שואה בקופסה

אנדרטת השואה בברלין היא מתחם עצום של תיבות-אבן בגבהים שונים, הניצבות בשורות ישרות על פני קרקע גלית. האנדרטה אינה מגודרת ואינה תחומה, ונגישה לכולם שבעה ימים בשבוע, במשך כל שעות היממה. פיטר אייזנמן, האמן שיצר את האנדרטה, התייחס לחוסר התיחום שלה כשהגיב לביקורת על כך שילדים משחקים מחבואים ורצים בין האבנים. הוא סיפר שבחר לא לגדר את האנדרטה מכיוון שבעיניו זכרון השואה לא צריך להיות משהו שנמצא מחוץ לחיים, אלא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. אייזנמן רצה שאנשים יעברו באנדרטה בדרכם לשער בראנדבורג, שילדים ישחקו בה ושרוכבי אופניים יעברו על פניה ואפילו עליה (אחדות מתיבות האבן הן תיבות 'בגובה אפס', החורגות משטח האנדרטה הרשמית וגולשות אל המדרכה ואל שביל האופניים הסמוך). גידור של האנדרטה פירושו תחימה של השואה למקום ספציפי, בבחינת 'במקום הזה שוכן זיכרון השואה' – אבל מכך משתמע ויתור על כל המקומות האחרים, שבהם הזיכרון איננו. אייזנמן לא ביקש לקדש את זיכרון השואה אלא להביאו אל החול, אל היומיום.
עמדה מעין זו, הקוראת לפתוח את השואה ולא לתחום אותה, זרה לקו המרכזי של הנצחת השואה בהוויה הישראלית. עצם ההגדרה של 'יום השואה', על טקסיו ומנהגיו, היא תיחום – הצבת יום אחד המוקדש (ומקודש) לזיכרון השואה, ובכך שחרור מהצורך לזכור בימים האחרים. יום הזיכרון לשואה ולגבורה אף הוצב במיקום אסטרטגי, שבוע אחרי חג הפסח, אז חוגגים את חירות העם אבל גם מזכירים 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו', ושבוע לפני יום העצמאות – ומיקום זה תוחם אותו רק בזמן אלא גם מבחינת ההקשר. כפי שכתב אורי משגב, היום הפך לטקס חילוני, לחלק בלתי נפרד מהנראטיב של 'העולם כולו נגדנו, תמיד היה נגדנו, ניסה להשמידנו, ולכן הקמנו מדינה'.
חשוב לי לומר שהנראטיב עצמו – על הקשיים הרבים שיש בו – אינו הבעיה הגדולה בעיני. הבעיה נעוצה בעובדה שבישראל של היום יותר ויותר נתחם זיכרון השואה לנראטיב הזה בלבד, להקשר הזה בלבד, ומי שמציג פרשנות אחרת נדחה ומותקף. השואה מוכנסת יותר ויותר לקופסה מקודשת, תחומה בגבולות גזרה מובהקים, המקבלים רק את מה שתואם את הנראטיב: אסור לעשות ממנה קריקטורות (לפחות לא אם אתה רוצה לסיים קורס קצינים), אסור להשוות בין מבצעיה (הנאצים) לבין דמויות פוליטיית בימינו (אלא אם מדובר בערבים או איראנים) וכן הלאה. התיחום הזה, ההתעקשות הזו על הנראטיב הלאומי, הופכת אירוע שהיה חלק מההיסטוריה האנושית לאי מבודד ומגודר של רוע, שיש לו רק פרשנות אחת. תיחום הנראטיב וקידוש השואה מובילים לא רק לעיוורון מסוכן כלפי שואות אחרות (כפי שכתב הבלוגר 'אישתון' בלינק המצורף) אלא גם (באופן פרדוקסלי) לריחוק מהזיכרון עצמו, לחוסר יכולת לתפוס את השואה ולהתמודד אתה. במקום לנסות כל פעם מחדש לבוא במגע בלתי אמצעי עם הממשות של השואה, להתייחס לפרטים של מחנות הריכוז ושל מערכת המשטר הנאצית, לבחון את עצמנו מול הדילמות הקשות שעמדו בפני האנשים שחיו אז – במקום כל אלה ניתן לנו הנראטיב היחיד, טקסט לעוס וחד-משמעי בגוני שחור ולבן, שאין להרהר אחריו, כי כל הרהור הוא ערעור של קדושת היום ו'פגיעה ברגשות הניצולים'.
כדי להתייחס לשואה בצורה בוגרת, כדי שהיא לא תהפוך לטקס חסר משמעות, חובה עלינו לבחון אותה שוב ושוב מחדש, להיות אמיצים לפרק את המיתוסים ולחרוג מגבולות הקופסה. למשל כפי שעשה ג'ונת'ן ליטל בספרו נוטות החסד (שעליו עוד אפשר לכתוב שלושה מאמרים). או כפי שעשה האמן סרחיו דניאל צ'רטקוף בתערוכה איפה הכסף, שנפתחה השבוע בבת ים ובוחנת את מיתוג השואה והשימוש בה במערכת הקפיטליסטית של היום. הניסיונות האלה לא בהכרח יהיו מוצלחים [1], וכל אחד מהם צריך להישפט לגופו; אבל חשוב שיתקיימו וחשוב שיהיה להם מקום בשיח הישראלי והיהודי, וזאת כדי שזכרון השואה לא יהפוך לאנדרטה מאחורי גדר אלא יישאר רלוונטי, יישאר חי, יישאר חלק מהחיים – כמו האנדרטה של אייזנמן בברלין.