הביאו לי את ראשו של יוחנן המטביל

פתיחת העונה ה-24 של האופרה הישראלית היא כמו משחק מקדים לפני הדבר האמיתי שצפוי בסוף. "סלומה" מאת ריכרד שטראוס (החל מהשבוע), "מסע אל תום האלף" מאת יוסף ברדנשווילי, "מפיסטופלה" מאת אריגו בויטו ו"השועלה הערמומית הקטנה" מאת לאוש יאנאצ"ק הן אופרות לא מוכרות יחסית. רובן נכתבו במאה ה-20, לאחר שיאו של עידן האופרה, ולמעט האופרה "סלומה", המעניינת ביותר לטעמי, שלוש האחרות הן לא בדיוק כוס התה של חובב האופרה הממוצע.

למשל, האופרה "מסע אל תום האלף" מאת ברדנשווילי, שהולחנה על בסיס ספרו של א.ב יהושע. היא מגוללת מסע של סוחר יהודי ביגמיסט מטנג"יר אל לב אירופה, שמבקש לשכנע את אחיו האשכנזים להניח לו לחיות על פי מסורתו, עם שתי נשים. ההפקה, בבימויו של עמרי ניצן, הועלתה לפני כארבע שנים ועוררה הרבה ציפיות. לא בכל ערב מעלים עיבוד מוסיקלי לרומן ישראלי מרכזי מאת סופר עכשווי כיהושע. כמי שצפה בהפקה ההיא לא יכולתי שלא להתאכזב מהעיצוב הבימתי (תפאורה בנאלית), מהלחן המוזיקלי (שעטנז של סגנונות רבים מדי) ומחוסר ה"ניצוץ" שהופך דרמה מוזיקלית לאופרה גדולה מהחיים. האופרה היתה צריכה לעלות בעונה שעברה כחלק מחגיגות ה-60 למדינה, אך בשל קיצוצים בתקציב נדחתה ותוצג בעוד כחודש.

שתי האופרות הבאות, "מפיסטופלה" מאת בויטו (ינואר-פברואר) ו"השועלה הערמומית הקטנה" מאת ינאצ"ק (פברואר-מרץ), עולות לראשונה באופרה הישראלית ומספקות גוון מרענן לשולחן המתאבנים. את "מפיסטופלה" הלחין בויטו בשנת 1868 על בסיס סיפורו המפורסם של ד"ר פאוסט הזקן, שמכר את נשמתו לשטן תמורת האופציה לשוב ולהיות עלם צעיר המחזר אחר אהובתו. השטן, מפיסטו, מבטיח להראות לפאוסט את היופי הנצחי, וכך, רגע לפני מותו, נפתחים שערי רקיע וצבא מלאכים יורד. למראה החיזיון עוצר הנשימה, זועק פאוסט בהתפעלות: "עצרו! זהו היופי המוחלט". זוהי אחת מהתמונות היפות ביותר שידעה האופרה, ומעניין לגלות כיצד יתמודד איתה הבמאי ז"אן לואי גרינדה (שכבר ביים באופרה הישראלית באופן מינימליסטי, מוקפד ומרשים, את "דון קרלו" של ורדי).

כאנטיתזה לשטניות של מפיסטו, "השועלה הערמומית הקטנה" של יאנאצ"ק 
(1924) היא חלום של ממש, שיר הלל לכוחו של הטבע. הסיפור הוא על שועלה הגדלה ביער ולומדת כיצד לשרוד, להתאהב ולהיזהר מבני אדם. את ההפקה יביים דיוויד פאונטני, ועל העיצוב אחראית מריה ביורנסון, מעצבת הסרט "פנטום האופרה".

החל ממרץ 2009, עם פתיחתם של אירועי שנת המאה לעיר תל אביב, יישלפו התותחים הכבדים של העונה ה-24, והאופרה הישראלית תצטרף לחגיגות. חלקה השני של העונה הוא קרנבל אדיר של מיטב האופרות העולמיות בביצוע מיטב הכוכבים: החל מהאופרות הגדולות של פוצ"יני ("לה בוהם" בבימוי פרנקו זפירלי ו"טוסקה" בניצוחו של דניאל אורן); דרך הפקה חושנית ל"כרמן" של ביזה, אף היא בבימוי זפירלי; ועד לגראנד פינאלה – "אאידה" של ורדי בביצוע בית האופרה לה סקאלה. המנצח יהיה דניאל ברנבוים, והבמאי – כן, כן – זפירלי.

***

בכל פעם שמעלים את ריכרד שטראוס באופרה הישראלית, יש איזה קסם באויר. "רוזנקוולייר" (אביר הוורד), שהוצגה לפני כשלוש שנים, היתה אחת מהפקות האופרה הטובות ביותר שהועלו בארץ, וגם האופרה "אריאדנה בנקסוס" זכתה לשבחים לפני כשנתיים. בדומה למוצרט, ניחן שטראוס ביכולת מוזיקלית מדהימה לחדור פנימה לתוך נבכי נפשם של הדמויות ולשרטט מבנים נפשיים מורכבים ביותר. כמעט כל הדמויות שלו נמצאות על סף פירוק, נתונות בהרס עצמי ועומדות על גבול דק שבין היגיון לשיגעון. המחוג המוזיקלי של שטראוס נע בתנועה מעוגלת, חושנית וסוערת, שדוהרת לתוך הטירוף ומגיעה לשיאה המופלא באופרה "סלומה".

האופרה בעלת המערכה אחת, שהוצגה לראשונה בשנת 1905, מבוססת על המחזה הטרגי "שולמית" מאת אוסקר וויילד. זהו סיפור על אשה נקמנית, בתו החורגת של הורדוס, הנסיכה שולמית. לאחר שהמלך הורדוס תופס את יוחנן המטביל על כך שהוקיע אותו בפומבי על חטא גילוי עריות, הוא משליך אותו לבור. שולמית מוקסמת מקולו של יוחנן הבוקע מהצינוק, ומנסה לפתות את האסיר הקדוש, אבל הוא מסרב. היא, איך לא, מחליטה לנקום. תמורת ריקוד בפני אביה היא משיגה מאביה הבטחה לקבל על מגש של כסף את ראשו הכרות של יוחנן. שולמית רוקדת את ריקוד שבעת הצעיפים המפורסם, ועם סיום הריקוד מקבלת את הראש הכרות. בשיכרון חושים היא מקרבת את פיה אל פיו ומנשקת אותו. הורדוס נחרד, מצווה להרוג אותה וחייליו מוחצים אותה למוות במגניהם. כל צלילי האופרה נסחפים אל השיא הזה כמו מים רבים אל נקב ניקוז.

שטראוס, שהושפע מאוד מאסכולת הדרמה המוזיקלית של ואגנר – בשימוש במבנה מוזיקלי רציף (המוזיקה נמשכת ללא הפסקה בין הרצ"יטטיבים והאריות, תוך שימוש בלייטמוטיבים) ובהעדפת המלה על פני המוזיקה – נטע ב"סלומה" נחשול צלילים אדיר ותוסס, מהצליל הראשון ועד האחרון. די אם נשמע את מחול שבעת הצעיפים ונבין עד כמה הוא השכיל להטמין את המוטיבים הבסיסיים של האופרה – הפיתוי, התשוקה, השטניות והרצחניות – בריקוד אחד של אשה הנתונה בטירוף.

ההפקה ל"סלומה" עולה בישראל על ידי בית האופרה הלאומי מליטא, בניצוחו של יאצ"ק קספצ"יק ובבימויו של דיוויד אולדן. אולדן, שהעלה בעבר הפקות באופרה הישראלית, נודע כמי שמנסה תמיד להעניק לעבודותיו מימד עכשווי. את תפקיד סלומה יבצעו לסירוגין זמרת הסופרן סיגוטה סטוניטה, מהכוכבות הראשיות של האופרה של ליטא, והזמרת הפינית אילנה לפאליינן. את תפקיד יוחנן יבצעו לסירוגין הבריטון הפולני מיקולאי זלסינסקי והבריטון הגרמני יוהאנס פון דואיסברג. את הורדוס יגלם הטנור הגרמני פאבל וונדר, ואת הרודיאס תשיר ליגיטה רצ"קאוקאיטה.

***

העונה ה-24 של האופרה הישראלית מביאה עמה גם עלייה במחירי הכרטיסים. מטווח של 369_169 ₪ בעונה שעברה, יתייקר מחיר הכרטיס ויעמוד על 428-175₪. "ההחלטה על ההעלאה במחירים נפלה לפני קרוב לשנה וזאת לאחר שבע שנים בהן המחירים לא עלו כלל למרות שעלויות ההפקה והמחירים במשק עלו בעשרות אחוזים", נמסר ממשרד יחסי הציבור של האופרה, אורה לפידות. "עם זאת, ולאור המצב הכלכלי שנוצר בחודשיים האחרונים, משתדלת האופרה ללכת לקראת הקהל ומציעה מגוון הנחות, כמו מבצע "הרגע האחרון" שמיועד לגמלאים סטודנטים, חיילים וצופים עד גיל 18, ולפיו שעתיים לפני כל מופע תינתן הנחה של חמישים אחוזים על בסיס מקום פנוי. כמו כן, יש הנחות קבועות לגמלאים ולקבוצות, והשנה נוספה רמת מחיר חדשה של 50 ₪ לכרטיס, עבור מקומות מסוימים באולם. כמו בעונה הקודמת, גם בעונה הנוכחית יתקיימו הרצאות לפני האופרה ללא תשלום". 

פורסם בטיים אאוט | 13.11.08