בננות - בלוגים / דפנה שחורי / על הספרים של אגי משעול ומאיה בז'רנו-היום בגיליון של 'טיים אאוט'
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

על הספרים של אגי משעול ומאיה בז'רנו-היום בגיליון של 'טיים אאוט'

 

 

 

 

 


מטפסת ההרים ורועת האווזים

 

ספרי שירה חדשים למאיה בז'רנו ואגי משעול. אי אפשר להימנע מההשוואה // דפנה שחורי

 

בעוד שבז'רנו מתרסקת על הסלעים, משעול אינה מייצרת לעצמה טלטלות של ממש

 

 

שני ספרי שירה חדשים, "התעוררתי בליבו של אלכסון" של מאיה בז'רנו ו"ביקור בית" של אגי משעול, ראו אור באותו השבוע ובאותה הוצאת ספרים. מלבד עובדה מקרית זו, השתיים רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.

 

עם השנים הפכו בז'רנו ומשעול למשוררות קאנוניות. הן רצות יחד זו לצד זו מאז שנשמעה שריקת הזינוק, אי שם באמצע שנות השבעים. מאחורי כל אחת מהן ניצב פטרון ספרותי: בז'רנו חוסה תחת כנפיו של פרופ' גבריאל מוקד, שפרסם את ספרה הראשון ובכל הזדמנות נוהג להכתירה כממשיכת דרכן של יונה וולך ודליה הרץ; ומעל לראשה של משעול מרחף פרופ' דן מירון, שהציבה על מפת השירה העברית כמשוררת החשובה ביותר הפועלת כיום וכממשיכת דרכן של לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ויונה וולך.

"אני הולך במישור ונהנה / לא שבהרים נשימתי קצרה / אבל אני אוהב ללכת בדרך אותה" כתבה יונה וולך, מלכת השירה הדמונית והחד פעמית. בשיר זה מצהירה וולך על יכולותיה לצעוד בשני מישורים ללא כל קושי, ומי שמכיר את שירתה יודע שזה אכן כך. לעומתה בז'רנו ומשעול מצטיירות כמי שבדרך כלל לא מסוגלות לשתי האפשרויות.

 

ביניים: מחול בעיניים עצומות

 

בז'רנו היא כמו מטפסת הרים עיקשת. היא כובשת פסגות, רואה אופקים חדשים, אך עם זאת חווה עליות ומורדות. לעיתים היא עולה לשיאים ולעיתים צונחת לקרקע בשל קוצר נשימה.

הקורא המשתייך למחנה בז'רנו הוא זה שמחפש לעצמו חיים קשים, מעין טיפוס קלאסי של סטודנט לפילוסופיה שמנסה להבין שירה מופשטת בכל מחיר. הפואטיקה של בז'רנו מתאפיינת כנסיונית. היא משתייכת לסוגת השירה המודרניסטית, שהיא לעיתים בלתי מובנת בעליל ולכן מהווה קונטרה לטענתו הנחרצת של המבקר מנחם בן בספרו "אין שירה בלתי מובנת ומאמרים אחרים" (ירון גולן 1989).

מאחורי השירים של בז'רנו אין על פי רוב פרסונה שניתן להיאחז בה. אין פרטים ביוגרפיים, אין מצוקות קונקרטיות, אין דמעות, אין שמחות. הלשון חוגגת את חגיגת עצמה. המשוררת מצטיירת כמי שניצבת מעל במת השיר, מחוללת בעיניים עצומות, אך עיניה פקוחות אל מחוזותיה שלה. לכן קורא ההולך שבי אחר פואטיקה מהסוג הזה יהיה תמיד זה שמוכן לעמוד מול טקסט נטול יתדות לכאורה, עירום מהבלי היום_יום.

החיסרון בשירים מסוג זה הוא שבשל אופיים הנסיוני והמסתכן ניתן למצוא פערים בין טקסטים חזקים בעלי ארגון פנימי מתחת למעטה המופשט, לבין טקסטים מבולבלים הלוקים באי דיוק. ספר המבחר עב הכרס של בז'רנו, "תדרים" (הקיבוץ המאוחד 2005) ממחיש ביתר שאת פערים אלו. לצד שירים רבי עוצמה כמו רצף "עיבודי הנתונים" משנות השבעים והשמונים, שהקנו לבז'רנו את מעמדה כמשוררת מקורית, מצויים טקסטים סתומים ואפילו יומרניים.

גם בקובץ החדש, "התעוררתי בליבו של אלכסון", מצויים הבדלים מהסוג הנ"ל. כך למשל הפואמה הפותחת את הספר, "כתב יד של רקדן/נית או כוריאוגרפיה של הנפש", שנכתבה בהשראת יצירותיו של אוהד נהרין, היא פואמה מרשימה וחזקה. זוהי יצירה אפופה בתהיות על מגבלותיו של הגוף האנושי מול חירותו של הגוף המטפיזי. אך לצידה מצויים שירים פחות מגובשים המולחמים זה בזה ללא הקשר של ממש, דבר המעניק תחושה כי לספר חסרה יד עורך. כך, למשל, במשפטי הפתיחה היפהפיים של הפואמה כותבת בז'רנו, כמו מזהירה: "לכתוב על מחול / זה כמו/ להדביק טפטים על הים […] ארקוד על קיר של נייר את השיר שברגליי / וארשום בגיר:/ הריקוד האידיאלי הוא זה שאינו מסתיים". אך הסחרור המרתק והבלתי אפשרי לכאורה של "להדביק טפטים על הים"' נמשך בלקט שירים לא מגובשים הכוללים שירי טבע, מעט שירה פוליטית ושירים בעלי גון אישי שעוסקים, בין היתר, בנואשות העומדת מאחורי אתרי ההיכרויות באינטרנט. התחושה העולה היא כי בז'רנו מיהרה להוציא תחת ידיה את הקובץ.

 

ביניים: געגועים הביתה

 

משעול בחרה לצעוד על מישור פואטי ישר ובטוח, וממש כמו בשיר של וולך היא הולכת על המישור ונהנית. כך גם קוראיה שנהנים יחד איתה מצעידה בטוחה ובלתי מסתכנת. בעוד שבז'רנו מתרסקת על הסלעים, משעול אינה מייצרת לעצמה טלטלות של ממש.

לכן, הקורא המשתייך למחנה משעול יהיו חייו קלים יותר. שיריה נהירים, קונקרטיים ורוויי הומור. לדוברת שמאחורי המילים פנים ברורים וסיפור ביוגרפי. היא מתאהבת, מתאכזבת, בוכה, צוחקת, מבשלת או שוחה. קל להזדהות עימה ולכן קל לאהוב אותה. שיריה מורכבים מחומרים פשוטים וצלולים. אפשר לכנות את שירתה כשירת אדמה הקשובה לתמורות הטבע.

משעול מציירת ביד קלה ווירטואוזית את נוצות הטווס, מריחה את ניחוחו של הלילך בחצר ביתה באביב המתעורר. שירתה מדויקת, פשוטה, לא מתכסה, לא מתיפייפת. עם זאת, קיימת התחושה כי העיסוק הרב ב"תנובת האדמה" גורמת לשירתה שלא להתרומם מעל האדמה. או במילותיה של משעול עצמה: "והכביסה הזאת מהחבל לא מפליגה לשום מקום / למרות הרוח הטובה הנופחת בסדינים" (מתוך "מבחר וחדשים", הקיבוץ המאוחד 2003).

ב"ביקור בית" ממשיכה משעול בעקביות קו פואטי שפותח לקוראיה חלון הצצה רחב אל עולמה וממחיש כי לפנינו משוררת וירטואוזית, בהירה ומדויקת. הקובץ מורכב מארבעה שערים כשכל אחד מהם הוא כמו דלת המכניסה פנימה אל נבכי הבית הנפשי, הרגשי, הפיזי והלאומי של הדוברת . עיקרו של "ביקור בית" הוא זכרונות מבית ילדותה של משעול כבת לניצולי שואה, מהם עולות מצוקותיהם של בני הדור השני. ספר הדז'ה וו היפה הזה רווי זכרונות, כאבים וגעגועים צורבים לבית שהתפוגג; לאותו שולחן שעליו "ים השעוונית הכחול / שלוויתנים מצוירים שוחים בו בין / שלוש פרוסות חלבה / וקומפוט סנטה רוזה מהעץ"; לרחש משחק הקלפים של הוריה מהחדר הסמוך ("אבל מהחדר הסודי אני שומעת / את הרמי מההול. / בין השתיקות ומשחק הקלפים / אתם שוב מדברים על הלגר / על אלה שהיו בלגר / על אלה שחזרו מהלגר / שמדברים על אלה / שלא חזרו / מהלגר".

יופיו של הספר נעוץ בעיקר בשער השני, "ביקור בית", בו מציירת משעול באופן מדויק את הבית החיצוני, את קירותיו הפנימיים, את אפלוליותו, את שלוותו או אי שלוותו. הזכרונות נוצקים לתוכו ויוצרים קדירה אפופת ריחות עבר חזקים. באחד מהראיונות שנערכו עמה בעבר הצהירה משעול: "מכרתי את בית ילדותי בגדרה אבל לא הרגשתי עצב מיוחד. אני לא דוגרת על העבר". הקריאה ב"ביקור בית" עומדת בסתירה להצהרה זו.

 

ביניים: לבורנטית או עקרת בית

 

אם היינו עורכים באופן מטפורי סיור במעבדות הפואטיות של בז'רנו ומשעול, היינו מוצאים אותן נטועות כל אחת בסביבה שונה לגמרי. את בז'רנו היינו מוצאים בחדר מעבדה מואר בניאון, רכונה כמדענית מעל מיקרוסקופ, תרה אחר אחרון החלקיקים הקטנים ביותר כדי לזככו ולהתיכו בשיר. את משעול היינו מוצאים ישובה במטבח רחב ידיים, עם דלת רשת פסוקה אל נוף מישורי משובץ אווזים, ובידה גבינה ממנה היא מפוררת פירורים למרקחת הפואטית שלה.

יש מי שמאשימים את משעול בפנייה למכנה משותף רחב ומציירים אותה כמי שכותבת שירה לעקרות בית אשר מתקיימת בחלל הצר שבין הסלון למטבח, כשמנגד עומדת שירתה של בז'רנו כאופציה עמוקה ואליטיסטית יותר. בהקשר זה נדמה כי האמרה החבוטה "לא משנה האיך אלא המה" נכונה ביותר. כי מה זה משנה מאילו חומרים מופקת השירה? הדבר העיקרי שצריך לבדוק הוא מה מתרחש לבסוף על לוח התוצאה. האם יש לשיר דופק. עלינו להתקרב חרש לנחיריו ולבחון האם הוא נושם ולא שוכב על הדף כפגר שיר שאין לו הופכין. ולמרות החסרונות בקובצי השירה החדשים של בז'רנו ומשעול, יש בשניהם שירים לחים, חזקים ונושמים. 

 

 

"התעוררתי בליבו של אלכסון", מאיה בז'רנו, הקיבוץ המאוחד, 69 עמ'

"ביקור בית", אגי משעול, הקיבוץ המאוחד, 109 עמ'

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5 תגובות

  1. דפנה שחורי

    כנראה

  2. אני לא יודעת מי את אבל את צודקת התגובה מאוד נכונה

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי