תנועות גוף מוגזמות כותבת ויוצרת

בכל פעם שאני חוזרת מאירוע השקה כלשהו, שמלא באנשים מוכרים מאיפשהו (אופנתיים ומעשנים ומכירים את כולם) אני נזכרת איך, בשביל להישאר אמן רלוונטי, צריך שוב שוב להנפיק אל העולם משהו חדש, שיהיה קצר, שיהיה קליט, שיהיה נועז וירגש, כל הזמן לרגש, לגרום לאנשים לעצור ולהתבונן, כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, צריך לעמוד באמצע הרחוב, לעלות על רמפה ולהציג משהו ...

אני קוראת את אומללות שמחה בחלקה של פטר הנדקה וקורה לי אותו המשהו שקורה לי כשדברים נכתבים כך: המילים, בדומה ללבנים, נערמות אחת על שנייה בסדר לא הגיוני, המבנה מתמוטט ואז נחשף משהו שגורם לי לחשוב. לאחרונה אין הרבה דברים שגורמים לי לחשוב, אולי זה בגלל שלאחרונה, באיזשהו אופן, אני מאושרת.  להמשך