בננות - בלוגים / / חלוקת העבודה
מה שהיה מותר
  • רונן אלטמן קידר

    רונן אלטמן קידר נולד בתל אביב ב-1972. הוא סיים תואר ראשון במתטיקה ובפיזיקה ותואר שני בפילוסופיה והיסטוריה של המדעים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שלו, "פרפרי כאוס" ראה אור בשנת 2000 בהוצאת שופרא, וספר השירים הראשון, "סימני נשיכה" הופיע בהוצאת הליקון בקיץ 2007. כמו-כן פרסם שירה ופרוזה בכתבי-עת רבים ובמספר אנתולוגיות, והיה מעורכי ערבי השירה ב'מרתף 10' בחיפה והמפיק בפועל של הפסטיבל הבינלאומי 'שער' לשירה, שנערך בתל-אביב-יפו. שיריו תורגמו לערבית, אנגלית ורוסית, וכמה מהם הולחנו ובוצעו בפסטיבל הבינלאומי "מוסיקה נשכחת" בגרליץ, גרמניה בשנת 2006. רונן אלטמן קידר הוא גם מיוזמי "הנונסלט - בשליגזין הוליסטי", עיתון נונסנס קצר-מועד שראה אור ב-1995; ממקימי צוות 'פעמון הזכוכית' של מופע הקולנוע של רוקי ודמות בולטת בקהילת 'רוקי' בישראל; חבר ותיק בקהילת 'עין הדג', שם כתב מספר ביקורות קולנוע מושחזות תחת השם 'נונין'; תורם ותיק לוויקיפדיה העברית; ובלוגר מתחיל. כמו-כן הופיע על במות שונות במסגרת פרוייקט תיאטרון-השירה "בני שחר ובנות לילית", היה ממקימי קבוצות המשוררים "קסת" ו"און" וכתב (יחד עם ענבר גלבוע) את סרט הסטודנטים "איפור" (Make-up) שזכה להצלחה בפסטיבלים שונים בארה"ב.

חלוקת העבודה

אומי כתבה אבחנה מרתקת על ההתייחסות לחלוקת העבודה בבית, וזה התחיל אצלי רצף ארוך של מחשבות. שהרי מה שחסר ב"חשבון" (ותשובתו הקלאסית של הגבר המותנה) הוא שאלת הפרנסה, הלחם, הכסף שזורם אל הבית. וכאן צריך להבהיר משהו: המודל הקלאסי של חלוקת העבודה – שבו הגבר אחראי על הפרנסה והסידורים "בחוץ" והאישה על עבודות הבית וחלוקת הילדים – אינו כשלעצמו לא-שוויוני; העבודות שיש לבצע כדי לשמר את הבית מתחלקות במסגרתו שווה בשווה. מה שלא שוויוני בעולם שחי לפי המודל הזה הוא, ראשית, חוסר הבחירה: מערכת שלא מאפשרת לנשים לבחור באף מודל אחר, גם אם הן רוצות ללמוד, לעבוד ולהתפתח, היא מערכת שבה הבחירה ניתנת רק לצד אחד, הוא הגבר. החיסרון השני במודל הוא זה שאומי האירה עליו: עבודות הבית וגידול הילדים נחשבו למשימה קלה יותר, וכך הוצגה החלוקה השווה כמשהו שמיטיב עם הנשים. אבל כשלעצמו, בעולם אידיאלי שיש בו בחירה חופשית בין כל האפשרויות לחלוקת העבודה ושכל העבודות זוכות להערכה שווה, זה בעצם מודל הוגן, שהעבודה מתחלקת בו בצורה שווה.
הבעיה בעצם מתחילה כשעוברים למודל המודרני של חלוקה שווה בכל המגזרים – שני בני הזוג עובדים ושניהם שותפים בעבודות הבית (זה כמובן תיאור אופטימי; בחיים שני בני הזוג עובדים והעוזר עושה את עבודות הבית). בגלל הדימוי שנשאר לגברים מהמודל הישן של הדורות הקודמים, רבים מתעקשים לשמור על הגדרת ה"מפרנס" גם כששני הצדדים עובדים; ואז נוצר המצב שאומי התייחסה אליו, שבה תרומת האישה לעבודת הבית לא נחשבת (ספיח מימי האישה שנשארה בבית) ואילו עבודת הגבר באה כביכול כתוספת לתפקידו כמפרנס. והחברה נותנת לזה כמובן גיבוי, כשהשכר הממוצע של גברים גבוה יותר ולכן יש להם כביכול תירוץ לקחת פחות חלק בחלק השני של ההשקעה בבית.
יש כמובן מודל שלישי, שבו האישה מפרנסת והגבר נשאר עם עבודות הבית והילדים, ובעולם מתוקן הוא היה צריך להיות בחירה לגיטימית לא פחות משתי האפשרויות האחרות (אולי קצת פחות, בגלל הקשר החזק בין האם לילדים). אלא שבעולמנו זו אופציה שכמעט ולא קיימת, וחבל.

13 תגובות

  1. אני חושבת שעברתי הכל – מפרנסת יחידה-ראשית- חצי חצי- בבית עם ילד-מפרנסת משנית. אולי שכחתי משהו.
    העניין הגדול בעיני הוא החיים שלא על פי סרגל אידאולוגי. אולי בגלל זה עברנו את כל החלוקות.
    זה מסובך העניין הזה, כי ודאי שלחיות באופן שוויוני כזה או אחר זו אידאולוגיה שלא הייתי מוותרת עליה, והשאלה איך אחרים מביטים על זה היא לא מממאה אלף השאלות הראשונות שמעסיקות אותי
    יחד עם זאת קשה להתעלם מחינוך וסביבה עד כמה שנרצה, ובעיני לא תמיד רצוי להתעלם מהם לגמרי. יש בנורמטיביות גם יתרונות.
    וכך אני משאירה את זה – פתוח.
    הדבר היחיד שאני יכולה לומר בוודאות שעניין הבחירה והמודעות למחירים שיש לכל בחירה היא עניין חשוב, וגם התקווה ששינויים משמעותיים יותר בוא יבואו.
    אני, אגב, מאמינה שהגשמה עצמית אומרת לעבוד דווקא פחות – ושבעולם טוב יותר יהיו משרות משפחה לגברים ולנשים, שיחייבו אותם לבוא הביתה ולעסוק בדברים החשובים באמת.

    • אני מניח שעולם שבו אפשר לפרנס משפחה משתי "משרות משפחה" כפי שתיארת אותן היטב הוא בהחלט סוג של אוטופיה. אבל אני תוהה מה עושים בינתיים? ובינתיים הייתי רותצה שלאנשים תהיה הכי הרבה בחירה.

      • נו, גם אוטופיה צריכה להיות חלק מהחיים.
        הערכה ובחירה הן מילים מאוד יפות, אבל מנסיון זה לא ממש עובד כך בפועל – גם אם נשים מחליטות נניח שהן יושבות בית, הן לא מנותקות מהסביבה – לא הן ולא האיש שלהן.
        כתבתי על כך קצת במונולוג האחרון

        http://www.blogs.bananot.co.il/showP
        ost.php?itemID=363&blogID=72

        שמשקף לדעתי מקרים לא מעטים שפגשתי וגם קצת את עצמי בתקופה שישבתי בבית – פתאום העולם סובב סביב נושאים חשובים, רק שאין עם מי לחלוק אותם ומתי שהוא את מתחילה לשעמם את עצמך ובעיקר להתרחק מהעולם.
        אני ישבתי בבית לתקופה מוגדרת של שנה (ובתוכה ברחתי ליומיים בשבוע של לימודים. אני מניחה שלשבת בבית זה לא הצד החזק שלי)
        אבל מי שעושה זאת לאורך תקופה – זה כלל לא פשוט.מבחינת הדימוי העצמי והמשפחתי. לא רק בגלל החברה אלא בגלל שזה באמת משעמם לחשוב האם קודם נפעיל את מכונת הכביסה או שמא נפנה להכנת שניצלים.
        אני מאוד מעריכה מי שמקדיש לילדים הקטנים שלו וזה עדיף בעיני על לחזור מותשים בחמש וחצי. אבל זה לא סיפור פשוט. בכלל לא.

        • ברור שזה גם עניין של תקופות, ושחיים של כביסה ושניצלים עלולים להיות לא-מספקים. אבל זה לדעתי אחרת כשמעריכים את זה, ואני קורא למהפכה בהערכה של עבודות הבית. (-:

  2. אז מה הדעה שלך? הדעה שלי שאין שווין כל המילה הזאת רק ממרמרת אנשים.
    אך מה שקורה בחיי המשפחתיים, שלפעמים אני שקופה, עושה ועושה, ויש לכולם הרגשה שהייתה פה פייה…
    ולפעמים זה נחמד… גם אני מאמינה שהיתה פייה, הכל אני עושה בקלילות, במהירות… ולפעמים אני כועסת… בודדה, לא רוצה להיות שקופה,
    יש את השיר של אהוד בנאי "היום נעשה משהו בלתי נישכח"
    אני עושה כל יום משהו בלתי נשכח… אני עושה שנונה עשר דברים בלתי נשכחים, רק אני לא קוראת לזה ככה.
    כתבתי לו תשובה:
    כשאמרת לי בואי ונעשה היום משהו משהו בלתי נישכח, כשאמרת לי היום אגיש לך על מגש, הורס אותי הביטחון שלך, כשאתה רוצה אני לא רוצה… א… א…

    להתראות טובה.

    • הדעה שלי, כפי שאמרתי, היא שזה צריך לבוא ממקום של הערכה. שתהא אשר תהא החלוקה של המטלות, כל עוד היא קרובה איכשהו לשוויון זה טוב. מה שחשוב הוא שבני הזוג יעריכו כל אחד את התרומה של השני לתחזוקת הבית.

  3. היי רונן. יופי שאתה ממשיך את הדיון שהוא כל כך "האישי הוא פוליטי." עניין אותי הדיבור שלך על מידת הסטטוס של עבודה הזו מול העבודה הזו. שאלה מה בא קודם: הסטטוס או (חלוקת) העבודה? תחשוב, למשל, על כל המקצועות האלה שהיו במקור בעלות סטטוס גבוה ומרגע שפתחו את השערים לנשים, הגברים בורחים ואיתם הסטטוס. נראה לי קצת מעגל שאין דרך לצאת ממנה. והנה, אני בכל זאת מוצאת את עצמי לוחמת להשיג שוויון!? על טוב, O.

    • תראי, הדיון על השינו בסטטוס של עבודות כשנשים נכנסות אליהן (או הפוך) מוכר לי, אבל איני סוציולוג ואני חושש שאין לי יכולת לתת אבחנות מחכימות במיוחד בתחום זה. מה שכן יש לי זו תחושה שעם כל המרוץ אחר עבודות וקריירות, נשכח קצת בצד בצורך להעלות את הסטטוס של בן הזוג שנשאר בבית. ונדמה לי שזה גם מה שאת ניסית לגעת בו בחשבון המגדרי שלך.

      • כן, אבל לא רק. העניין הוא כך: כשגבר מבצע עבודות הבית, כולם חושבים שהוא מדהים ונדיב וכל-יכול. כשאישה עושה אותו דבר, זה לא נחשב. אצל האישה יראו רק מה שהיא לא עשתה, ומה הוא עושה בשבילה. זהו סטנדרט כפול. ואם במונחים של סטטוס, גבר מרוויח סטטוס מביצוע עבודות בית, האישה לעולם לא.O.

        • מה שניסיתי להגיד, ומה שהיה חסר לי בחשבון שהיצגת, הוא שאם גבר מסוים עובד כמפרנס יחיד ו*גם* משתתף בעבודות הבית, הרי שבאמת הוא ראוי להערכה, שכן הוא לוקח יותר ממחצית העבודה. הבעיה נוצרת בדיוק במקרים שתיארתי, בהם שני בני הזוג עובדים (כי צריך או כי רוצים); במקרה כזה, עבודות הבית אמורות גם להתחלק, אבל זה בדרך כלל לא ככה.

  4. אני חושבת שעבודות הבית היא משרה מלאה לכל דבר. אני מסכימה איתך בנושא של בחירה. אם האישה בוחרת להישאר בבית והגבר הוא המפרנס, אולי זה הוגן. אבל כאשר שני בני הזוג עובדים, מה שקורה רוב הזמן, שני בני הזוג צריכים לתרום את חלקם ולא להפיל את כל העבודה בבית על אחד מבני הזוג. בנוגע לשכר, זה אכן לא שיוויוני שגבר ירוויח יותר מאישה. למרות שאני מכירה כמה נשים שמרוויחות הרבה יותר מבן הזוג שלהם. אבל זה לא ממש משנה מי מביא יותר כסף הביתה. אם אני מרוויחה פחות מבעלי, זה לא אומר שאני צריכה לנקות יותר או לבשל יותר…

  5. באיזה עולם בדיוק עבודת הבית יותר קלה? ~למה אין פה אמוטיקון חושף שיניים?~

    עשו פעם תמחור של כל מה שעקרת בית עושה, ובוא נגיד, שמעסיקים מעטים מאוד היו יכולים או מוכנים לשלם סכומים כאלה…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונן אלטמן קידר