מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

בעקבות ההזמנה של יעל, ובכלל כי אני אוהב שאלונים מהסוג הזה. מה הספר האהוב עלייך? יש הרבה, הרבה, הרבה, אבל השלישייה המובילה היא 'לוליטה' של נבוקוב, 'שתהיי לי הסכין' של גרוסמן ו'פני מועדות לכוכבים' של אלפרד בסטר. שלושה ז'אנרים שונים בתכלית, ולכן קשה לי מאוד להשוות ולהעדיף ביניהם. ועכשיו יש לי הדהוד של דג'ה-וו ותחושה שעניתי על השאלה הזו כבר ...

(ועכשיו ממש מאמר דעה על הבחירות, שפרסמתי גם בבלוג השני שלי, אבל נראה לי מספיק חשוב להעלות גם כאן). אחד המאפיינים המובהקים של מערכות הבחירות האחרונות בישראל הוא המיאוס מהמערכת הפוליטית. אולי בגלל הבחירות החוזרות-ונשנות ללא שינוי משמעותי במסרים ובדמויות, ואולי סתם כתסכול מהמצב הלא-משהו, שוב ושוב חוזרות המנטרות 'אין למי להצביע', 'נמאס מפוליטיקאים', 'צריך משהו חדש' וכולי. התסכול המתגבר ...

אני בא מרחוק להצביע כמו האברכים מניו יורק סיטי. הטיסה היא ג'ונגל פוליטי: לא בא לי לקפטיין להצדיע. את חוק החרקירי הריני מנסח: ראש ממשלה שהודח בגדול לא יחזור וירוץ היום כאתמול ויתהלל כמצביא מנצח. אציין גם שאיני איש של אמצע הדרך, גם אם היא מושכת קדימה. ציפורה רוצה להיות אימא אבל תראו מה נמשך לה כסרח – אפרוחים מסריחים ...