בננות - בלוגים / דפנה שחורי / דיוקן האמנית כאם צעירה/קטע ראיון איתי מתוך ראיון כולל שערכה חגית גרוסמן על אמהות ויצירה
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש ''''''''''''''''''''''''''''''''גולדפיש'''''''''''''''''''''''''''''''' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות ''''''''''''''''''''''''''''''''שבו'''''''''''''''''''''''''''''''' האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו'''''''''''''''''''''''''''''''' שבעריכת פרופ'''''''''''''''''''''''''''''''' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון ''''''''''''''''''''''''''''''''סאם ישכיב אותי לישון'''''''''''''''''''''''''''''''' הופיע אף הוא בהוצאת ''''''''''''''''''''''''''''''''עכשיו''''''''''''''''''''''''''''''''.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות.  כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג''''''''''''''''''''''''''''''''-מעריב  זכתה (פעמיים)בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

דיוקן האמנית כאם צעירה/קטע ראיון איתי מתוך ראיון כולל שערכה חגית גרוסמן על אמהות ויצירה

 

 

 

    בזכות הסדק הזה ששבר את הכלים וזעזע את האידיליה

 
דפנה שחורי, 40, משוררת ומבקרת ספרות, אשר ספרה הרביעי: "גולדפיש" עומד 
לראות אור בימים אלו בהוצאת "כרמל-עמדה", אם לשתי בנות, מרווה,13, ונעמי, 10.

האם את מצליחה לשלב בין אמהות ליצירה?

אני חושבת שתהום חוצצת בין שני ההרים הגבוהים הללו: האמנות והאמהות. אני עצמי 
חיה במין פיצול תמידי כזה כי אני משכנת בתוכי זו לצד זו שתי הוויות וזה ממש לא קל. 
אני חושבת שמה שמעצים את הקושי הזה היא גם העובדה שאני מגדלת את שתי הבנות 
שלי לבד. זה מתחיל בדברים קטנים כמו המפגש הבלתי אפשרי בין העולם של הילדות 
(חברות, פעילויות בבתי ספר, שיחות עם אמהות, הכנת ארוחות, סדר יום או עזרה 
בשיעורי בית) לצד עולם האמנות, לצד חברים שהם אמנים שלרבים מהם אין ילדים 
והצורך ליצור ששואב ממני המון אנרגיה, ה "לא נורמליות"  הזו שבלעדיה לא מתקיימת 
יצירה.

מה יוצר עבורך המפגש בין שני העולמות השונים?

המפגש בין שני העולמות השונים והלא אורגניים מוליד חיבור מעניין ויוצר איזון. כל 
זה יכול להישמע אולי סטיגמטי אבל זה ממש כך. אני חייבת להודות שקורה 
שאני גם מרגישה תחושות קלסטרופוביות, בעיקר בתקופות של השראה גדולה,  או 
של רצון להתמסר נטו לאדם מסוים או לחומרים שרחוקים מעולם האמהות ואז תמיד 
מגיעה שעת הצהריים ואז הן פותחות את הדלת ואז היום יום פולש פנימה ומשתיק 
ומנרמל את הבהילות של הכתיבה. בטח שזה מוליד תסכולים. אבל מצד שני מפחיד אותי 
בכלל לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתי נהפכת לאמא. כי אז במה הייתי נאחזת?

מה היא האמהות בשבילך?

האמהות בשבילי היא כמו תמרור עצור לפני הגלישה. האמהות היא כרטיס כניסה לכאן 
ועכשיו. היא תעודת שפיות. היא משקולת שמשאירה על הקרקע לטוב ולרע. הרגעים 
הנעימים הם בשעות הערב לפני השינה אחרי מקלחת למשל שאני שוכבת עם נעמי, הבת 
הקטנה שלי, במיטה שלה בתוך המצעים המצוירים בדמויות כמו פו הדוב. אני מאושרת 
להשתכשך בעולם הצבעוני הזה. אלה הרגעים בהם מתרחש החיבור בין השירה לאמהות ושבא ליד ביטוי בשירים מעין אלה:

מִתַּחַת לִנְהַר הַוִּילוֹן

בְּתוֹךְ עֲנָנָה זַכָּה שֶׁל טֶרֶם שֵׁנָה

וּבְעִצּוּמָן שֶׁל הַרְפַּתְקְאוֹת הַשּׁוּעָל הַמְהֻלָּל

אִתֵּי הַחֲפִירָה הַנּוֹרָאִים וְהַדַּחְפּוֹרִים הָאֲיֻמִּים

הִיא שָׁלְפָה אוֹתוֹ לְפֶתַע מֵעַל הָאָרוֹן וְאָמְרָה

זֶה אַלּוֹן

בֻּבָּה גִ"ינְגִ"ית זְעִירָה

חִתּוּל שָׁחֹר צוֹבֵעַ בְּרִשּׁוּל

עַגְבוֹת פְּלַסְטִיק קָשׁוֹת

מִיָּד אֲסַפְתִּיו אֶל בְּרֵכַת כַּפּוֹת יָדַי

מַחְשִׁיכָה עָלָיו בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי

שׁוֹכַחַת לָתֵת מַעֲנֶה לְכָל שְׁאֵלוֹתֶיהָ הַמְסֻכָּנוֹת

כְּמוֹ מַה יַּעֲשׂוּ הָאִכָּרִים הַמְרֻשָּׁעִים

וְעַד לְאָן יַגִּיעוּ דַּחְפּוֹרֵיהֶם הָאֲיֻמִּים

הִבְטַחְתִּי מִבַּעַד לְקוּרֵי הַחֲלִימָה שֶׁנַּמְשִׁיךְ מָחָר

בְּתַחֲרוּת הַחֲפִירָה לַחַיִּים וְלַמָּוֶת

תַּחֲרוּת שֶׁבְּמַהֲלָכָהּ יִנְגְּסוּ הַדַּחְפּוֹרִים עוֹד וְעוֹד

בְּגוּשֵׁי עָפָר גְּדוֹלִים

וְכַפּוֹת הַחֲפִירָה יוֹלִיכוּ עוֹד וְעוֹד

אֶל מְחִלּוֹת עֲמֻקּוֹת

הִבְטַחְתִּי כָּל זֹאת לְעֵינֶיהָ הָעֲצוּמוֹת

מְעַרְסֶלֶת תּוֹךְ כָּךְ אֶת הַבֻּבָּה שֶׁנּוֹשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ

 

 

 (מתוך: הספר "גולדפיש")

האם כמשוררת חשבת שיום אחד תהיי אמא?

אף פעם לא חשבתי שאני לא רוצה להיות אמא. תמיד הבנתי שבאיזשהו שלב בחיי 
אהפך לאמא. זה קרה בסביבות גיל עשרים ושלוש כשפתאום הבנתי שאני רוצה. 
שפתאום לא הזדעזעתי מהמחשבה החונקת על זה שהייתה לי עד אז. זה קרה כשעשיתי 
בייבי סיטר לתינוק קטן שקראו לו עומרי, ואני זוכרת שהם גרו בבית באוהאוס ישן 
ומתקלף קרוב לדיזנגוף סנטר והייתה שם מרפסת עגולה שבה ההורים שמו את המתלה 
לבגדים הזערוריים שלו. ופתאום חשבתי לעצמי כמה זה קסום לתלות בגדי תינוק על 
מתלה ובכלל קסום שיש לך בובה כזו שאת הולכת איתה לכל מקום ובוחרת לה שם והיא 
לגמרי שלך. ילדתי לראשונה בגיל עשרים ושבע.

האם זהות האמנית הטוטאלית הפריעה לך כשהפכת להורה?

הזהות הזו אז לא הפריעה לי כלל כי באותה תקופה הייתי במצב "לא אמנותי". חייתי 
רחוק מתל אביב בהר גלבוע ואחר כך באמירים. גם כתבתי פחות באותה תקופה. נכנסתי 
להוויה אחרת לחלוטין. ממרחק הזמן אני רואה את התקופה הזו כתקופה של מרד 
ומיאוס בחיים הדקדנטיים והדי פרועים שחייתי עד אז. נהנתי מאד מאותה הוויה חדשה 
"תרנגולית" (כפי שאני מכנה אותה) של מגורים על ההר קרוב למעיינות ומסביבי אנשים 
שכלל לא עוסקים באמנות ולא "מדברים" בשפה שלי. שנתיים לאחר שנולדה בתי 
השנייה נפרדתי מאביהן וחזרתי שוב לתל אביב ובבת אחת כמו הוסרה מסכת השפיות 
הכפרית שלי. מה שקרה הוא שחזרתי לעיר הגדולה לבד עם שתי בנות קטנות ומצאתי 
את עצמי מנסה "לרקוד על שתי חתונות".

איזה מחיר זה גבה ממך?

זה גבה ממני מחיר רב והמון רגשות אשם, כי למרות התפקוד המופתי שלי כאמא תמיד 
היו לי התסכולים שאי אפשר הכול. אי אפשר גם לילה וגם יום. אי אפשר לחבר בין 
חלום לחיתול. זה לא עבד. זה לא היה טבעי. עד היום זה לא טבעי למרות שהבנות כבר 
יותר גדולות. אבל אני בטוחה שדווקא מתוך הלא טבעי הזה נולדו שירים רבים. כי 
התמונה הפסטורלית שבה חייתי בשנים הראשונות כאם, נסדקה לחלוטין. כאילו מישהו 
לקח עט וקשקש על הנחל עם הברווזים והאישה עם התינוק שיושבת על גדותיו.

האם הסדק הזה גרם לך ליצור?

בזכות הסדק הזה ששבר את הכלים וזעזע את האידיליה נולדה אצלי השירה מחדש. 
השירה שנתפסת אצלי תמיד כמוטציה פלאית בין טוב לרע. בין חסר לשלם. בין 
אסתטיקה לכיעור. קשה לי להאמין שמתוך אידיליה יכולה להיוולד שירה טובה אבל 
אני גם חייבת להודות שאם היו שואלים אותי אם אני מתחרטת על שחיברתי שני עולמות 
כל כך בלתי מתחברים, הייתי מצטטת כתשובה את השורה של המשורר האמריקני ג"ון ברימן שאומרת: "אם הייתי צריך לעשות את זה עוד פעם לא הייתי."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

7 תגובות

  1. קראנו איפה השתיים האחרות

  2. הקטע הובא על ידי חגית גרוסמן עצמה

  3. מעניין ומדויק. או כמו שאומרות הקשישות מהחיים. כל כך מכירה. שנה טובה.

  4. תמי כץ לוריא

    דפנה, מעניין ויפה. איפה זה יופיע?

  5. תמי כץ לוריא

    וגם: השיר נורא יפה. חדש??

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי