מה שהיה מותר משורר, סופר ומתרגם, המתעניין באהבה, מין, מגדר, שפה וכל מה שמשתמע

לא, לא חטפה אותי שום מפלצת, ולא ברחתי לירח עם החסכונות. הסיבה להשתתקותי בימים האחרונים פרוזאית ביותר – פסח, או ליתר דיוק ביקור של ענף חשוב במשפחה המורחבת (אחותה של אשתי, בעלה ובניה) אצלנו לליל הסדר ולפעילות אינטנסיבית ברחבי ארץ הזאר. כתוצאה, לא היה לי זמן לכל מיני פעילויות יומיומיות כמו לנשום, לעבוד ולעדכן בלוגים. עם הקוראים הסליחה… גם המוזות ...

עם כל הפריחה החדשה של כתבי עת לשירה, קבוצות, סיעות, אתרים ומה לא, לפעמים אני שואל את עצמי איך זה שאני לא מעורב באף אחד מכל היוזמות המהפכניות האלה. למי שלא באמת מכיר אותי זאת נשמעת שאלה מוזרה, כי בראייה מבחוץ נראה שאני לא טיפוס אוונגרדי במיוחד, אלא כזה שמתקדם לאט, מפרסום לפרסום, בתוך הממסד (בהנחה הבעייתית שהליקון זה הממסד). ...

(שיר בעבודה) 1. אני צורם לעצמי נע מהר מדי בקצה שדה הראייה אני מדבר בקול רם מדי רם ואיטי וחורק שלא יבוא השקט המרוּקָן, שלא אשאב לתוכו במהירות הגלקסיות – אני צורב בו בקול גרוני צובע באדום-דופלר גופים חולפים שקט! אני צועק, תן לי רגע ואכתוב אותך למוות.   2. הרוח לחששה: אפשר גם לא לרוץ ואז פסקה. עכשיו רק ...

צ"יקי כתב על הזרות שהוא חש כלפי רוב השירה על מדפי חנויות הספרים. הוא השווה את חוסר היכולת שלו לקרוא את השירה הזו לחוסר יכולתו של האדם לשמוע בתדרים מסוימים (שבעלי חיים אחרי מסוגלים לשמוע בהם ולהיפך). אף כי אפשר להיעלב ממטאפורת "משרוקית הכלבים" בה הוא משתמש, הרעיון כשלעצמו מובן לי, ולמעשה אני חש כך בכיוון ההפוך, כלפי השירה שמתפרסמת ...

על השולחן שתי כוסות קפה. אני בודק. ריקות. החיים נוזלים ממני דרך חרכי המין, נשרכים על הרצפה. הגוף אינו מתקן את עצמו. ריח הקפה בכוס הריקה אינו יוצר קפה חדש. שום דבר חדש.