חלוקת העבודה

אומי כתבה אבחנה מרתקת על ההתייחסות לחלוקת העבודה בבית, וזה התחיל אצלי רצף ארוך של מחשבות. שהרי מה שחסר ב"חשבון" (ותשובתו הקלאסית של הגבר המותנה) הוא שאלת הפרנסה, הלחם, הכסף שזורם אל הבית. וכאן צריך להבהיר משהו: המודל הקלאסי של חלוקת העבודה – שבו הגבר אחראי על הפרנסה והסידורים "בחוץ" והאישה על עבודות הבית וחלוקת הילדים – אינו כשלעצמו לא-שוויוני; העבודות שיש לבצע כדי לשמר את הבית מתחלקות במסגרתו שווה בשווה. מה שלא שוויוני בעולם שחי לפי המודל הזה הוא, ראשית, חוסר הבחירה: מערכת שלא מאפשרת לנשים לבחור באף מודל אחר, גם אם הן רוצות ללמוד, לעבוד ולהתפתח, היא מערכת שבה הבחירה ניתנת רק לצד אחד, הוא הגבר. החיסרון השני במודל הוא זה שאומי האירה עליו: עבודות הבית וגידול הילדים נחשבו למשימה קלה יותר, וכך הוצגה החלוקה השווה כמשהו שמיטיב עם הנשים. אבל כשלעצמו, בעולם אידיאלי שיש בו בחירה חופשית בין כל האפשרויות לחלוקת העבודה ושכל העבודות זוכות להערכה שווה, זה בעצם מודל הוגן, שהעבודה מתחלקת בו בצורה שווה.
הבעיה בעצם מתחילה כשעוברים למודל המודרני של חלוקה שווה בכל המגזרים – שני בני הזוג עובדים ושניהם שותפים בעבודות הבית (זה כמובן תיאור אופטימי; בחיים שני בני הזוג עובדים והעוזר עושה את עבודות הבית). בגלל הדימוי שנשאר לגברים מהמודל הישן של הדורות הקודמים, רבים מתעקשים לשמור על הגדרת ה"מפרנס" גם כששני הצדדים עובדים; ואז נוצר המצב שאומי התייחסה אליו, שבה תרומת האישה לעבודת הבית לא נחשבת (ספיח מימי האישה שנשארה בבית) ואילו עבודת הגבר באה כביכול כתוספת לתפקידו כמפרנס. והחברה נותנת לזה כמובן גיבוי, כשהשכר הממוצע של גברים גבוה יותר ולכן יש להם כביכול תירוץ לקחת פחות חלק בחלק השני של ההשקעה בבית.
יש כמובן מודל שלישי, שבו האישה מפרנסת והגבר נשאר עם עבודות הבית והילדים, ובעולם מתוקן הוא היה צריך להיות בחירה לגיטימית לא פחות משתי האפשרויות האחרות (אולי קצת פחות, בגלל הקשר החזק בין האם לילדים). אלא שבעולמנו זו אופציה שכמעט ולא קיימת, וחבל.