אולי, זה פייסבוק, ההנהלה החליטה משהו, משהו חדש…
אולי הצקתי? למה הקיר שלי לבן?
צוקרברג, לא אוהב אותי, בטח הוא יודע מה חשבתי על הסרט שלו…
אולי כולם מחקו אותי…
זה בטח תקלה…
התקשרתי לחברה, ושאלתי: 'מה המצב? כתבת היום על הקיר שלך? שלי לבן…'
והיא צחקה… חשבה שאני עובדת עליה.
איך אומר לה שזה לא מצחיק! או איך אומר לה שזאת בדיחת חיי, אי אפשר לבכות יותר..
הוסיפה עוד מילה… וניתקה,
מכירה אותה, בטח חשבה שאני מדבקת.
קיר קיר, מי הכי יפה בעיר, ניסיתי להצחיק את הקיר הבודד שלי…
את עצמי הבודדה בתוך עצמי.
ישבתי מול השקט, בכסא גלגלים המשרדי, שמסתובב כמו קרוסלה, הפינה אהובה נראתה מבולגנת. האכזבה התחילה לבצבץ,
ואז בא הנאום שלה: (הגברת הזאת מדברת איתי, חושבת שאנחנו חולקות אותו מח)
'אני נותנת את הלב לחברים על הקיר מאכילה אותם בכל הטוב שלי, אז מה אם הלכתי… הם לא ידפקו לי בקיר, הם לא יעשו סימן…'
'טוב,' עניתי לגברת אכזבה, 'אל תמשיכי… יש לי מספיק אכזבות בחיים'
שקט כבד נפל עלי, כמו סלע מהריי הקרפטים.
'יהיה לי זמן פנוי…' אמר לי כבוד העצמי, (גם הוא תקוע לי, בלב)
עודד אותי בטון בטוח
'המון זמן, זמן זה כסף.'
הקיר המשיך להיות לבן, לבן כמו שמים ועננים שטו לבנים אפורים כבדים, ירד גשם, המון גשם, והמחשב שלי ריצד מולי, וירד שלג,
ידעתי שאין לי מושג על החיים האלה. ועל זה כותבים סיפורים הרהרתי,
כל סיפור מתחיל מקיר לבן
אהבתי.
והייתה מישהי שדיברה אל הקיר ויצא מזה סרט נפלא לא רק ספור
שירלי וולנטין
ולא לחינם כתבו אבן מקיר
תזעק…
כל מילה שלך חנה חקוקה בסלע
עפרה
כתבת יפה טובה
הנה מגיעה לה שמש מטיבה
וקירך יצבע בצבעי אביב
לייק 🙂