שירה ומעגל האלימות

השבוע הותקף (לדבריו) רועי צ"יקי ארד בידי המשורר נועם וואהל, בעקבות דברים שנכתבו בבלוג. תוכלו  לקרוא על זה כאן (www.notes.co.il/roy/36179.asp). מאחר שהארוע מתואר מצד אחד בלבד קשה להסיק מסקנות, אבל הוא בכל מקרה מעלה את השאלה, מה לאלימות ולמאבק פואטי. ועל כך חשוב לי לומר כמה דברים.

שדה השירה כשדה קרב
בשדה השירה, כמו בכל שדה אומנותי, מתנהל מאבק מתמיד – על הערכה, על ססטוס, על "מקום". המבנה המסורתי של השדה ייחס חשיבות רבה לעמדותיהם של הוותיקים – אלה שכבר נמצאים במקום "מכובד" כ"משוררים". כעורכי כתבי-עת, יושבים בועדות פרסים ומה לא, הוותיקים הם שקבעו מי ייכנס למועדון ומי לא, כל אחד לפי מערך הקריטריונים שלו ל"שירה טובה".
בדרך הזו יש בעיה אינהרנטית – האינטרס של הוותיקים הוא לא לתת לצעירים להתחזק יותר מדי ויותר מדי מהר, ולכן הם דואגים להאט אפילו את בני טיפוחיהם. אגב, דבר דומה קורה בהרבה מקצועות שיש בהם מערכת של הסמכה ושל צבירת קרדיט ציבורי – מרפואה ועד עריכת דין.
למשוררים צעירים רבים – כשרוניים או חסרי כישרון – הקידום האיטי הזה אינו מספיק (או שאינם יכולים אפילו להגיע אליו), והם רוצים ליצור לעצמם בכוח מקום בשדה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, בתחום אמנותי כמו שירה, היא להכריז על עצמך כ"אוונגרד" ולקרוא לאחרים "הממסד"; העיתונות אוהבת את זה, ותמיד יש עוד כמה משוררים צעירים שיקנו את זה וילכו אחרייך.  ובין אם הממסד מתייחס אליך או לא, הרווחת.
כמובן, אם זה היה כל-כך פשוט, כולם היו עושים את זה – ואכן כולם עושים. יחזקאל רחמים אסף בבלוג שלו רשימה של כתבי עת לשירה ולפרוזה שפעלו בישראל מאז 1990, ושם תוכלו לראות *כמה* כולם עושים את זה.
יש משהו חיובי בתחרות הזו, כי היא מעודדת את הישרדות הטובים, באמצעות "ברירה טבעית", שכן כל כתבי העת החדשים והאוונגרדיסטים-בעיני-עצמם מתחרים על משאבים מאוד מאוד מאוד מוגבלים (כגון תשומת לבו של קורא השירה העברי הממוצע). אלא שבמצב של משאבים כל-כך מוגבלים, הפרמטרים שקובעים מי ישרוד אינם בהכרח שיריים בכלל (להיפך – שיפוט לפי פרמטרים פנים-שיריים הופך להיות מזוהה עם "הממסד") אלא קשורים ליכולתם של האוונגרדיסטים החדשים "למרפק" לעצמם מקום בתודעה, להיות אלה שכל הזמן שומעים עליהם; במלים אחרות – לעשות פרובוקציות.

צ"יקי והכתמאים
צ"יקי ארד יודע את כל זה. הוא השתית הרבה מהקריירה האמנותית שלו על פרובוקציות – מאז ימיו כמנהיג להקת הפאנק קנאק/פופ, דרך הנפת דגלי סוריה באירוויזיון ועד הדרך המשעשעת שבה הוא קורא את שיריו. לכתב העת שהקים, "מעין", שמורה זכות ראשונים על כמה פרובוקציות אמנותיות מעניינות, כגון מכירת כתב העת בזול ככל האפשר או ויתור על הניקוד בשירים. אחת הנקודות המקסימות בצ"יקי היא העובדה שהוא מודע לפרובוקציות שלו, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות; אבל קשה שלא לראות איך דרך הפרובוקציות היא שאפשרה לצ"יקי למרפק לעצמו נישה "בלב האוונגרד".
צ"יקי (ואנשי "מעין") נמנעו מתקיפות אישיות, וכתוצאה נשמרו יחסים קורקטיים בינם לבין "הממסד" (שנכון לעכשיו מייצגת אותו עמותת "הליקון", שזה בכלל מצחיק כי לפני 15 שנה הם היו אוונגרד). אבל כמו אוונגרד חכם, צ"יקי נהנה מאוד מתשומת ליבו של הממסד ("כל ביקורת על מעין היא לברכה" הוא כותב). הסטטוס קוו הזה נשמר, עד שנכנסו לתמונה אנשי "כתם".
לעורכי "כתם" היתה בעיה. הם רצו נורא להיחשב למשוררים ולמרפק להם מקום בשדה, אבל רוב הנישות כבר היו תפוסות: צ"יקי היה אוונגרד, "מטעם" היה אנטי-כיבוש, "הו!" היה חזרה למודרניזם וכו". כדי להשיג צומי, החליטו הכתמאים להגדיל את מינון הפרובוקציה (כמו בהתמכרות או בסרטי פורנו) ועברו לתקיפות אישיות (על הליקון, על לאור, על מעין – בקיצור, על כל מי שכבר יש לו נישה) במטרה להשיג התייחסות של הממסד, רצוי התנגדות בוטה, כדי לחזק את מעמדם כאוונגרד. כדי למשוך את תשומת הלב עברו ב"כתם" לטקטיקות של בריונים בשכונה – מאלימות מילולית משתלחת ועד הדבקת סטיקרים והנחת מטעני דמה בבית הליקון (e.walla.co.il/); ההתנהגות הזו הכניסה לתוך המאבק בשדה הפואטי גם את הרכיב האלים-ממש, זה שמתעלם לחלוטין מהאמנות ועוסק בכסף, ביצרים ובפרובוקציה.

בפיצוצייה
בהליקון נהגו בדיוק כפי שמלמדים לטפל בבריונים (התעלמו מפרובוקציות; דווחו לרשויות במקרה שהבריון עושה משהו אסור). במקביל, החליטו כן להתייחס לתופעה הכללית של כתבי העת הצעירים (ש"מעין" פרץ את הדרך עבורם) והפיצו את עלון "בפיצוצייה של התרבות", מקבץ של שלושה מאמרים שעמדו ממילא להופיע בגיליון "רעב וגעגוע" של הליקון והופצו מוקדם יותר, בחינם ועל גבי נייר עיתון, באירועי שבוע הספר.  יש לציין שההתייחסות לכתבי העת הללו מוגבלת לצורת הפצתו של העלון ולמאמר אחד בו, של אמיר אור, שעוסק בתופעה באופן כללי, ומזכיר פעם אחת בלבד את "מעיין" ואף כתב עת אחר. המאמר של נועם וואהל – שעורר את כל הדיון – עוסק במאבק על הקוריקולום בפקולטות למדעי הרוח, ורק בדוחק אפשר לראות בו התייחסות למאבק בשדה הפואטי.
אבל זה לא הפריע לצ"יקי לקפוץ על המציאה כמוצא שלל רב, ולהחליט – על סמך האזכור הזה של "מעיין" ושברי שיחות-שוק – שהעלון הוא התקפה ישירה של הממסד (בדמות הליקון) על מעיין, משהו שהוא ציפה לו בחדווה כבר הרבה-הרבה זמן (קראו את השורות הראשונות בפוסט – www.notes.co.il/roy/33086.asp).  הוא לא היסס לרגע, ולמרות הכחשה חד-משמעית של אמיר אור לטענה שהעלון נועד לנגח את "מעיין", פצח בהתקפה מילולית כוללת על עורכי הגיליון, על הליקון בכלל ועל נועם וואהל בפרט. כמיטב המסורת, היתה זו פרובוקציה עטופה בהצטנעות – משהו שיקנה לצ"יקי נקודות בקרב האוונגרד אבל לא ידרדר אותו לרמה של "כתם" (התקפה דומה – אבל משעשעת בהרבה – על "כתם" פרסמה צאלה כץ, מהכותבות הבולטות ב"מעיין", כאן בבלוגייה).

מעגל האלימות
וכך הגענו לאירוע עצמו. לפני שכולם יתנפלו עלי, חשוב לי להבהיר שיש קו אדום ברור בין אלימות מילולית לפיזית ושתגובתו של וואהל לפרובוקציה אינה מקובלת עלי בשום אופן (שוב, בהנחה שהעובדות מדויקות).
מצד שני, בעיני לא לגיטימי גם אותו שימוש מוגזם במרפקים/אלימות מילולית/התקפות אישיות שהשתלט על שדה השירה הקטנטן בישראל. פרובוקציה אינה שירה, המצאת כינויים מעליבים ליריבייך אינה שירה, אלימות מילולית אינה שירה. חבל לי שצ"יקי (באותו מאמר על "בפיצוצייה") בחר בניסיון ללבות את האש, ואפילו בפוסט החדש שלו מנסה להפוך את ההתפרצות של אדם אחד (שאינו מייצג בשום מובן רשמי את הליקון) לייצוג של התנהלות העמותה. כותב צ"יקי:

"לפחות כרגע, אני מעדיף לראות את האירועים האלה במובן הסמלי (זה אולי יותר מעניין מלהתמקד בכך שמישהו החטיף לך מכות). כמצב שבו הליקון, ששמם מעיד על ריחוק ודיסטנס, הר מיתולוגי גבוה, משכן מוזות, מתעמת עם הפוליטיות והקונקרטיות של מעין הצעיר. וכך נחשף שאם מגרדים את הציפוי, מאחורי הפאסון התרבותי הזה מסתתרות אלימות ופאניקה. זה קצת מזכיר את סיפור שאול שאחזה בו רוח רעה לפתע נגד דוד. אפשר גם לציין שברחתי למסעדה בשם מוזס – משה, כאילו היתה קרנות מזבח. כמו במקרה דוד, איני מסוגל לשנוא את נועם וואהל (האם הוא כאן מפיבושת בן שאול, שבזמנו כתבתי עליו שיר?) ואת הליקון. כמו שאול, גם הם יודעים שהקדנציה שלהם הסתיימה. שהשירה שלהם היא חסרת דורש. גם שאול ידע שהוא יפסיד, אבל לא היה מסוגל לעצור את הרדיפה אחרי דוד שהיתה מלווה בהערצה-שנאה."

שיחה אישית אחת ובחור צעיר שהתרגז על מה שכתבת בבלוג, ופתאום יש לך הזדמנות להאשים את "הממסד" ב"אלימות ופאניקה"? נו, באמת. לא עדיף ללכת לכתוב שירה במקום לנסות להמשיך ולמרפק לעצמך מקום?

לצאת מהמעגל
ואולי זה הסיכום שלי, מעבר לכל הניתוח הארוך הזה. אלימות מולידה אלימות מולידה אלימות, למרות שצורותיה וכיווניה משתנים; מה שהחל באלימות מילולית ומטעני דמה קרם עור וגידים בשדרות רוטשילד. אפשר לחשוב על החנון שהבריון השכונתי מציק לו זמן רב, וכשהוא סוף סוף מגיב הוא עושה זאת באלימות ונענש (אלא שבמקרה זה המשל המתאים יהיה שהחנון החטיף אגרוף לבחור שעמד ליד הבריון ובעצם לא השתתף ברוב ההצקות). אז אולי במקום להמשיך עם פרובוקציה על פרובוקציה, נחזור לכתוב שירה ולהתריס מול העולם עצמו ולא מול איזה "ממסד" מדומיין?

גילוי נאות (לפני שכולם יכתבו את זה בתגובות): ספר שירי הראשון ראה אור בהוצאת הליקון, ובשנים 2003-2006 התנדבתי ועבדתי כעורך ערבי שירה ופסטיבלים וכמנחה בכיתת השירה של הליקון. עם זאת, איני חבר עמותה או חבר מערכת.