דפים משורר
היא צפה על בטנה. חמישה או שישה נערים חגים סביבה כעדת דגים העטים על פירור לחם. טיול כיתה. סיום בית הספר היסודי. החיים רחבים עד מאוד, כחולים ועמוקים. מעל ראשם רק קורת הרקיע הבהיר והקיץ נועץ סכיני שמש בבשרם. בשביל רובם זו הפעם האחרונה שהם רואים זה את זה. מחר יתחיל החופש הגדול ואחריו יתפזרו לבתי ספר תיכון שונים ברחבי העיר. ביום מן הימים הכיתה הזאת תישאר זיכרון רחוק ומעורפל. הפנים יטושטשו, השמות יתבלבלו, המעשים יתערבבו בחלומות, והחלומות במעשים. דברים רבים ישקעו עמוק בקרקעית הנפש. והיא נערה מנומשת, לא יפה במיוחד. אבל אין הם מבקשים יופי ולא אמת. לא כעת. הם עורגים לתענוגות העור, רעבים למערומי הבשר. פניה שקועים במים. מפעם לפעם היא שולפת ראשה כדי לנשום. הנשימות דקות וחדות כמו סיכה. החוף במרחק צעקה. הם אוחזים בזרועותיה וברגליה והיא צפה על בטנה. הם יכולים לשלוח יד מתחת לפני המים ולגעת בה. למשש את חזה, את בטנה, את ירכיה. הם צוחקים בקול רם. האחד לא יודע מה עושה האחר. הכל כמוס במים. היא לא תדע מי נגע בה ומי ויתר. האם היא רוצה שייגעו בה? הם צעירים עד כאב. בשביל הביישנים שבהם זו הזדמנות פז. עניים מרודים שנפל בחלקם דג זהב. שלל שהעניק להם הים. זו קרוב לוודאי הפעם הראשונה שהם יכולים לחוש בגוף נערה, בניצני שדיה, ברכות בשרה. הם חשים בהתרגשות הדם בעורקים וצוחקים. האדמה רחוקה, רחוקים המורים, ההורים עוד יותר רחוקים. השמש לוהטת את עורם. היא צפה בדממה כאילו כל זה אינו נוגע לה. הם מעודדים זה את זה לגעת. האם מישהו מהם עושה זאת? המים כהים ואפלים. דבר אינו מונע מהם לגעת בה. היא צפה בדממה. אולי היא חושבת שזו אהבה. האם היא מחייכת או בוכה? המים יכולים להוליך שולל. הרוח לשטות. הגלים הם ליטופים וחבטות. אחד הנערים נתקף פתאום סחרחורת וניתק מן החבורה. האם זה אני?
טקסט יפהפה פרוזה לירית במיטבה
הכל כמוס במים
-זה רק דגיג אחד שדגתי מכל הדגה הזאת
אהבתי ונגע בי
המשפט המסיים חזק במיוחד
אלי הי,
זיכרון (תמים) מתקופה (תמימה) בה אנו מגלים כיצד דברים מתגלים לנו (וגם במה שונים אנו מרעינו) — יפה.
תודה — צדוק
כל כך לא גס, בניגוד לקטע שאני כתבתי על אונס. המעשה מלוכלך ומכוער, אבל מתואר כמו משחק שמש ומים. אני בטוחה שקראתי בו על נעורים ואהבה ויופי ותקווה. אבל הרי קראתי על אונס! איך זה יתכן?
בכל מקרה זה יפהפה ואני תוהה בדבר הגסות שלי לעומתך.
שרהל'ה הזוועה כאן מתעצמת לנוכח היפה ,כמו נגטיב- לבן על גבי שחור, זו גדולתה של אמנות טובה שהיא יכולה להעביר דרך פילטר רגיש את הקשות שבחוויות ,בלי להפסיק להיות אמנות ,וזה מה שמבדיל אותה מדוקומנטציה נטוראליסטית שקוראים בעיתונים או יותר נכון בצהובונים
על זה מרמז אמיר בשירו היפה האחרון.
וזה מזכיר לי גם את שורתו האלמותית של ביאליק ב"על השחיטה"
השמש זרחה ,השיטה פרחה והשוחט שחט האביב והזוועה נקרו יחד בתזמון מפלצתי נורא ממש ,וזה מה שמעצים את הזוועה
כך גם בקטע היפהפה הזה
ים וגלים וקיץ שמיימי ,אבל יש ניצודים ברשת- דג זהב שהועם זהבו בקיץ אחד תמים לכאורה בסוף בית הספר היסודי
מסיבת פרידה נאה מהתום…
ואחר כך יגידו הילדים בהתממות מעושה:
סלח לנו ,יונתן, לא ידענו שאתה כזה…
ככה זה
חנה'לה, האם את יכולה להעמיד את שני הקטעים זה ליד זה (את שלי ואת של אלי) ולערוך השוואה ביניהם? מאוד אשמח. אפילו בקצרה.
לכל קטע יש הייחוד שלו
אני יוצאת עתה ליום לימודים ארוך – יום התדלוק הרוחני שלי ,אולי מחר כשאתפנה
תמיד שמחה לשוחח איתך ,נשמה גדולה שאת
שלום אלי
הנני כאן קורא את בקטע היפה ארוג במשפטי שירה יפים
אפשר לכתוב סיפור שלם בשפתך הנוגעת
התמונה הזו מוכרת והטבת להעביר אותה וגם למקם את עצמך בתוך התמונה
זו התגובה השנייה
אני מקווה שהפעם תופיע
שלום אלי
כבר קראתי את הטקסט הזה שלך (נדמה לי ב'הארץ' לפני שבועיים (?)) והנה אני קוראת אותו שנית בעניין רב. משחקי המילים הפיוטיים, עולם החי והעולם האנושי, הגבולות הדקים, המטושטשים, של גיל ההתבגרות, כולם ארוגים בטקסט הקצר והיפה הזה.
תודה שהזכרת לי אותו.
רקפת