על ימי הנטישה/ אלנה פרנטה

פורסם ב16.8.07 בנרג"-מעריב

מתבוססת בשלולית של נטישה

על: "ימי הנטישה", מאת אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספרייה חדשה/ הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 2007, 212 עמ"

מאת:דפנה שחורי

זהותה של הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה(השם הוא פסבדונים) אשר מסעירה בשנים האחרונות את  הספרות האיטלקית כולה, לוטה בערפל. פרנטה שומרת בקנאות על פרטיותה ולמרות תהילתה איש אינו יודע בבירור מי היא. גם המתרגם אלון אלטרס שהעביר את "ימי הנטישה" תהליך של גיור, לא פגש מעולם באמו המסתורית של הספר.

"ימי הנטישה", הכתוב במקצב תזזיתי של מצבי חירום, עוסק בקדחתנות בקרקעית של הנפש הנשית ומחזק תוך כך את הסטריאוטיפים המסורתיים של הנשיות: תלותיות, רגישות, רגשנות ושבירות. הכריכה, זרחנית ככרזה, מעליה מתנוסס דיוקן של אישה חצויה -שבורה, פרי מכחולו של אנרי מאטיס, מרמזת כי בין משעולי הספר נפגוש באישה צהובה מקנאה ושבורה לרסיסים. רומן אנטי פמיניסטי זה, הנע, חסר עקביות, בין ז"אנר של רומן למשרתות לבין ז"אנר של זרם התודעה, מזכיר בתכניו פצצה מתקתקת שכמו מסוגלת בהתפוצצותה למחוק באחת מאה שנות פמיניזם. לסתור על פניו הנדהמות של הגל הלוחמני הזה ולהצהיר כי המשוט העיקרי שהוליך, מוליך ויוליך את הספינה הנשית אל חוף מבטחים( גם אם הוא מדומה או בוגדני)הוא עדיין הגבר, על כל מגרעותיו. אך עם זאת גם לומר, בין השיטין, כי חולשה וכוח הם יסודות בלתי נפרדים.

ומי הוא בספר זה שמטיל את הפצצה? הגבר כמובן- בן הארבעים השרמנטי, אשר בניגוד לאישה המתקמטת באכזריות תחת מחוגי השעון הביולוגי החונה על שתי הספרות המבהילות 40, הוא רק הולך ומשביח כיין.

וזו לשון הפצצה: "באחר-צהריים של אפריל, מייד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה."(עמ" 7).

 הכדור מושלך איפה על האתוס המשפחתי הבורגני ומנפצו. ולמן אותו רגע בו נסדקת התמונה, מגוללת הגיבורה הננטשת בעזרת מונולוג ווידויי, המתאפיין בשפה קצרת נשימה, ישירה ובוטה את הסבל שעובר עליה ועל שני ילדיה הקטנים ושבעקבותיו קורסים חייה.

אותה גיישה מודרנית:"אני טיפלתי בבית, באוכל , בילדים, אני עסקתי בכל טרדות הקיום היומיומי, בעוד הוא טיפס בעיקשות במעלה"(עמ" 68) זוחלת על גחונה, בודדה ואכולת קנאה. ואט- אט מתחוור לה כי הנטישה כמו קצצה לחלוטין את כנפיה, אזקה את ידיה ורגליה והפכה אותה לגולם- ממנו נשללה אף היכולת הבסיסית ביותר לקרוא את המציאות כפי שהיא:"חששתי בעיקר מאי היכולת ההולכת וגוברת שלי לדבוק במחשבה אחת, להתרכז בפעולה הכרחית"(עמ" 62).

 אולגה הגיבורה מצויה, אם כך, באי שפיות זמנית. ולכן היא יוצאת לקרב על מנת להשיב לעצמה את שפיותה. היא נלחמת בבדידות, במחשבות המתפזרות, בקנאה המשתלטת, בפחד להישבר כמו חפץ, בנמלים, בלטאות, במנעולים מקולקלים, בגנבים ובשכנים. אך עיקר מלחמתה הוא בעצמה האחרת, המובסת, המסכנה, אשר נהפכה ל:" נשימה לחוצה בין שני חצאים המחוברים ברישול לאותה דמות עצמה"(עמ" 140)

פמיניסטיות רבות מסמיקות ודאי מכעס במהלך הקריאה בטענה שאינן יכולות לקרוא בספר המציג את הגיבורה שלו, החיה במאה העשרים ואחת, באופן כה תבוסתני. בעקבות זאת (ועל אף שאנו מצויים בעידן הפוסט-פמינסטי) ראוי שנשאל האם בכלל השתנה הנוף הנפשי של הגיבורות מאז המאה ה18 ה19, או שעדיין, למרות הקדמה, הוא נותר זהה למעמדן באותן מאות קודמות. סיבות רבות מצביעות כי אכן מלבד שינויים קוסמטיים קלים, הבסיס נשאר אותו בסיס. אך כיוון שלא בדיון פמינסטי או פטריאכלי עסקינן, ראוי לחזור ולדון באיכויותיו הספרותיות- נטו של רומן זה.

"ימי הנטישה", בדומה לאישה החצויה שמתנוססת על גבי העטיפה, מקיים בתוכו כפילות מתעתעת. מחד הוא מצטייר כמו רומן זול למשרתות, מעין טלנובלה בעלת ניחוח איטלקי-אמריקני. ומאידך הוא מפגין יכולת מרשימה לחדור אל נבכי הנפש וכן להעניק למצבי היום- יום נשמה יתרה. כך מזגזג מכחולה של פרנטה בין גווני דם- אדם לבין גווני דם-קטשופ, בין היכולת להמחיש בדייקנות תהליכי נפש מורכבים לבין מעידות וולגריות אל תוך סיפור המסגרת החבוט והבנאלי, המתאר גבר אשר עוזב את אשתו וילדיו לטובת אישה צעירה יותר.

לפיכך רצוי כי הקוראים, על מנת שיפיקו את המיטב מן הספר, ינסו ככל האפשר לזנוח את סיפור המסגרת, כאילו היה קסדה מוטלת לצידי הכביש, ותחת זאת יתמקדו בראש הפעור-סדוק, המאפשר הצצה מרתקת אל נבכי תודעתה של הגיבורה המבקשת:"הלחמה אחרת שאולי משום שהיא בלתי נאיבית בעליל, היא מאפשרת שמחה ושלווה כלשהן."(גב הכריכה)

שתי חטיבות נוספות קיימות בספר. האחת מתארת את שלב ההרס והאחרת את שלב הבנייה. הסיפור נפתח כאמור בשלב ההרס הבא בעקבות הפרידה והוא מגיע לשיאו בתיאור, הנמתח על פני שבעים עמודים, של היום הקשה ביותר בכל פרשת הנטישה. אל אותם שבעים עמודים (לב ליבו של הספר) מתנקז עיקר כוחו של הרומן. שבעים עמודים המזכירים חלום בלהות קלסטרופובי שבו משנה המציאות את פניה. שבעים עמודים המזכירים גם אגדת ילדים נוראה, בה נהפכים: הילדה הקטנה והמתוקה לזקנה קמוטה, האם הטובה למכשפה מבהילה או מרפסת הבית למקפצה מעל לבריכה ריקה. שבעים עמודים של סיוט מתמשך ונטול אויר אשר בו גם השכן המושיע מצטייר כרוצח שכיר. וממש כבחלום בלהות קלאסי דווקא ברגעים הקריטיים מתקשה הגיבורה לפתוח את הדלת, רגליה מסרבות לנוע, ילדיה גוועים מול עיניה, והקורא, החש הזדהות פיסית עמוקה, רוצה להעיר אותה או להתעורר מהסיוט יחד איתה.

שלב הבנייה, הבא לאחר תהליך של קתרזיס שעוברת הגיבורה, מתואר באופן בנאלי למדי, ומחדד את התחושה כי בעצם, מלבד עוד מקרה שכיח של גבר העוזב את משפחתו, שום דבר נורא בעצם לא קרה כאן:"הייתה לי תגובה מוגזמת, שפרצה את פני השטח של הדברים." מתוודה הגיבורה( בעמוד האחרון) באוזנו של גבר חדש ומתכרבלת בזרועותיו.

סיום ההפי אנד הוא צפוי מראש, כמו חלקים אחרים בספר, ולכן גם מאכזב. ובעבור אותן פמיניסטיות שלא נטשו את הקריאה באמצע, יהיה הפי אנד זה, המציג את הגבר כמושיע העיקרי אשר רק לו היכולת המסתורית "לחזק את המשמעות, להמציא תחושה של מלאות ושל שמחה."(עמ" 212), דיזרט מקומם ביותר.

אך מה שמקומם פי כמה, היא ההשוואה הגרנדיוזית (בגב הכריכה) את אלנה פרנטה לסופרות האיטלקיות החשובות אלזה מורנטה ונטליה גינצבורג. השוואה יחצנית ומרחיקת לכת זו עושה עוול לאותן סופרות גדולות אך בעיקר לקוראים רבים מצפים שינחלו ודאי אכזבה .

 ובמילים אחרות: לאלנה פרנטה, על אף ייחודה, ממתינה עדיין דרך ארוכה.