מפגש קצוות

האחות המיילדת וחוקר מקרי המוות
נפגשו לכוס קפה. זה יפה, זה יפה.
אוחזים בקצות החבל שעליו תלויים כולם
מביטים בכל ההבל המוליך את העולם
משווים צווחת ילוד לבכיים של שארים
(את העוגה שליד שניהם משאירים)
כמו הם אֵלים. כמו יש להם מילה
בסוף, בהתחלה. שאר החיים קלים,
הם מסכמים והיא לוגמת בחיוך
קפה הפוך, עכשיו יבוא עוד צעד
אצבעו המיומנת בכף ידה נוגעת
היא נרתעת. לא נותנת. כי הרי קשה יותר
הוא החלל שבעולם נותר
אחר אדם שבו עובֵר
מזה שהעוּבָּר מותיר באֵם.
לא כן? שואלת. הוא נוהם.
לא נרגעת. מיבבת. ביניהם הקפה
מתקרר.