אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב משורר, עורך ספרותי ולוגם קפקא בלילות
זמן רב לא העליתי פוסט, ואני חש צורך להתנצל על ההיעדרות, שנובעת בעיקרה מעודף עבודה.. והנה, לרגל פתיחת העונה החדשה של האופרה הישראלית והעלאת יצירתו המדהימה של גיל שוחט, "הילד חולם" למחזהו של חנוך לוין, ראיינתי את הבימאי עמרי ניצן והמלחין גיל שוחט – ראיון שהתפרסם בגיליון האחרון של טיים אאוט. מקווה שתיהנו.
"המופלא מכל", לדברי אוסקר וויילד, "הוא סבלם של בני-האדם. אין פלא גדול יותר מן הסבל". ובאמת, כשאנו צופים בסבלם העמוק של גיבוריו הגדולים והקטנים של חנוך לוין, קשה לדמיין אדם שיתאווה להיות במקומם. מחפץ וסלומון גריפ, דרך לידנטל ובלה ברלו, ועד לזקן האלמן והערירי הקורע את הלב ב'אשכבה' – כולם נבראו לתוך עולם ציני, קר ומנוכר, שרק בזכות ידו האמנותית של מחזאי גדול כלוין מתלווה אליהם איזושהי שכבת-קרום דקה של חמלה ואנושיות.
ומתוך שרשרת הדמויות הללו, אי אפשר שלא להבחין בדמותו הרכה והזוהרת כפנינה של הילד, מתוך ההצגה "הילד חולם" (הועלתה לראשונה בתיאטרון הבימה, 1993, בימויו של לוין). הילד הזה ממעך את הלב, פשוטו כמשמעו. הוא מגלם בתוכו מוטיבים רגשיים מאוד חזקים, הפורטים על המנעד הרחב שבין כאב ואהבה, וממילא חורגים מעל ומעבר לגבולות התיאטרון. על רקע זאת, אין פלא שסביב דמותו של הילד רקם המלחין גיל שוחט אופרה שלמה, העולה השבוע לראשונה באופרה הישראלית, בבימויו של עמרי ניצן ובניצוחו של דוד שטרן.
אין ספק, אחרי סדרת "השלאגרים" של הפקות האופרה שהועלו כאן בשנה שעברה לציון שנת המאה לעיר (בכיכובם של זפירלי, בירנבוים ובית האופרה "לה סקאלה"), היה צריך משהו אחר, גדול ומבריק, בכדי לגבור על אבק הכוכבים שנותר על רצפת המשכן, והאופרה הישראלית מצאה את הנוסחה לפיתוי המושלם לקהל הישראלי באמצעות הקסם של "הילד חולם". לומר את האמת, מעולם לא הסתקרנתי סביב אופרה מקורית כפי שאני חש מול השילוש החילוני, והכל כך תל אביבי, של לוין-שוחט-ניצן.
אך לפני הכל, המחזה: ב"הילד חולם", מתאר לוין מסע אלגורי של פליטים המחפשים מקלט לנפשם, המגיעים לחופיה של מדינה האוסרת עליהם את הכניסה ובכך גוזרת את גורלם לאבדון. מעל כולם במחזה עולה דמותו החידתית, הסימבולית והנאיבית של הילד, ההולך אל מותו. על רקע זאת, בוחן לוין את מערכת היחסים שבין אם לבנה, בין גבר לאישה, בין שלטון לאזרח, וכמובן את היחסים שבין אכזריות לחמלה.
הבמאי עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של התיאטרון הקאמרי, שביים בעבר בין היתר לאופרה הישראלית את האופרות "שיקוי האהבה", "אותלו" ו"מסע אל תום האלף", עבד עם שוחט על עיבוד היצירה ממחזה לליברית. את המחזה המקורי של "הילד חולם" הוא ראה לראשונה אי-אז בראשית שנות התשעים, בחזרה הגנראלית בבימוי הנפלא של לוין, ולמרות שלמחזה היה ליווי מוסיקלי, ללחניו המקוריים של פולדי שצמן, הוא הרגיש שהמחזה חייב להתרחב לכיוון אופראי.
"המחזה הזה הוא כל כך שירי, מטפורי ומרומם את הנפש מבחינת השפה והעיצוב הלשוני, עד שזוהי ממש אופרה", הוא אומר באחד מרגעי ההפוגה מהחזרות האינטנסיביות, ומוסיף כי "במקביל, גם שוחט ראה את ההצגה וחשב בעצמו שזוהי אופרה – ואיך אומרים, מוחות גדולים חושבים על אותו דבר? ככה נפגשנו. ואם לא די בכך, גם מנהלת האופרה הישראלית, חנה מוניץ, חשבה ש"הילד חולם" חייב להפוך לאופרה, וכך זה הגיע ליצירה אופראית. זהו מהלך מאוד טבעי, כי המחזה עצמו מזמין לשירה. הוא כל כולו שירה. ומתי האדם שר? הוא שר כשהוא חש שרגשותיו גואים מעבר למידה, שהפחדים שלו גואים, והתשוקה שלו גוברת – אז נוצרת שירה. "הילד חולם" בדיוק ככה".
ועל מה ביססת את העיבוד שלך ממחזה לליברית?
"כל הליברית כתובה משורות של לוין, אין כאן שורה אחת שלוין לא כתב במחזה. מצד שני, שוחט ואני היינו חייבים לעשות עריכה בכדי להפוך את "הילד חולם" לאופרה, כי הליברית של האופרה חייבת להיות קצרה יותר מהמחזה. על הבמה האופראית יש לקחת בחשבון את הזמן שלוקח לכל זמר לשיר את השיר, ובתיאטרון אין לזה צורך. ככה שהיינו חייבים לעשות שינויים באורך הטקסט".
ובכל זאת, על איזה חלקים או מוטיבים ויתרתם מהמחזה המקורי לטובת האופרה?
"לא ויתרנו על המוטיבים של המחזה וגם לא הורדנו סצנות מהמחזה, אלא בעיקר תמצתנו את היצירה. איכשהו, אולי בכל זאת ירדו כמה קטעים, אך באופן כללי המהות והצורה של היצירה נשארה כמו במקור".
כבמאי תיאטרון מובהק, לא היה לך קשה לעבוד עם זמרים ולא שחקנים מקצועיים?
"קודם כל אני חייב להגיד שזה מאוד מרגש אותי להעלות לראשונה יצירה מקורית עם זמרים ישראלים, וכמובן למוסיקה של מלחין ישראלי. אבל לעצם העניין, היה לי את המזל לעבוד עם זמרים מעולים, שיש להם את ההבנה, היכולת והחשק לעבוד על היצירה בדרך עמוקה ומופלאה. כל הדרך ראיתי אותם כשחקנים ששרים, לא פחות, והודות להם התגלו לי עוד ועוד שורות ורעיונות שהיו בתוך הטקסט, שקודם לא שמתי לב אליהם. בכלל, בשבילי, היצירה של לוין לא מפסיקה להתגלות."
אז מה בכל זאת ההבדל בין תיאטרון לאופרה?
"אחד הדברים שיש באופרה ואין בתיאטרון הוא הקוסמופוליטיות. האופרה היא אמנות גלובלית, כי המוסיקה שלה חוצה גבולות של שפה. באופרה, כשאנו צופים במוסיקה שמתלווה לסיפור על חוויה אנושית חזקה, כמו נניח האופרות של פוצ'יני, אנו עדים לקסם גדול שיכול להתקיים על כל בימה בעולם. בתיאטרון לעומת זאת, ובאופן טבעי, יש את המגבלה, ואולי גם את היתרון, של המקום. החוויה של התיאטרון צומחת מתוך המפגש המקומי עם הלשון, עם הזמן וכמובן עם הקהל המקומי. כך שלמרות שהם שניהם במהותם אמנות תיאטרלית – האחת מילולית והאחרת מוסיקלית – האופרה והתיאטרון נגזרים מעולמות שונים".
אתה הכרת את לוין, עוד בחייו ביימת את ההצגה שלו "רצח", איך לדעתך הוא היה מגיב לאופרה "הילד חולם"?
"אני רוצה להאמין ולחשוב שהוא היה מקבל ומעריך את זה. את הבימוי שלי ל"רצח" הוא מאוד אהב. באותה תקופה כל הזמן התייעצתי אתו על הבימוי שלי למחזה שלו, ועכשיו, כשאני מביים את "הילד חולם", חסרה לי ההתייעצות אתו. כן, הוא חסר לי. אני אספר לך סיפור על לוין, שקשור גם לתמציתיות שדברתי עליה קודם. יום אחד, באמצע העבודה על "רצח", התקשרתי אליו ואמרתי לו "חנוך, אני רוצה להיפגש" – והתשובה שלו, שהיתה תמיד לקונית, היתה קצרה: "בחמש". אז באתי אליו בשעה חמש, והוא פתח לי את הדלת ומיד ידע מה אני רוצה לשאול אותו, ועוד בדלת הוא אמר לי: "אתה רוצה קיצורים? אז תעשה קיצורים". ככה שבעצם לוין היה מאוד נדיב בנוגע לקיצורים שנעשו בטקסט, ונדמה לי שאם הוא רואה את הליברית לא היתה לו התנגדות לעיבוד שעשינו. אגב, עוד בחייו שוחט ואני קיבלנו ממנו את הרשות להפוך את "הילד חולם" לאופרה. הוא מאוד היה בעד הרעיון".
בין הטקסט של לוין למוסיקה של שוחט – איפה נמצאת החרות האמנותית שלך?
כבמאי אופרה, להבדיל מתיאטרון, יש לי שני טקסטים שאני חייב להיות נאמן להם, המלים והתווים. וכן, עלי למצוא את האיבר השלישי ביניהם, איך זה נעשה? קשה לדבר על זה, זה משהו שנתון לרגישות שלי כבמאי, ולהבנה ולדמיון היצירתי שלי. ב"הילד חולם", בסופו של דבר, נשארתי נאמן למלים של לוין ולמוסיקה של שוחט. מצד אחד ניסיתי להוליד דבר חדש על הבימה, אך מצד שני לא יכולתי להתעלם מהוראות הבמה של לוין, שנמצאים בטקסט. לשקספיר למשל אין הוראות כאלו, אבל אצל לוין הם ממש בתוך הטקסט והשתמשתי בהם בבימוי שלי".
ובנוגע למהות של האופרה, המוסיקה – מה לדעתך קושר את היצירה האמנותית של לוין לזו של שוחט?
"שוחט הוא מודרניסט שלא מתבייש להיות מלודיסט, ולוין מצדו שאף תמיד לבהירות בטקסט. כשאתה קורא מחזה של לוין, אתה מיד חש את הבהירות של הטקסט, הוא היה מחזאי מאוד פיגורטיבי ומובן. יותר מכך, כשלוין היה צריך לבחור מוסיקה שתלווה את המחזות שלו, הוא תמיד בחר מלחינים שיצרו עבורו מוסיקה רכה. ככה שהשילוב בין החריפות, הפיקחון והאכזריות של המלים לבין הרכות המלודית מצד המוסיקה, יצרו תמיד תחושה אמנותית מאוד אירונית. לכן, שוחט, שהוא מלחין מאוד קלאסי, ממש מתאים לעולם של לוין, והצירוף של שניהם מאוד חזק על הבמה".
*
"זאת היצירה הכי מושקעת שהיתה לי בחיים", אומר המלחין גיל שוחט, שנחשב ובצדק למלחין הבולט והכישרוני במוסיקה הקלאסית הישראלית והעולמית בעשור האחרון. "הכתיבה עליה התחילה לפני עשר שנים, והיא עברה הרבה שינויים ומחיקות. שינויים של אלימינציה, פרקים שלמים שנכתבו, הושלכו ונכתבו מחדש, ותהליכים של רדוקציות ותמצות. עד כה היצירות שלי התאפיינו בהגדלה ובהרחבה, ואילו כאן יש הרבה תמצות. הטקסט של לוין נורא מדויק, קריסטלי ושקוף, אין מלה ואות מיותרים. אם תוסיף או תוריד מלה, הכל יתמוטט, ככה שהתמצות המוסיקלי שלי שאף כל הזמן להיות מהודק אל הטקסט. אני מרגיש שיש כאן עליית מדרגה בשבילי, הגעתי לעומקים שלא הגעתי אליהם קודם לכן".
וכמלחין, איך אתה מגדיר את המוסיקה של "הילד חולם"?
"אני לא אוהב להגדיר את המוסיקה שלי, אני מעדיף לתת למאזינים את האופציה להגיע למופע ולהגדיר בעצמם איך המוסיקה נשמעת. אבל אני כן יכול לספר לך על תהליך העבודה, שקודם כל חייב אותי להתחבר אל הילד החולם שבתוכי, וליצור מוסיקה שיש בה המון בהירות: כל צליל בפרטיטורה חייב להיות מובן לחלוטין למאזינים, לנגנים".
במחזה המקורי של לוין בולט מאוד מוטיב האנושיות של הילד – איך מושג מופשט כמו זה מתאפיין בצליל?
"מההתחלה, היה לי ברור שהדימוי המוסיקלי המרכזי של הילד חייב להיות מאופיין בכלי נגינה אחד, ולכן העמדתי את כלי הקלרינט כמוטיב המרכזי שלו. הילד הרי רואה את העולם באופן קטן ובמרוכז מאוד, ולכן מאפיינת אותו מנגינה אחת ומדויקת. מצד שני, העולם של הילד הוא גם תזזיתי מאוד, וגם זוהי תחושה שמאפיינת את המנעד המלודי של הקלרינט. כך ששני המוטיבים הללו, טהוריות ותזזיתיות, מתגלמים באופן הכי מרתק וחושני בצליל הקלרינט. אני אתן לך דוגמה דרך משפט אחד שאומר הילד, "הנפש פורחת בתענוג" – פתאום הקלרינט עולה ונוסק לצלילים הכי גבוהים של עצמו, ואז יורד מטה בחריפות – והכל מבעד לליווי חרישי, פיציקאטו פיאניסימו, של כלי הקשת. זוהי מוסיקה מאוד עדינה, ולא במקרה כינה אותה המנצח והמנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית דוד שטרן כמוסיקה בעלת אלמנט צרפתי".
אך לצד המלודיה העוטפת את הופעתו של הילד בצליל הקלרינט, היצירה מתאפיינת גם בפוליפוניות עשירה וחזקה.
"כן, כי בכל זאת, במהותה זוהי אופרה גרנדיוזית. בכלל, בשנים האחרונות חזרתי והטמעתי ביצירתי אלמנטים פוליפוניים מהמוסיקה הרנסנאסית, ושבתי ושמעתי מדריגלים של מונטוורדי וגזואלדו. באופרה 'הילד חולם' החלטתי לוותר על מקהלה, ובמקומה העמדתי אנסמבל. במקום מסוים ישנו נונט של 9 זמרות, שאליהן נוספים שירת התפקידים הראשיים, עד שאתה מקבל 13 קולות שונים המתלכדים לקול אחד. לכן, היצירה הזאת מאוד עשירה, מאתגרת ויציבה מבחינה הרמונית".
*
בהפקת "הילד חולם" משתתפים סולני האופרה הישראלית, ובהם: לריסה טטוייב ואירה ברטמן, שתבצענה לסירוגין את תפקיד האם. את תפקיד הילד תבצע זמרת הסופרן הילה בג'יו, ואת תפקיד האישה שנולדה לאהבה תבצע זמרת המצו-סופרן ברכה קול. תפקידי הגברים המרכזיים יתחלקו בין זמר הטנור גיא מנהיים והבריטון נח בריגר. עוד משתתפים בהפקה, הזמרים ולדימיר בראון, שירה רז, סורין סמיליאן, קארין שיפרין, ליליה גרצובה וכן השחקן רמי ברוך בתפקיד שותת הדם. כל זאת, כאמור, בניצוחו של המנהל המוסיקלי של האופרה הישראלית דוד שטרן.
*
"הילד חולם" פותח את העונה ה-25 של האופרה הישראלית החדשה. בהמשך העונה יועלו הפקות חדשות לאופרות חשובות ומרכזיות, אך גם כמה זניחות, ובכל מקרה, כרגיל, יהיה מסקרן. האופרות הבאות לעונה הן: בפברואר תעלה "פאוסט" מאת שרל גונו, עם זמר הבס האגדי פאטה בורצ'ולדזה בתפקיד השטן; במרץ יעלה הלהיט הקומי והמסחרר "הספר מסוויליה" מאת רוסיני; באפריל תעלה "היהודיה" מאת ז'אק הלוי בניצוחו של דניאל אורן; במאי תעלה אחת האופרות החשובות שנכתבו במאה ה-20, "אירוסין במנזר" מאת פרוקופייב, בביקור ראשון בישראל של בית האופרה היוקרתי על שם סטניסלבסקיממוסקבה; ביוני תדרים האופרה למצדה, ותעלה שם את "נבוקו" של ורדי, בניצוחו של דניאל אורן, בהשתתפות מיטב הסולנים הבינלאומיים ובהם פאטה בורצ'ולדזה ודימיטרה תאודיסיו. באותו חודש יועלה גם קונצרט חגיגי עם הזמרת הסופרן הדגולה ג'סי נורמן; ולסיום העונה, תעלה ביולי האופרה הגדולה של צ'ייקובסקי, האופרה "פיק דאם" בבימויו של הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי, שביים באופרה הישראלית לפני כשנתיים את "מאדאם בטרפליי", הפקה שזכתה לשבחים רבים.
תודה יקיר
עושה רצון לראות ולשמוע!
ג'סי נורמן בישראל –
http://ticket.startpage.co.il/announce/5675
כל המידע וכרטיסים
יקיר, אתמול בדיוק קראתי את מאמרו של יון פדר בווינט על האופרה ונרתעתי מתאורו של המוסיקה התובענית הבלתי מתפשרת של המלחין, ואילו במאמרך הדגש הוא על מוסיקה מלודית וקומוניקטיבית, אמנם פוליפונית (לא פשוט להאזנה) אבל עם מלודיית קלרינט העוברת כחוט לאורך האופרה (הילד). כמוסיקאית מלחינה לשעבר וכשכנה למלחינים ישראלים (ולא ישראלים) עכשווים שרובם צרבו את אזניי באופן בלתי הפיך, התרחקתי ממוסיקה פרי מוחם של מלחיני האקדמיה העכשווים, כאילו היתה מתקפת טרור באזניי. בגופי.
אני פוחדת ללכת לאופרה הזו, לא בגלל חנוך לוין אלא בגלל המוסיקה. כשראיתי את שלטי החוצות עם פני הילד הירחיים המורובידים, מייד עלתה באוזני מוסיקת רפאים, אלקטרונית, רחוקה, מעולמות אחרים, ללא קלרניטות, חצוצרות ותופים. ללא מקצב, ללא מבנה.
המאמר שלך (הראיון) יותר "סלחני" כלומר יותר מושך בכל זאת לללכת לאופרה. אבל יש מצב שאעזוב בהתחלה..
באופן מוזר ביותר אפשר ליחס את ראשית הכתיבה שלי לפועלו של גיל שוחט. וכדי להגביר את המיסתורין אספר שהוא הלחין את השורות הראשונות שכתבתי.
עם כל הכבוד אינני מסכים אתך.המוסיקה
הפומפוזית והנפוחה של גיל שוחט והתפישה
האופראית ה"גדולה" שלו אינה מתאימה
למחזה הרפאי והחרישי למחצה שכתב לוין
-כשלבסוף,חרג מעט מהפרקטיקות של הכתיבה
של עצמו,והבין סוף סוף שאינו דראמאטורג אלא אלגיסט,באה המוסיקה
של גיל שוחט ו'זרקה' את לוין אל כתיבת שנות השמונים שלו.
אין שום קשר מהותי בין אותו דיווה =זכר
של המוסיקה הישראלית,שרובו רעש וצלצולים לבין לוין המתייסר.אני חמקתי החוצה מהאופרה.הלכו מאתיים שקל.
רצוי שתפישת הדראמה של לוין והמוסיקה של שוחט יעברו רוויזיה. ההתפעלות ממנו מוגזמת.קצת צניעות (בתוך הכתיבה השוחטית) לא תזיק.לא חייבים משור ומפתח שבדי כדי לפצח את הלוויניזם,הוא פציח בכל מצב.הוא לא מחדש,לרוב הוא לא מעניין ואוניפורמי.
הוא פופולאריזאטור של תיאטרון האזריות
(ארטו) והאבסורד (פרננדו אראבאל).
בשבוע הבא אני שם, לשימחתי. נוכל להחליף דעות. המחזה הזה של לוין הוא לעניות דעתי החזק והטוב ביותר שקראתי, וראיתי.
מי שאומר על על "הילד חולם" מחזה רפאי וחרישי למחצה, מסגיר עצמו כמי שלא מכיר את המחזה ולא את ההצגה, שכדי להעלותה חברו שלושה גופי תרבות.
"הילד חולם" שייך למחזות המיתיים של לוין, כמו "ייסורי איוב" וכמי "הזונה הגדולה מבבל" שהם גדולים מהחיים, שהם תיאטרליים מאוד, במידה רבה פומפוזיים. זו גם הסיבה שהם לא מועלים בתיאטרון הישראלי.
עושה רושם, שמהבקר גם לא מכיר את המוסיקה של שוחט, ואת כתיבת שנות השמונים שלו, כפי שהוא מנסה להגיד. ובכל מקרה, המוסיקה של הילד חולם לא מזכירה דבר מהמוסיקה הקודמת שלו.
ובניגוד לפומפוזיות של ההצגה, שאני כן ראיתי אותה, המוסיקה של שוחט, לא הייתה בכלל פומפוזית, לא הייתה בכלל מתחנפת (ראה תגובות קודמות) היא הייתה פיוטית, לעיתים שקופה, לעיתים לא כללה ליווי תזמורתי – רק אקפלה – ובכל רגע הפתיעה.
זכותך לא לאהוב את המוסיקה הזו, אבל לפני שאתה מביע דיעה על לוין ועל שוחט כדאי שתבסס אותה על ידע מינימלי, ולא על אוסף קלישאות שקראת בטוקבקים של מלחינים מתוסכלים.
ועוד משהו: יוצר, כל יוצר, מחזאי, מוסיקאי, ברגע שהוא מסיים את יצירתו, זו מפקיעה עצמה ממנו. אפשר לתת לה פרשנויות אחרות, רצוי לתת לה זוויות חדשות – לא חייבים, וטוב שכך, לבדוק למה התכוון המשורר ולעשות כמוהו. גם אותלו של ורדי אינו דומה למחזה של שייקספיר.
מספיק כבר עם הפרובנציאליות הזו.
ואולי נכון יותר, מספיק כבר עם הקנאה הזו שגורמת לאנשים להגיד דברי הבל.
זכותך לא לאהוב אותה,