דיוקן האמנית כאם צעירה/קטע ראיון איתי מתוך ראיון כולל שערכה חגית גרוסמן על אמהות ויצירה

מִתַּחַת לִנְהַר הַוִּילוֹן

בְּתוֹךְ עֲנָנָה זַכָּה שֶׁל טֶרֶם שֵׁנָה

וּבְעִצּוּמָן שֶׁל הַרְפַּתְקְאוֹת הַשּׁוּעָל הַמְהֻלָּל

אִתֵּי הַחֲפִירָה הַנּוֹרָאִים וְהַדַּחְפּוֹרִים הָאֲיֻמִּים

הִיא שָׁלְפָה אוֹתוֹ לְפֶתַע מֵעַל הָאָרוֹן וְאָמְרָה

זֶה אַלּוֹן

בֻּבָּה גִ"ינְגִ"ית זְעִירָה

חִתּוּל שָׁחֹר צוֹבֵעַ בְּרִשּׁוּל

עַגְבוֹת פְּלַסְטִיק קָשׁוֹת

מִיָּד אֲסַפְתִּיו אֶל בְּרֵכַת כַּפּוֹת יָדַי

מַחְשִׁיכָה עָלָיו בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי

שׁוֹכַחַת לָתֵת מַעֲנֶה לְכָל שְׁאֵלוֹתֶיהָ הַמְסֻכָּנוֹת

כְּמוֹ מַה יַּעֲשׂוּ הָאִכָּרִים הַמְרֻשָּׁעִים

וְעַד לְאָן יַגִּיעוּ דַּחְפּוֹרֵיהֶם הָאֲיֻמִּים

הִבְטַחְתִּי מִבַּעַד לְקוּרֵי הַחֲלִימָה שֶׁנַּמְשִׁיךְ מָחָר

בְּתַחֲרוּת הַחֲפִירָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת

תַּחֲרוּת שֶׁבְּמַהֲלָכָהּ יִנְגְּסוּ הַדַּחְפּוֹרִים עוֹד וְעוֹד

בְּגוּשֵׁי עָפָר גְּדוֹלִים

וְכַפּוֹת הַחֲפִירָה יוֹלִיכוּ עוֹד וְעוֹד

אֶל מְחִלּוֹת עֲמֻקּוֹת

הִבְטַחְתִּי כָּל זֹאת לְעֵינֶיהָ הָעֲצוּמוֹת

מְעַרְסֶלֶת תּוֹךְ כָּךְ אֶת הַבֻּבָּה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ

 (מתוך: הספר "גולדפיש")

האם כמשוררת חשבת שיום אחד תהיי אמא?

אף פעם לא חשבתי שאני לא רוצה להיות אמא. תמיד הבנתי שבאיזשהו שלב בחיי 
אהפך לאמא. זה קרה בסביבות גיל עשרים ושלוש כשפתאום הבנתי שאני רוצה. 
שפתאום לא הזדעזעתי מהמחשבה החונקת על זה שהייתה לי עד אז. זה קרה כשעשיתי 
בייבי סיטר לתינוק קטן שקראו לו עומרי, ואני זוכרת שהם גרו בבית באוהאוס ישן 
ומתקלף קרוב לדיזנגוף סנטר והייתה שם מרפסת עגולה שבה ההורים שמו את המתלה 
לבגדים הזערוריים שלו. ופתאום חשבתי לעצמי כמה זה קסום לתלות בגדי תינוק על 
מתלה ובכלל קסום שיש לך בובה כזו שאת הולכת איתה לכל מקום ובוחרת לה שם והיא 
לגמרי שלך. ילדתי לראשונה בגיל עשרים ושבע.

האם זהות האמנית הטוטאלית הפריעה לך כשהפכת להורה?

הזהות הזו אז לא הפריעה לי כלל כי באותה תקופה הייתי במצב "לא אמנותי". חייתי 
רחוק מתל אביב בהר גלבוע ואחר כך באמירים. גם כתבתי פחות באותה תקופה. נכנסתי 
להוויה אחרת לחלוטין. ממרחק הזמן אני רואה את התקופה הזו כתקופה של מרד 
ומיאוס בחיים הדקדנטיים והדי פרועים שחייתי עד אז. נהנתי מאד מאותה הוויה חדשה 
"תרנגולית" (כפי שאני מכנה אותה) של מגורים על ההר קרוב למעיינות ומסביבי אנשים 
שכלל לא עוסקים באמנות ולא "מדברים" בשפה שלי. שנתיים לאחר שנולדה בתי 
השנייה נפרדתי מאביהן וחזרתי שוב לתל אביב ובבת אחת כמו הוסרה מסכת השפיות 
הכפרית שלי. מה שקרה הוא שחזרתי לעיר הגדולה לבד עם שתי בנות קטנות ומצאתי 
את עצמי מנסה "לרקוד על שתי חתונות".

איזה מחיר זה גבה ממך?

זה גבה ממני מחיר רב והמון רגשות אשם, כי למרות התפקוד המופתי שלי כאמא תמיד 
היו לי התסכולים שאי אפשר הכול. אי אפשר גם לילה וגם יום. אי אפשר לחבר בין 
חלום לחיתול. זה לא עבד. זה לא היה טבעי. עד היום זה לא טבעי למרות שהבנות כבר 
יותר גדולות. אבל אני בטוחה שדווקא מתוך הלא טבעי הזה נולדו שירים רבים. כי 
התמונה הפסטורלית שבה חייתי בשנים הראשונות כאם, נסדקה לחלוטין. כאילו מישהו 
לקח עט וקשקש על הנחל עם הברווזים והאישה עם התינוק שיושבת על גדותיו.

האם הסדק הזה גרם לך ליצור?

בזכות הסדק הזה ששבר את הכלים וזעזע את האידיליה נולדה אצלי השירה מחדש. 
השירה שנתפסת אצלי תמיד כמוטציה פלאית בין טוב לרע. בין חסר לשלם. בין 
אסתטיקה לכיעור. קשה לי להאמין שמתוך אידיליה יכולה להיוולד שירה טובה אבל 
אני גם חייבת להודות שאם היו שואלים אותי אם אני מתחרטת על שחיברתי שני עולמות 
כל כך בלתי מתחברים, הייתי מצטטת כתשובה את השורה של המשורר האמריקני ג"ון ברימן שאומרת: "אם הייתי צריך לעשות את זה עוד פעם לא הייתי."