בננות - בלוגים / / השתלשלות
אסתי ירושלמי
  • אסתי ירושלמי

השתלשלות

קבלו טעימה קטנה מאד של ערום נשי מצוייר מ 500 השנים האחרונות.


1504 – איטליה
"שלושת הגרציות" של 
Raphael, אלות הקסם, היופי והיצירתיות. מעניין לראות שהחור בישבנה של הגרציה האמצעית ממוקם בדיוק במרכז התמונה. סימטריה מושלמת כיאה לרנסנס.


1510- איטליה –  נוס מדרזדן"
ונוס של 
Giorgione שישנה לה שינה סימטרית. הציור הזה הוא ענק בגודלו, והוא אב טיפוס של ציורים דומים שצויירו לאחר מכן. להציג אישה ערומה, גם אם היא מיתולוגית, על רקע הנוף האיטלקי התקופתי, היה חידוש מרעיש בזמנו.


1538 – איטליה – רנסנס – "ונוס מאורבינו"
Tizian Vecellio

טיציאן שהיה תלמיד של Giorgione ביסס את הציור הזה על הקומפוזיציה של הציור "ונוס מדרזדן". כאן ונוס לא ישנה, ומביטה אלינו במבט חולמני. טיציאן משנה את תפקיד הצופה המציצן אצל ג'ורג'ונה, לתפקיד המציצן שמציצים בו.

 

1602- פלמי – רנסנס
"ונוס רוכבת על סאטיר". הצייר הוא 
Dirck de Quade Van Ravesteyn.

סאטיר היה יצור מיתולוגי מתהולל ונוכל שחציו תיש וחציו אדם. המילה סאטירה הומצאה בהשראתו. בעברית קראו להם "שעירים", והם היו מין שדים ששכנו במקומות שוממים וחרבים. כאן, ונוס על סאטיר וקופידון על סאטירון, ואני לא מקנאה במי שייפול קרבן לחבורה הנבזית הזו.


1612- הולנד – רנסנס
"יופיטר ואנטיופה"
של 
Hendrick Goltzius.

אל הצדק מתגנב ליצועה של האמזונה היחידה שהיתה נשואה. תוך כדי כך שדון קטן צובט לה בפטמה. בתקופה הזו כל הנשים הערומות בציורים היו מיתולוגיות, והרנסנסים אהבו לצייר אותן ישנות, בזמן שמתגנבים אליהן, מציצים להן או מפתיעים אותן. הפסיביות הנקבית היתה חביבה מאד על הציירים, שתשעים ותשע פסיק תשע אחוז מהם היו ממין זכר.

 
1639- פלמי – בארוק
"שלושת הגרציות"
של רובנס – Pieter Pauwel Rubens.

בתקופת הבארוק הסימטריה והעידון של הרנסנס פינו את מקומם לרגשיות ופאר. הגרציות של רובנס יותר אנושיות, ואת לא יכולה שלא להאנח בתוכך למראה הפאר וההדר של הגוף הנשי, על שיפוליו וקימוריו הענוגים והיפהפיים.

 
1735- צרפת – רוקוקו – "הרקולס ואומפל".
הציור הוא של 
François Boucher.

אחרי שהרקולס רצח ברשלנות את המלך איפיטוס, הוא קיבל עונש להפוך לעבד של בת התמותה אומפל, שזה אומר לשרת אותה ולבצע למענה את כל עבודות הבית, כמו בישול, כביסה ועוד…

 

 

François Boucher  "L'Odalisque Brune"  (האודליסק החומה)           
1745- צרפת – רוקוקו 

האודליסקות היו שפחות בתולות בהרמון של הסולטן התורכי. הן היו בתחתית הסולם החברתי וניתנו לסולטן במתנה. לפעמים הן היו הופכות לפילגש שלו. האודליסקית החיננית הזאת כמובן לא מודעת לעצם הזוועה שבסחר-נשים הגלוי הזה.


Edouard Manet – "אולימפיה"
1863- צרפת – אימפרסיוניזם

הציור הזה צוייר בהשראת ה"ונוס מאורבינו" של טיציאן. אולימפיה היתה זונה מאד ידועה בפריס. מאנה התכוון להעביר בציור הזה מסר מתריס נגד המסורת הדקדנטית של הרנסנס, שגם אישה כזאת יכולה להיות נושא לציור. זאת אישה בזכות עצמה, לא נתמכת בגברים ואפילו לוכדת אותם ברשתה. היא לא מתביישת בערום שלה ומסתכלת לנו ישר בעיניים. אבל אם היא תפנה מבטה לשמאלה, היא תבחין שיש לידה עוד אישה, שגורלה שפר עליה פחות מאולימפיה. כך שלפרץ הפמיניזם החמוד של מאנה יש לא מעט פרצות.

 


Pierre Auguste Renoir  "Bather Admiring Herself in the Water, called Psyche"
1910- צרפתי – אימפרסיוניזם

רנואר מתרשם מאישה גדולה ועסיסית זו שמעריצה עצמה, ובצדק, כשהיא מביטה על בבואתה הנהדרת במים. תענוג.

 


1885- צרפת – אימפרסיוניזם – "לדה והברבור"
Paul Cezanne

Leda היתה אשתו של מלך ספרטה, טינדראוס. זיאוס שחשק בה, בא אליה בליל כלולותיה בדמות ברבור ואנס אותה, אל תשאלו אותי איך. באותו לילה היא היתה גם עם בעלה, גם כאן עדיף שלא תשאלו אותי איך. אחרי תשעה חודשים היא הטילה שתי ביצים, מאחת יצאו התאומים של זיאוס, הלנה ופולוקס, ומהשני יצאו התאומים של טינדראוס בעלה, קסטור וקליטמנסטרה. בכל מקרה, נראה לי שלהטיל ביצה הרבה פחות כואב מללדת עובר רגיל.

 


 Gustave Courbet "אישה עם גרביונים לבנים"
1865- צרפת – ריאליזם

הריאליסטים ניסו לתאר את החיים כפי שהם. לא מיופייפים ולא מלאי רוזנים ואצילים ודמויות גדולות מהחיים, אלא פשוטי העם, אנשים כפי שהם, לא יפים ולא מכוערים. קורבה טען  שרומנטיקה היא דימוי מושלם של הדברים וריאליזם לעומת זאת, הוא הדבר עצמו.


Gustave Courbet  – "The Origin of the World" (מקורו של העולם)
1866- צרפת – ריאליזם

קורבה זכה למוניטין של אמן ידוע לשמצה בזכות הציור הזה. אבל יש כאן בכל זאת התקדמות. אם בתקופת הרנסנס היו כולאים אותו על ציור כזה, כאן הוא רק הושמץ קלות. וכמובן שהיום היה זוכה לתוכנית ריאליטי משל עצמו. וגם נראה לי שהיה מסתדר לא רע עם מדונה.


Vincent van Gogh
1887- הולנד – פוסט אימפרסיוניזם

בתקופה הזו היתה גישה מהפכנית לאמנות. האמנים ראו בה כלי לביטוי רגשות ועניין סובייקטיבי וסימבולי. בניגוד לאימפרסיוניזם שהתאפיין במבט אובייקטיבי, בתקופה הזו האמנים ראו צורך להתמודד עם הרגשות שלהם דרך הציור. סוג של התבגרות רגשית ונכונות להתעמת עם העולם הרגשי, על עליותיו ומורדותיו. רק חבל שלא המשיכו את המגמה הזו עד היום. אולי זה היה משפר קצת את האיי-קיו הרגשי של אי אילו אנשים בזמננו.

 

 

Paul Gauguin – ""Otahi (לבד)
1893- צרפת – פוסט אימפרסיוניזם

אני ממליצה לכל אישה לכרוע מדי פעם לתנוחה הזו כשהיא לבד, כי היא הופכת את הלבד למשהו נעים ומספק. הערום הנשי של גוגן הוא הוא אחד האהובים עלי. נראה שהוא הצליח יותר מכל צייר אחר להתקרב לטבע הנשי האותנטי, מבלי להפריע לזה. עוד ציורים שלו כאן.

 

 

Edvard Munch – "Puberty" (בגרות מינית)
1894- נורווגי – סימבוליזם

אני זוכרת היטב את הצל הזה שליווה את הבגרות המינית שלי. צל דחוס ושחור של פחדים, חוסר ודאות, הגוף המשתנה, בושה, הנאה ושוב בושה. אני חושבת שזה ציור שצריך להכיר לכל הנערות והנערים המתבגרים. ואולי להציע למורים והמחנכים בבתי הספר המעולים שלנו ללמד אותו ולפתח עליו דיון. ואולי הורה שיתנדב לעשות את זה? ובכלל, מה אם הורים יתחילו להתנדב להעביר שיעורי העשרה בבתי הספר, כדי להעשיר את ילדם ואת עצמם במקביל? הלכתי רחוק מדי?

 


Paul Klee  Jungfrau im Baum"" (בתולה על עץ)
1903- שווייצרי

פול קלי הושפע מכל מיני סגנונות, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, קוביזם ועוד. הוא תמיד עבד לבד ופירש את הטרנדים האמנותיים פרשנות אישית משלו. כנראה לא רצה להיות ממויין ומסווג, כך שקשה לסווג את היצירות שלו וטוב שכך. זה נתן לו חופש יצירתי גדול וכושר המצאה נדיר.

הבתולה הנרגנת הזו על העץ הלא פחות נרגן הזה מזכירה לי תמונה של סבתא שלי ז"ל בצעירותה, מדגמנת באותה הבעה נרגנת תנוחת צילום בסטודיו של צלם עלום, וברקע טאפט של מפלים.

 


Pablo Picasso  Les Demoiselles d'Avignon"" (העלמות מאביניון)
1907 – ספרדי – קוביזם

הציור מתאר חמש זונות ערומות מבית בושת ברחוב אביניון שבברצלונה. שם היה הסטודיו של פיקסו וזה היה רובע החלונות האדומים של ברצלונה. בציור הזה הוא מכריז על הדרך החדשה שעשתה האמנות מודרנית בסדר כרונולוגי, העלמה השמאלית היא בסגנון פרימיטיבי, האמצעית היא בסגנון קלאסי שמזכיר את טיציאן ורובנס, הימנית היא מהתנועה המודרנית מודרנית וזו שיושבת היא המודרנית  מכולן. מה שמראה שבאופן כללי, זונות נשארו זונות, לא משנה באיזו תנועה הן.

 

 

  Georges Braque– "Grand Nu" (הערום הגדול)
1908 – צרפת – קוביזם

ז'ורז' בראק פיתח יחד עם פיקסו את הסגנון הקוביסטי, והציור הזה הוא התגובה שלו לציור של פיקסו "העלמות מאביניון". בראק עושה סוג של תחרות עם פיקסו בפיתוח הסגנון הקוביסטי. הוא בודד את הדמות השמאלית הפרימיטיבית ויצר פרשנות יותר מערבית  לפרימיטיביות האפריקאית, שהיא לא פחות נועזת ובוטה מהסגנון של פיקסו ואולי אף יותר. בכל מקרה, זה די מעניין לראות שני ציירים גדולים מתחרים על זונה.

 


Wassily Kandinsky – "Nude"
1911- רוסי – אבסטרקט

קנדינסקי: "אמן אותנטי, זה היוצר אמנות מתוך "צורך פנימי", נמצא בקצה העליון של משולש נע. משולש דינמי זה מתקדם וחודר אל עבר העתיד. בהתאם, מה שהיה מוזר או בלתי מתקבל על הדעת אתמול, הוא רגיל ונחשב כדבר שבשגרה היום, ומה שנחשב כאוונגרד, ומובן רק על ידי מעטים היום, יהפוך לדבר מקובל וסטנדרטי מחר. האמן/נביא המודרני עומד בבדידותו בקצה העליון של אותו משולש, ומגלה וחושף ראשון את המציאות שתהיה נחלת הכלל בעתיד."

 


Marcel Duchamp Nu descendant un escalier"" (עירום יורד במדרגות)
1912 – צייר אמריקאי שנולד בצרפת – פוטוריזם

הפוטוריסטים טענו שיצירת אמנות היא סינטזה של מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו רואים, אבל היא גם מכילה בתוכה את כל מה שהעין לא יכולה לתפוס. הם שאפו לחקור בציור את האובייקט כפי שהוא "נתפס" ע"י התודעה, בלי להתייחס לקיום האובייקטיבי שלו מחוץ לתודעה. כך שעציץ  יכול להיראות בעיני התודעה כאוסף קווים שמתרגמים את המסה שלו, הטמפרטורה, התנועה ועוד. העציץ כשלעצמו לא קיים מבחינתם. כך גם בציור הזה שלולא השם שלו, הצפיה בו היתה הופכת לחוויה סובייקטיבית לחלוטין. 

הפוטוריזם ביטא את ההערצה לרוח התקופה המודרנית. המניפסט הראשון של הפוטוריסטים שנכתב באיטליה ב – 1909 טוען ככה: "אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש: יפי המהירות. מכונית שואגת, הדוהרת כמו על סרט של מכונת ירייה, עולה ביופיה על "ניקה מסמותרקיה" (פסל שיש מהתקופה ההלניסטית, של אלה מכונפת). אנחנו רוצים להעלות על נס את המלחמה – ההיגינה היחידה של העולם – את הצבאיות את אהבת המולדת, את הז'סטה ההרסנית של האנרכיסטים, את האידאות היפות שלמענן מתים, ואת הבוז לנשים."

ואני תוהה, האם הטכנולוגיה היתה מתפתחת עד כדי כך, אם לא היו מאחוריה רעיונות לאומניים, אלימים ושוביניסטיים לאורך ההיסטוריה?

 

 

Gustav Klimt  "Danae"
1907 – סימבוליזם

דנאה היתה הבת של אקריסיוס מלך ארגוס. המלך, שהיה נטול יורשים זכרים, פנה לאורקל כדי לבדוק אם זה הולך להשתנות. האורקל הודיע לו שבעתיד הנכד הזכר שלו הולך להרוג אותו. לדנאה לא היו ילדים באותו זמן וכדי שזה יישאר ככה אבא שלה כלא אותה במגדל מברונזה. אבל אז זיאוס בא אליה בצורת גשמי זהב ועיבר אותה, אל תשאלו אותי איך. כך נולד הבן שלה פרסאוס. אקריסיוס שם את האמא והבן בתוך תיבת עץ ושילח אותם לים. אבל בסופו של דבר הנבואה של האורקל התגשמה. פרסאוס שהרג את המדוזה לקח את הראש שלה וחשף אותו בפני סבא שלו וזה הקפיא את הסבא עד עצם היום הזה. ואני אומרת, מי שחושב שיורשים זכרים עדיפים על נקבות מגיע לו לקבל עונש.



Egon Schiele – אוסטרי – אקספרסיוניזם
1917

אגון שילה צייר את הציור הזה שנה לפני מותו הטראגי במגיפת השפעת הספרדית, ממנה מתה גם אשתו. כאן הוא היה בן 27. חייו היו מלאי תלאות בגלל האופי הארוטי של ציוריו וסגנון החיים המתירני שלו. הוא אף נעצר ונכלא באשמת הצגה של ציוריו הפורנוגרפיים במקומות שיש בהם ילדים. השופט ששפט אותו שרף את אחד מציוריו לעיניי כל. בכמה ימים האלה שהיה בכלא הוא הספיק לצייר עוד 12 ציורים ארוטיים. עקשן.

 

 

Joan Miró  "Flame in space and nude woman"
1932 – ספרדי – סוריאליזם

הסוריאליזם חב את רוב הרעיונות שלו לפרויד. הציור משוחרר משליטה רציונלית ומבטא את התת מודע. הסוריאליסטים קראו למצב הזה אוטומציה. בציור האוטומטי היד זזה בצורה אקראית על הנייר והיא משוחררת מסיבתיות והגיון מודע. המצב הזה מאפשר לבטא אזורים מודחקים בנפש, כמו מצבים שיש בחלימה, טירוף או אסוציאציה חופשית. האסוציאציה החופשית שלי למשל טוענת שהציור הזה הוא "אישה ערומה נופלת מפיל רוקד". אבל אני לא דוגמא. אני תמיד נכשלת במבחני רורשאך.

 

 

Frida Kahlo – "unos cuantos piquetitos" (כמה צביטות קטנות)
1935 – ספרדי – סוריאליזם

פרידה קלו בילדותה חלתה במחלת הפוליו שהשאיר אותה נכה. אח"כ בגיל 18 נפגעה קשה מתאונת דרכים בה מוט מתכת פילח את הבטן והאגן שלה. היא עברה הרבה ניתוחים בחייה בעקבות כך והתמכרה למשככי כאבים. היא היתה נשואה לדייגו ריברה, צייר ספרדי הולל, שהיה בוגד בה והיא בו. לא היו לה ילדים, לא ידוע אם מתוך בחירה כדי לא לאבד את הדייגו שלה או מתוך חוסר פוריות.

במשך חייה היא נחשבה לאמנית שולית, שעמדה בצילו של בעלה הכריזמטי. היא היתה מציגה את עצמה כאשתו הקטנה והמסורה של דייגו, אבל מאחורי המסיכה הזו הסתתרה אישה מורכבת, דעתנית וסוערת, פמיניסטית שציירה את עצמה בצורות וגוונים משתנים. בחלק מהציורים שלה היא מקושטת בפרחים, עגילים ובגדים רקומים מכסיקניים, ניגוד בולט לגוף הבוגדני והמרוסק שלה. היא נפטרה בגיל 47, מתוך כאבים עזים, כשאחת מרגליה כרותה. וכמה מפתיע, רק אחרי מותה הציורים שלה זכו להערכה.

 

 

Diego Rivera  "Nude with Calla Lilies" – ספרדי – ריאליזם סוציאליסטי
1944

וזה ציור של דייגו ריברה, בעלה של פרידה קאלו.


Henri Matisse   צרפת
1935

תיאור מדוייק של מטיס לאיך אמורה להיות מערכת יחסים זוגית:

"אם אני מצייר נקודה שחורה על בד לבן אז היא גלויה לעין לא משנה מה המרחק, ואז אם אני מוסיף נקודה שניה ושלישית כבר נוצר בלבול. אם אני מוסיף לבד הלבן תחושות של כחול, ירוק ואדום, כל כתם נוסף מפחית מחשיבות הקודם, כך נוצרת מערכת יחסים בין הצבעים לבד הלבן, הטונים השונים מחלישים זה את זה באופן הדדי. חשוב שהסימנים השונים יהיו מאוזנים בכדי שלא יהרסו זה את זה. בכדי לעשות זאת אני צריך לארגן את הרעיונות שלי, מערכת היחסים בין הטונים צריכה להיות מתמשכת ולא הורסת. אני לא יכול להעתיק את הטבע אלא לתרגם את הטבע ולהחדיר זאת לרוח התמונה, חייבת להיות הרמוניה חיה בין הצבעים כמו בקומפוזיציה של מוסיקה, כל זה טמון בתפיסה, חשוב מאד שיהיה מראה ברור של השלם כבר בהתחלה. שהצייר יהיה מודע לחיוניות האלמנטים."

 

 

Adolf Ziegler   גרמני – "ארבעת האלמנטים"
1940

זיגלר היה צייר ופוליטיקאי גרמני, שמונה ע"י הנאצים כמשגיח ומפקח על "טוהר" האמנות הגרמנית של אותה התקופה. הוא היה הצייר החביב על היטלר. במהלך כהונתו כשר האמנות של הרייך, הוא החרים אלפי ציורים שנחשבו כמנוונים, מתוכם 16,000 דוגמאות של אקספרסיוניזם, אבסטרקט, קוביזם וסוריאליזם. הוא אירגן תערוכה ענקית של "אמנות מנוונת" והרשיע את כל מנהלי המוזיאונים שהציגו את האמנות המפגרת הזו במוזיאון שלהם.

כך הוא המשיך במעלליו הנאורים עד מאד, עד שיום אחד, במהלך המלחמה, הוא העיז להגיד בחצי פה שהוא כבר לא בטוח שהיטלר יוכל לשרוד את המלחמה הזו. היטלר התעצבן מאד מהפגנת התבוסתנות הזו ודן אותו לשישה חודשי מאסר ב"דכאו". אח"כ שיחררו אותו והוא פוטר מהג'וב הכה נחשק שלו כשר האמנות של הרייך השלישי.

הציורים שלו לטעמי האישי הם משעממים להחריד. מה שכן הוא השקיע הרבה מחשבה ויצירתיות דווקא בהקמת התערוכה ה"מנוונת" שלו. שזה לא מפתיע לאור רוח הנאציזם שזרעה הרס ומוות באופן מאד יצירתי.

 

 

Alberto Giacometti albeerto   שווייצרי – סוריאליזם
1948

אלברטו ג'קומטי מפורסם בעיקר בזכות הפסלים שלו.

במלחמת העולם השנייה ג'קומטי חי בז'נבה, שם הכיר את אנט ארם. בשנת 1946 חזרו הוא ואנט לפריז ונישאו. החיים עם אשתו אפשרו לו להיות במגע מתמיד עם גוף נשי. היא ישבה ודיגמנה למענו במשך שעות ארוכות עד שהוא השיג את מה שרצה. ומי יודע, אולי היה להם גם איזה הרקולס קטן שבישל במטבח וכיבס את הבגדים של אלברטו היקר שלה, תוך כדי שהיא מפתחת טחורים ופצעי לחץ.

 

 

Frank Auerbach – אנגלי – נאו אקספרסיוניזם
1953

אורבך היה מצייר בד"כ רק שלוש נשים בחייו: את אשתו, את הדוגמנית שלו ואת המאהבת. חלק מהציורים שלו היה מציג כשהן שכובות ולא תלויות, כי פחד שהציור ייפול מפאת המשקל הרב שלו, בגלל השימוש בטכניקת "אימפסטו" שזה שימוש בצבע סמיך בשכבות עבות. כמובן שמשקל הציור היה כאין וכאפס לעומת משקל כל שלושת הנשים שעבדו בשבילו.


Salvador Dali
1967
 – סוריאליזם – ספרד

דאלי היה אחד התומכים הנלהבים של התנועה הפשיסטית בספרד, בראשותו של פרנקו, אחד המשטרים הנוראים והמדכאים שהיו במאה העשרים. על כל רצח פוליטי במשטרו של מוסוליני, היו 10,000 הוצאות להורג אצל פרנקו. יותר ממאתיים אלף אנשים מתו במחנות ריכוז ספרדיות עד סוף מלחמת העולם השניה. יותר משלושים אלף אנשים נעלמו עקבותיהם וגופותיהם לא נמצאו. פרנקו סירב לעזור לקרוביהם של הנעדרים למצוא את יקיריהם, ועד היום יש כאלה שעדיין מחפשים.

דאלי שיבח בזמנו את המשטר המדכא של פרנקו, ובירך אותו על "ניקוי ספרד מכוחות הרסניים". הוא היה שולח לפרנקו מברקים בהם היה מחמיא לפרנקו על כל הוצאה להורג פוליטית. הברוטליות של פרנקו נמשכה ממש עד יומו האחרון בשלטון, ואפילו ביומו האחרון הוא הורה על רצח של ארבעה אסירים, ששוב גרר מברק מתלהב מסלבדור דאלי.

דאלי הכריז על עצמו כפאשיסט נלהב, וכתומך אדוק בכנסיה הספרדית, שבאותו זמן טענה שהיהודים צריכים להיות מגורשים מספרד, והסכימה באופן מפורש עם היטלר ותכנית השמדת היהודים שלו.

כשהוא מודע לחלוטין לגורלם של אלה הנרדפים ע"י פרנקו, הוא גינה ברבים והוקיע את הבמאי לואיס בונואל שהיה חברו ועמיתו לעבודה, וכן רבים אחרים, וגרם להם כאב וסבל גדולים. בונואל נאלץ לעזוב את ספרד לארה"ב, אבל כשדאלי ביקר שם ב 1942, הוא ניצל את השפעתו וגרם לפיטוריו של בונואל מהמוזיאון לאמנות מודרנית בה עבד בניו יורק, והוקיע אותו כקומוניסט ואתיאיסט, מה שגרם לאמריקאים לסלק אותו למכסיקו, שם נשאר עד סוף ימיו.

דאלי לא שינה את דיעותיו עד יומו האחרון.

אישית, בלי קשר להיסטוריה הזו, אני מאד לא מתלהבת מהציורים הארוגנטיים שלו. אני מעדיפה את בונואל. אבל על טעם וריח…



Andrew Wyeth – אמריקה – ריאליזם
1981

ווייט צייר בין השנים 1971-1985 בעיקר את שכנתו הפרוסית הלגה טסטורף. הלגה היא מוזיקאית, אופה, מטפלת, והחברה של ווייט. כשהתחיל לצייר אותה היתה בערך בת שלושים, והיא התבגרה מול כן הציור של ווייט. הלגה הרגישה בטוחה עם ווייט ולעתים קרובות הוא צייר אותה ישנה. אף אחד לא ידע שהוא מצייר אותה, גם לא אשתו. הוא צייר 240 ציורים שלה וכולם נמכרו לאספן אחד.

ב-1986 התעורר בוקר אחד בעלה של הלגה, וגילה להפתעתו ציור של אשתו הערומה על כריכת ה"טיימס".

 

 

Keith Haring – ניו יורק –  פופ ארט
1986

הרינג היה אמן גרפיטי שעורר את תשומת הלב של הקהל בעזרת ציורי גיר שצייר במעברים התת קרקעיים של ניו יורק. במשך הזמן הוא הפך לאמן מוערך ועבודותיו הוצגו בתערוכות חשובות. הוא מת ממחלת האיידס ב 1990, כשהיה בן 32.

כעיקרון גרפיטי הוא  אמנות לא חוקית, כי היא מצויירת על רכוש של אחרים בניגוד להסכמתם. אחרי מלחמת העולם השנייה, כנופיות עירוניות בארה"ב יצרו גרפיטי על ידי ריסוס צבע על קירות במקומות ציבוריים וכך סימנו את הטריטוריה שלהם. עם הזמן התנתק המנהג מ"תרבות הכנופיות" ונעשה נפוץ, וכן מורכב ואמנותי יותר. בכמה מקרים אף החליטו בעלי הקירות לא למחוק את הגרפיטי. דוגמה לכך בישראל, היא השארת הגרפיטי על בניין גן העיר והגרפיטי של Banksy על גדר ההפרדה.


Banksy (רוברט בנקס) – "המלכה ויקטוריה" – אנגליה

בנקסי הוא אמן גרפיטי פוליטי מאד מפורסם שממעט לחשוף את זהותו.

אחד התחביבים של בנקסי הוא להכניס בחשאי כל מיני יצירות שלו למוזיאונים ידועים לאמנות. ב – 2005 הוא שתל במוזיאון הבריטי ציור של אדם דוחף עגלת סופרמרקט בין המוצגים ההיסטוריים. הציור עמד שם שלושה ימים עד ששומרי המוזיאון הבחינו בו.

בפעם אחרת הוא הבריח לחנויות תקליטים ברחבי בריטניה גירסאות "אלטרנטיביות" לאלבום של פריס הילטון. הוא החליף את שירי הילטון ברמיקסים שיצר, עם שמות כמו: "למה אני מפורסמת?" מה עשיתי?" ו"למה אני מיועדת?" עטיפת התקליט שיצר מציגה את הילטון חשופת חזה, עם ראש של כלב.

בנקסי: "הדבר שאני הכי שונא בעולם הפרסום הוא שהוא מושך אליו את כל האנשים היצירתיים, המבריקים והשאפתניים, ומשאיר אותנו עם אמנים איטיים ששקועים בעצמם באובססיביות. האמנות המודרנית היא אסון. מעולם, בהיסטוריה האנושית, לא נעשה כל כך הרבה ע"י כה רבים כדי להגיד כל כך מעט".

 

Jörg Immendorff – גרמני- נאו אקספרסיוניזם
1992

אימנדורף היה חולה במחלת ה ALS, (מחלת  לו גריג) שהיא מחלת ניוון שרירים, אותה מחלה שיש גם לסטיבן הוקינג.

באוגוסט 2003 הוא נתפס במלון דיסלדורף עם שבע זונות (ועוד ארבע בדרך) וכמות מסויימת של קוקאין. כמות נוספת של קוקאין נמצאה גם בסטודיו שלו. בראיונות איתו הוא טען שהוא השתמש בקוקאין בגלל המחלה שלו וכדי לקבל השראה. הוא גם התעצבן על הזונות שלו וטען ש: "זונה טובה לא מגלה שום דבר על הלקוח שלה." אני דווקא חולקת עליו בעניין הזה.



Billy Childish – " Girl Carry Moon "
1991
אנגלי – סטאקיסט

Stuckism זה זרם אמנותי בינלאומי שנוסד ב 1999 בבריטניה ע"י האמנים Billy Childish ו – Charles Thomson.

מטרתה של התנועה הזו היא להחליף את השטחיות והניהיליזם הריקני שרווח באמנות הקונספטואלית, ברוחניות מחודשת (ולא דתית) באמנות, בחברה ובתרבות. רה-מודרניזם במקום פוסט-מודרניזם. שזה אומר – חזון, אותנטיות וביטוי עצמי דרך הציור.

הם מאמינים ש "אמנות רוחנית היא לא דת. רוחניות היא המשאלה של האנושות להבין את עצמה ולמצוא את הסימבולוגיה  שלה באמצעות הבהירות והיושר של אמניה."

אלכס קפרנוס, הסולן של להקת פרנץ פרדיננד, תיאר את אופיה של הרה-מודרניזם בצורה אותנטית כשאמר לפני חמש שנים ש"יש להם את החוצפה להציע שלאמנים יכולה להיות נשמה".

המילה Stuckism  הוטבעה ע"י תומפסון כתגובה לשיר של צ'יילדיש, שמתאר ויכוח של צ'יילדיש עם אמן שמטיח בפניו שהוא תקוע, וכך הולך השיר:

    your paintings are stuck

    you are stuck!

    stuck! stuck! stuck!

ובעברית מדוברת:

"הציורים שלך תקועים

אתה תקוע!

תקוע! תקוע! תקוע!"

כיום 183 קבוצות סטאקיסטיות תקועות ב 44 מדינות ברחבי העולם.

 

Todd Schorr  "The Dawn of Miracles" – אמריקאי Lowbrow
2003

Lowbrow (בור ועם הארץ) כניגוד ל-  highbrow(אינטלקטואל) זו תנועה אמנותית בהתהוות שאני אישית מחבבת במיוחד. היא נוצרה ע"י הקריקטוריסט רוברט וויליאמס בלוס אנג'לס בשנות השבעים. זו תנועה פופוליסטית נפוצה (שיש כאלה שמכנים אותה גם פופ סוריאליזם) שלא ממש איכפת לה לא להיקרא "אמנות". היא מטשטשת את ההבדל בין אמנות "גבוהה" לבין "נמוכה", היא הומוריסטית, השורשים שלה מהעולם הקומיקס הקלאסי, סיטקומים של שנות השישים, מוזיקת רוק פסיכדלית, פורנו רך, מדע בדיוני, אנימציה יפנית, תרבות רחוב ושאר תרבויות משנה כמו גם דאדאיזם ופופ ארט. ברגע שהתנועה הזו התחילה, הצטרפו אליה  מאות אמנים  שרצו לשים ללעג את המוסכמות הקיימות וגלריות נפתחו בהתאם. ב 1994 יצא לאור המגזין Juxtapoz , תומך ראשי ונלהב של התנועה הזו שעוזר לה לגדול ולהתפתח. התנועה התפשטה בכל רחבי העולם וקיבלה מאפיינים שונים בהתאם לאזור הגאוגרפי בה היא רווחת.

כרגע אנשים לא יודעים איך לאכול את התנועה הזו, והיא נתקלת לפעמים במשבר זהות, כי יש בה מגוון גדול של אמנים מכל מיני סוגים. למשל מעצב של מדבקות קיצ'יות יכול להתאים לתנועה כמו גם אמן מומחה ומיומן בסגנון האמנותי הזה. אבל בהמשך מקווים שהבעיה הזו תיפתר מעצמה, כמו שקרה בתנועות אמנותיות אחרות כגון אקספרסיוניזם, סוריאליזם, ריאליזם ועוד. בינתיים אפשר להתחיל לאסוף פריטי אמנות Lowbrow, כי זה יכול להשתלם בעתיד לנכדים…

הנה כמה אמני Lowbrow עדכניים, לעיונכם:

 

Esao Andrews – אמריקאי2006

ואריאציה של הציור "לדה והברבור". גם כאן, כמו אצל סזאן, לדה היא ג'ינג'ית.


Tara McPherson – ניו יורק – 2008



John Currin – אמריקאי 2008


Alex pardee  – ""zombiefull

 

וזהו בינתיים.

הרבה שינויים קרו בחמש מאות השנים האחרונות. תנועות קמו ונפלו, זרמים זרמו והתנגדו לקודמיהם. קווים התפתחו לכיוונים שונים, צבעים התפשטו והצטמצמו בהתאם, מהפכות פרצו. ורק דבר אחד נשאר יציב עד לא מזמן. הנוכחות המזערית של נשים כיוצרות אמנות גדולה. וגם היום האיזון הכמותי רחוק מלהיות מושלם. אני כשלעצמי, לא יכולה להפריד בין ההתפתחות המעמדית של האישה לבין התפתחות האמנות, או התרבות או המדע וכל התפתחות באשר היא. חצי מתושבי כדור הארץ הן נשים. בלתי אפשרי לא להתייחס לנוכחותן או לחוסר נוכחותן בכל מה שקשור להיסטוריה האמנותית, ולהיסטוריה בכלל. גם אני הייתי רוצה ייצוג נשי שמראה לי יצירות מופת שייחרתו לעד בזיכרון האנושי. אבל זה מה שיש. נשאר רק להתנחם בכך שמעכשיו המאזן משתנה, גם אם לאט, ואולי בעוד כמה מאות שנים מישהו יכתוב מאמר שבו יש כמות שווה של יצירות אלוהיות פרי מכחולם של נשים וגברים. עד אז, אני אמשיך למלא את הנוף שלי בנשים מצויירות לעילא.

 


31 תגובות

  1. וואוו, אסתי, סקירה מדהימה של העירום הנשי באמנות. מקסים ומעשיר, ממש יפה!

  2. תאווה לעיניים הפוסט הזה. תודה לך

  3. אסתי שלום,

    עיינתי בהשתאות בעבודות שצירפת.
    תודה על הסקירה!

    אהבתי בעיקר את התמונות על הרנסנס. מרהיב ועוצר נשימה. בדיוק עכשיו אני מסיימת עבודה סמינריונית שעוסקת בנושא שתיארת. אני בחרתי להתמקד בדימויים השונים של יהודית כי שהיא תוארה אצל אמני הרנסנס. מדהים לדעת עד כמה מתחת לפני השטח העירום הנשי מוצג למטרות שונות ממה שהתכוון המשורר (ו\או הצייר ו\או מזמין הציור) וזה נוגע, בין השאר, לציור של ונוס מאורבינו של טיציאן.

    ובאשר לאמניות-
    לארטמיסיה ג'נטילסקי היתה אמירה חדה כתער בייחוד לאור המציאות הנוראית שבה היא חיה. אחד מהמורים שלה לציור אנס אותה והיא, באומץ רב, העידה על כך בבית המשפט, אז באיטליה השמרנית של המאה ה-16!

    אחד הציורים המפורסמים שלה היה של יהודית כשהיא עורפת את ראש הולופרניס. אומרים שבאמצעות הציור הזה היא ביקשה להביע מסר מאוד חשוב.

    אני מזמינה אותך ואת כולם להביט בציור הזה שלה ופשוט כל מילה נוספת מיותרת 🙂

    http://www.wga.hu/support/viewer/z.html

    תודה על הסקירה!
    גלית

  4. איזה יופי! ברוכה הבאה. אהבתי גם את הקורות חיים שלך… (:
    והפוסט הראשון הזה הוא סקירה מאלפת. המון תודה. אקרא בעיון שוב. בגדול אהבתי את ההערות שלך, האישיות, על החיים עצמם ובכלל.שזה מזכיר לנו כמה שאמנות הוא דבר רלוונטי.

    • אסתי ירושלמי

      תודה לוסי. אני אמנם לא חדשה כאן, אבל כבר הרבה זמן לא כתבתי, כך שזה כמעט חדשה 🙂

  5. שולמית אפפל

    מוזר אסתי, אתמול עברת לי בראש

    התענגתי על הציורים ועל הסריקה. תודה

  6. למה לא לכתוב ג'ורג'ונה? זה לא IBM

  7. חני ליבנה

    כמה מושקע ומענג, אבל תמיד יפה, אפילו בקוביזם..

    • אסתי ירושלמי

      תודה. אכן יפה. ויש שיגידו שהקוביזם הוא שיא היופי כאן.

  8. תודה תודה. תוספת מרעננת וצבעונית למטע הבננות.

  9. מאוד יפה, אסתי
    ברוכה הבאה.

  10. סקירה מעשירה ומרתקת.
    מי יתן ופרי מכחולן יסתער בעוז על חמש מאות השנים הבאות

  11. יהונדב פרלמן

    המון תןודה אסתי. מצגת נפלאה. הביאי לנו עוד ועוד.

  12. אהוד פדרמן

    זה מה שנקרא – פתיחה בגדול ובהפתעה

    גם הביוגרפיה מעוררת סקרנות (לא ברורה הבעת הפנים של הפרצוף המיצג)

    ובהקשר לסקירת הפוביות שלך נראה שאינך פוחדת מחשיפה

    ברוכה הבאה

    • אסתי ירושלמי

      תודה אהוד. יותר נכון להגיד ברוכה השבה, כי הייתי כאן כבר. מעניינים גם הכתבים שלך 🙂

  13. אסתי, תודה על פוסט מענג.

    לאן נעלמת? ולמה מחקת את כל הארכיון שלך?
    זכורים לי לטובה כמה פוסטים נפלאים שלך, ובמיוחד זה (שכבר לא בבננות):

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=352199&blogcode=8752441

    ברוכה השבה!

    שלך,
    הבחור של מזל.
    🙂

  14. איריס קובליו

    היי אסתי, ברוכה הבאה
    איזה יופי! העשרת אותנו. הראיתי את הפוסט שלך הלוך ושוב עם תלמידות האמנות שלי. איזו חגיגה. אצלי כמובן קורבה הוא המנצח
    נפלא!!!

  15. איזה פוסט …תאווה לעיניים
    תודה
    ולמה "טעימות" זה נראה לי ממש המנה העיקרית 🙂

  16. נטע אלקיים

    מסכימה עם שחר. למה מחקת את הפוסטים הישנים שלך? רפררתי (מלשון רפרנס) אליהם הרבה אנשים. ועוד עכשיו הם רלוונטים יותר מתמיד. אסתי, תחזירי את הפוסטים הישנים האוטו-ביוגרפים וההיסטורים שלך על איראן. חשוב שהם יהיו פה. הם האמנות הכי חזקה שלך, הם הצבע האמיתי בחברה שבה כולם מסיידים את עברם.

    שלך

    נטע

© כל הזכויות שמורות לאסתי ירושלמי