דפים משורר

כְּבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, מְחַכֶּה בַּאֲפֵלָה, שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעֵז לִגְלֹל מֵעָלַי אֶת הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה.   לֹא אַכִּישׁ, לֹא אַשִּׁיל אֶת עוֹרִי, לֹא אָבוֹא בִּזְחִילָה, הַבְּדִידוּת הָאֲרֻכָּה בַּחוֹל טָבְעָה בִּי אֶת כְּבוֹדָה.   חָנַקְתִּי כְּבָר, הִתְפַּתַּלְתִּי סְבִיב עַצְמִי, חָפַרְתִּי מְחִילָה, לֹא הָיָה לִי מִלְּבַדִּי, הָפַכְתִּי לִפְלָדָה.   כְּבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, פּוֹעֵם בַּאֲפֵלָה, וְשׁוּב צְעָדִים מִתְרַחֲקִים, וְעוֹד הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה.   ...

אֲנִי יוֹדֵעַ  שֶׁהַדָּג הַזֶּה  יָכוֹל לְפַתֵּל עַד מָחָר בְּסֹהַר הַמַּיִם הָעוֹמְדִים  הוּא לְעוֹלָם לֹא יָשׁוּב לַיָּם מִמֶּנּוּ  נִתְלָשׁ. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרַק הוּא נִשְׁקָף לְעָצְמוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹת מַבָּטוֹ.   נְתִיבוֹ הָעִקֵּשׁ פּוֹלֵחַ אֶת לִבִּי.                            

המעטפה הירוקה חיכתה בתיבת הדואר. מילואים – חשב אבישי – דווקא עכשיו. למה זה מגיע לי? – הוא שלף את הצו והביט בו – כוס אמק, 21 יום, לא מתביישים, ככה באמצע החיים. אחר כך עלה הביתה, הוריד בגדים והתיישב בתחתונים מול הטלוויזיה. שירלי עוד היתה בעבודה, הזדמנות מצוינת לראות קצת ערוץ הספורט, בלי הפרעות. אלא שלא הצליח להירגע, נע ...

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת רְפָאִים סְבִיב הַבַּיִת הַלַּיְלָה, נִשְׁעָן עָל דֶּלֶת הַשֵּׁנָה אֲנִי מַתְחִיל לַחְשֹׁב עָל הָאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁחָלַם, כַּמָּה שָׁקֵט וַדַּאי הָיָה לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר.   בְּשָׁעָה שֶׁהָאֲחֵרִים עָמְדוּ סְבִיב הָאֵשׁ עֲטוּפִים בְּעוֹר חַיּוֹת מְדַבְּרִים זֶה עִם זֶה רַק בִּתְנוּעוֹת כִּי הָיָה זֶה זְמַן רָב קֹדֶם הַמְצָאַת הָעִצּוּרִים.   אוּלַי הָלַךְ לְבַדּוֹ לַשֶּׁבֶת עַל סֶלַע וּלְהַבִּיט בְּעַרְפִלֵּי הָאֲגַם מְנַסֶּה לְהַסְבִּיר לְעָצְמוֹ מַה ...

אֲנִי מִסְתַּכֵּל לְאָחוֹר וְרוֹאֶה כַּמָּה מְעַט הִתְרַחַקְתִּי וְאֵיךְ כָּל הַמִּלִּים שֶׁפִּזַּרְתִּי לֹא יַעַזְרוּ לִי לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה.      

כְּמוֹ דַּיָּג עַל שְׂפַת הַלַּיְלָה, מַשְׁלִיךְ  חַכָּה אֲרֻכָּה שֶׁל אוֹר לְפַתּוֹת אֶת הַשִּׁירִים הַקְּטַנִּים בְּקַרְקָעִית חַיַּי. יֵשׁ לִי סַבְלָנוּת אֵין קֵץ, יֵשׁ לִי זְמַן מִכָּאן עַד הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁנִים אֲנִי יָכוֹל לַשֶּׁבֶת כָּךְ מוּל הַבָּבוּאָה שֶׁל עַצְמִי מְחַכֶּה לַשְּׁקִיעָה. [מתוך הספר "אני ולא מלאך" שיראה אור בהוצאת הליקון]    

 כשהיה כבר במכונית, באמצע הפקק הקבוע של הבוקר, התחיל לקנן בו הספק שאולי לא כיבה את התנור החשמלי לפני שיצא. הוא זכר שהדליק את התנור, זכר כיצד חימם בהנאה גלויה את כפות הרגליים, אבל בשום פנים לא הצליח לזכור את עצמו מכבה את התנור המזורגג הזה.  אילו היה קרוב יותר לבית אולי עוד היה חוזר, בודק, בשביל להיות שקט. אבל ...

הוא פקח את עיניו וראה את הרצפה, את האריחים המכוערים בצבע בז" שתמיד נראים מטונפים גם כששוטפים אותם. זה נראה לו מוזר. הוא שפשף את העיניים לסלק קורים אחרונים של שינה, נענע את ראשו מצד לצד, ופקח שוב את עיניו. הפעם, לא היה ספק – הוא שוכב על התקרה ופניו למטה. אין לזה כל הסבר אחר. איך הגיע לתקרה? ואיך, ...