חאפלה, אמילי, מברשת לשיער וצלקת

אני פוקחת את העיניים, המצח שלי נחבט בשמשת פלסטיק, טעם חמוץ ויבש בחלל הפה. 
עבדל חאלים חאפז ממלא את כביש החוף בערבית, עומרי מזמזם איתו. 
תעצור את האוטו, אני אומרת, אני רוצה לרדת. הקולות שהוטחו לפני עשרים דקות חוזרים אליי שוב, הייתי פה כבר. עכשיו הוא יעצור בחריקה. יחתוך ימינה, יעלה על קו הפרדה רצוף ויגביר את הווליום עד הסוף, ועדיין יהיה אפשר לשמוע את הצפירה הבהולה של הנהג המופתע שהסתרח מאחורינו בנמנום שהופרע. 
צאי, הוא אומר. הצליל לא מגיע אלי, רק פומפוזיות של כינורות ומחיאות כפיים. אבל אני מכירה את המילה, והינה, אני חיה אותה שוב. אני לא יוצאת מיד, למרות שבסוף אצא, וגם עומרי יצא ומחוץ לחאפלת הרֵנו הצועקת, אני אצרח עליו שהוא דור שני למסכנות ופליטות והוא יצרח עליי  חזרה שאני אשכנזייה מסריחה. 
את חיה את זה עכשיו, אני אומרת לעצמי מבחוץ, זה כמו חלום, את יכולה לעשות הכל, את יכולה לקפוץ אל מכונית נוסעת, אני מנסה להעיר את עצמי, אבל גם בתוך המציאות החדה הזו שקורת כאן ועכשיו משהו מתערפל. אני נכנסת חזרה אל האוטו, הלב שלי דופק, המוסיקה בלתי נסבלת ואני סוגרת אותה. עומרי מעשן סיגריה ומסתובב מסביב לרכב, מסמן את כל כיווני הבריחה שלי. בריחה, כמו תמיד, היא מילה שמהדהדת בי, עומרי מסתובב ובכל פעם שהוא חולף על פני השמשה הקדמית הוא עוטף אותי בעוד שכבה הדוקה, חונקת. אני נשענת, מחכה שיכנס, אנחנו נוסעים לצימר בצפון, חוגגים שנה ביחד.

אני עוצמת עיניים ופוקחת אותן שוב. שלוש שנים אחרי. עיני עגל מסתכלות עליי. המזרון מסתיר את האף ואת הגוף שתחתיו. "רפי" אני אומרת והקול שלי צרוד כמו לא השתמשתי בו זמן רב.   
רפאל שרוע, גבו אליי. חוטים לבנים שזורים בתוך סבך התלתלים הכהים. אני לא מצליחה לדמיין את פניו. כמו בתסריט ידוע מראש אני מעירה אותו בבהלה. "רפאל, תקום, רפאל" אני מטלטלת אותו. הוא מסתובב בעיניים עצומות והפנים המוכרות מרגיעות אותי שוב. 
"הבת שלך רפאל, היא פה" אני לוחשת. אני מפחדת ממנה, לא מצליחה לסובב את הראש למרות שאני יודעת שהיא בוכה. אני גם יודעת שהיא מבקשת את אמא שלה בגלל שגנבתי לה את השבת עם אבא. יותר מכך, אני יודעת שלמחרת רפאל יודיע לי שכל המצב עדין מידי ואני אמצא את עצמי המומה בטיסה לילית חזרה לארץ. 
"אמילי" הוא עובר לצרפתית בעיניים עצומות, זה הקול הרך, האחר, מלא בילדות והנשיות גואה בו. אני מתבוננת בו מתרומם על המרפקים ומלטף את ראשה של הילדה מעל לגבי. אני שומעת שוב ושוב את משיכות האף האומללות בעורפי ומריחה את ריח הזיעה שלו יחד עם הבל פיו שמחמם את הכתף הערומה שלי. אני לא מצליחה לסובב את ראשי. אני יודעת שזה רגע חשוב. זה הרגע לסובב את הראש ולהביט בילדה העצובה. אולי גם להתרומם אליה ולאסוף את העצבות שלה אלי. אני נשארת קפואה ומחכה שהרגע יעבור, כמו הזה שלפניו והזה שאחריו, עוד עשרים שניות הוא יצא איתה מהחדר וזה יהיה הלילה המשותף האחרון שלנו.

שתים עשרה שנים לפני, אמא שלי מסרקת אותי ומזמזת יחד עם להקת זמר שיר שמתנגן ברדיו. אני מאושרת, הידיים של אמא שלי עוברות כמו משי בתוך הקשרים העקשנים והיא לא כועסת על המברשת שנתקעת. אני מרגישה בלב דואב איך הגוף שלי מתמלא ברצון פיזי וממשי כמו אויר המתנפח באוויר ומשווע להתרומם. אני מתחננת אל הידיים שלה, שיעטפו. היא מזמזמת יחד עם הקולות הנשים הגבוהים. אני לא מבינה את המילים, אותו זמזום , שוב ושוב, ואני לא מצליחה לחלץ את המילים מתוך ההמהום שלה. אני מול המראה, רואה את העיניים שלי נוצצות דמעות. היא מחייכת ומנסה לפרום קבוצת שיער בלויה ויבשה. האושר מסתלק והאימה מתפשטת. אימה מפני הסוף, שיגיע, כמובן שיגיע, הוא טבוע בתוך הרגע הזה כמו צלקת.