, ובכוונתי להאיר את עיניך, הכדור נמצא במגרש שלך, לא תוכל לומר שלא ידעת ולקונן על שהחמצת את הזדמנות חייך."

הרגשתי שהפתיחה הזו מתכתבת עם 'גולדפיש' אשר כספר שירים מגולל סיפור של החמצה במובן העמוק.
<!–<<>>

 

עם איזו דמות ספרותית היית רוצה להיפגש?
הייתי רוצה לשבת אחר צהריים מושלגים עם תומאס מאן בסנטוריום בדאבוס המופיע בספרו הגאוני 'הר הקסמים' , מוקפת בכל אותן דמויות בלתי נשכחות מן הספר: האנס קאסטרופ, קלאודיה שושא, סטמבריני האיטלקי, נאפטה ופפרקורן

מה היה מקור ההשראה ל"גולדפיש"?
מקור ההשראה לספר היה רצף של אכזבות ותסכולים. מקור ההשראה לספר הוא בחיכוך אכזרי בין חוויות אושר קצרות עם כל אותן נפילות שבאו אחריהן.

מתי הבנת שהספר אכן קורם עור וגידים?
בלילה מאושר אחד של תחילת קיץ 2004, ישבתי על הספה בביתי ברחוב עמוס בתל אביב ובמצב של השראה גדולה כתבתי ברצף כמה משירי גולדפיש. זה היה שפתאום מצאתי אותה ואפילו נתתי לה שם. באותם רגעים הבנתי שאני עולה, בדומה למטייל שעולה לרציף שלוקח אותו למסע, על נתיב של התחלה חדשה.

עם איזו דמות בספרך את הכי מזדהה?
 אני חושבת שמלבד שאני מזדהה בספר עם גולדפיש שהיא מעין זהות כפילית, בדויה וחצויה שלי גם יחד, אני בעיקר מזדהה עם דמות החולדה שמתרוצצת בין הדפים. החולדה שמופיעה כמטאפורה לחורבן של יחסים ועוברת בספר כמה וכמה גלגולים.

וממש כמו קוסמת היא מצליחה להתפצל לשניים, להיות בו- זמנית  גם גבר וגם אישה, לתפקד כנתח בשר של אהבה רמוסה, ולהיהפך "ממכרסם עכור שמושך בעקבותיו זנב עוולות איום לעלמה בעלת זנב נעורים שעיר ונוצץ"[ציטוט מתוך הספר].

 

<!–<<>>

נתנה תוקף מוחשי לספר

למי היית שמחה להעניק את הספר עם הקדשה אישית?
 האמת היא שלפני כמה ימים ניסיתי להעניק את 'גולדפיש' עם הקדשה אישית לאדם שהכי רציתי להגיש לו את הספר אך לא הצלחתי. ישבתי מולו נואשת עד שהחלטתי שלפני שאכתוב הקדשה נצטרך להרגיש פיסית, יחד, את הספר.

לקחנו את העותק ועשינו לו כמצוות הכתוב בשירו של מאיר ויזלטיר 'קח': "קח שירים, ואל תקרא/ עשה אלימות בספר הזה:/ ירק עליו, מעך אותו/ בעט אותו, צבוט אותו // מסמר אותו, נסר אותו/ לראות אם יש לו התנגדות.."  למרבה הצער גם זה לא עבד. כי לאחר שכבר נהפך הספר לסמרטוט של נייר ולאחר שאיכשהו הצלחתי לכתוב בתוכו כמה מילות הקדשה הרגשתי שזה לחלוטין לא מעביר מאום ממה שהרגשתי באמת. אז עשיתי מעשה נבזי וביקשתי ממנו את העותק בחזרה וככה נפרדנו.

התהלכתי סהרורית ברחובות, חושבת מה עוד צריך לעשות כדי שאותו אדם ירגיש מה שבאמת רציתי שירגיש. ולפתע בהבזק נזכרתי באותו נער מסיפורו של ויליאם סרויין 'התספורת' שעד שציפור לא קיננה בשערותיו ['מעולם לא שמעתי קול ציפור ברור כל כך'] לא הלך אל הספר, והבנתי שאני רוצה לעשות קונקרטיזציה של מטאפורה.

נסעתי לחברה קרובה, אמרתי לה:"אני חייבת להשיג חולדה" והיא שכלל לא הופתעה, צלצלה מייד לחברת הדברה: "שלום" אמרה "הייתי רוצה  בבקשה שתשיגו לי חולדה קטנה" תשובתו הנדהמת של לוכד המזיקים הייתה: "מה את רוצה מאיתנו, לכי לחנות חיות וקני לך חולדה" חברתי שלא וויתרה התעקשה והסבירה:" אבל אני רוצה אותה מתה. חולדה קטנה, יפה, מתה." 

 

דפנה שחורי

דפנה שחורי צילום: יח"צ

ומדוע האקט הזה? כדי לתת תוקף מוחשי לשיר הזה בפרט ולספר כולו בכלל:

לחולדה אקרא דפנה

לַחֻלְדָּה אֶקְרָא דַּפְנָה
אֶקְרָא לָהּ גַּם אַלּוֹן
אֶקְרָא לַחֻלְדָּה גַּם דַּפְנָה וְגַם אַלּוֹן
לָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ שֶׁהֻפְרַד מִן הַגּוּף בְּאַכְזָרִיּוּת בִּידֵי לוֹכֵד מַזִּיקִים
אֶקְרָא אַלּוֹן
לַגּוּף הַמְפַרְפֵּר שֶׁנּוֹתַר עַל הַקַּרְקַע נְטוּל כִּוּוּן
אֶקְרָא דַּפְנָה
לַסֵּבֶל הַטָּהוֹר הַנָּקִי אֵין אַגַּב שֵׁם
אֲבָל אֶת אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁבּוֹ גִּלִּיתִי אֶת הַחֻלְדָּה
אֲכַנֶּה קָתַרְזִיס
וּלְכָל קוֹרְאַי שֶׁהַמִּלִּים הַלָּלוּ סְתוּמוֹת בַּעֲבוּרָם
אֶקְרָא קָהָל עִוֵּר
חֵרֵשׁ לְסִבְלוֹתַי
דָּמוּם לִכְאֵבַי
וּלְךָ
אִם אַתָּה בְּמִקְרֶה קוֹרֵא עַכְשָׁו אֶת הַשִּׁיר מְגַלֶּה בּוֹ הָמוּם
אֶת שִׁמְךָ
בְּאוֹתִיּוֹת קִדּוּשׁ לְבָנָה
אֶקְרָא בּוֹגֵד

 

<!–<<>>

 

על מי היית רוצה לכתוב ביוגרפיה?
הייתי רוצה לכתוב ביוגרפיה על אמא שלי,  אישה נדירה, ניצולת שואה, משוררת וציירת מקורית, שנפטרה לפני כחודש. סיפור חייה הכאוב והמוחמץ הוא כה בלתי ייאמן, הזוי ופנטסטי שיכול היה להתחרות בקלות בסיפוריו של גרסייה מרקס ולפרנס אינספור ביוגרפיות. לכן זו משימה קשה שלא בטוח שאעמוד בה-בעיקר לא מבחינה רגשית. ואת השירה שלי, זו שנכתבה וזו שעדיין לא נכתבה, אני מקדישה לה.

דפנה שחורי, גולדפיש, הוצאת כרמל-עמדה, 69 עמודים

<!–

 

 

 

10 תגובות

  1. מירי פליישר

    דפנה גם בראיון זה הצלחת להיות את.
    כולי הערכה. שמחה שיצא לי להכיר אותך
    את בהחלט דורם השראה בשבילי לטוטאליות של היצירה.
    אמא שלך בטח היתה גאה בך ובשבי .

    • דפנה שחורי-למירי פליישר

      מירי תודה
      אמא שלי באמת היתה מאד מאד גאה והרגישה שהיא איכשהו מגשימה את עצמה דרכנו
      אני כל כך שמחה שהספקתי לתת לה את הספר החדש עם הקדשה אוהבת

  2. שולמית אפפל

    את יופי של גולדפיש דפנה

  3. מורדוך משורר בורות העשן

    איכשהו בתמונות
    השפתיים שלך בוהקות
    ואני חוזר בגללן למנהגי הילדותי הישן
    טרם נלכדתי בבורות העשן
    וקורא את התמונות

  4. דפנולה, שוב בהצלחה רבה עם הספר. יופי של ראיון.

  5. הציור על הכריכה מצוין
    סטנלי אוהב תחתונים

  6. בהצלחה עם הספר, המון, כמה שאפשר. יופי של ראיון.אהבתי גם את השיר.האם גם באהבה כשנפרדים שני חלקי השלם, מתים החלקים?
    התמונה נהדרת, את מאוד יפה בה.

    • דפנה שחורי-ללוסי

      לוסי תוד רבה
      ובאשר לשלם ולחלקיו

      קודם כל השלם מת כמובן אבל גם שני חלקי השלם מתים-כמובן ביחס לשלם. אולי גם אבלים גם ריקים

השאר תגובה ל לוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי