בננות - בלוגים / יקיר בן-משה / הברבור הלבן גווע בעודו שר
אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי מֵעַצְמִי, נַעֲשֵׂיתִי רָעֵב
  • יקיר בן-משה

    נולדתי בתאריך בלתי מעוגל לפני ארבעים ושתיים שנה, יש לי חולצה מנומשת עם פסים שחורים, וברגע זה ממש מוריד את העפעפיים לתוך הגוף. בינתיים ראו אור ספרי השירה, "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד" פורסם בעם-עובד 2003, "תנשום עמוק, אתה נרגש" (סדרת כבר, הוצאת כרמל), ספר הילדים "גני-הזהב של סנקטאפו" (הוצאת חרגול, בליווי האמנית דנה דרויש) ו"אח, לו היה לנו קלרינט" (סדרת כבר, מוסד ביאליק). בכדי שלא אפול מאצבעות הרגליים: עורך ספרותי של בית ביאליק, עורך ספרותי לפרויקט שירה על הדרך מטעם עיריית תל אביב-יפו, מנהל אמנותי לפסטיבל השירה הבינלאומי "שער"; עורך ספרי שירה ופרוזה ומלמד כתיבה יוצרת במסגרות שונות ברחבי הארץ

הברבור הלבן גווע בעודו שר

"הברבור הלבן גווע בעודו שר"
ראיון עם זמרת הסופרן יעלה אביטל
 
עד שלא שמעתי את שירתה של יעלה אביטל, חשבתי שהיא רק שמועה טלפונית. ידידים התקשרו לספר לי על ההופעות שלה, הסופר דויד גרוסמן הוסיף והמליץ על שירתה, וכשנודע שהיא החליטה לשיר דווקא בפאב הומה בדרום ת"א את שירו של המלחין האיטלקי בן המאה ה-16, ארקדלט – המכיל את המשפט המצמרר, "הברבור הלבן גווע בעודו שר. המוות שלו כזה מתוק, עד שאני מוכן למות אלף פעמים ביום" – קשה היה שלא להסתקרן.
וכך, כמה שבועות לאחר מכן, נוצרה בידי ההזדמנות לשמוע אותה באירוע ספרותי שרה את שירו של ארקדלט. איך זה לשמוע שיר של מלחין איטלקי גדול בבית של משורר עברי גדול, מפיה של אביטל? נדמה שלא רק אני, אלא הקהל כולו, הרגיש את סימן האמנות נחרט על הגוף והופך לצמרמורת של עור ברווז. במלים אחרות, יעלה אביטל הצליחה לברוא בקולה הדק, הקריסטלי והצלול, עולם פנימי שלם ומפואר, ההופך כל מקום שבו הוא מושמע לחלל כנסיה קטן.
בדומה לזמרות הבארוק המובחרות מהמסורת האנגלית, הקול של אביטל אוחז בתוכו איכות אותנטית, שמצד אחד מקפיאה את הדם בסטריליות חדה ונקייה, אך מצד שני מצליחה לסחוף אחריה בהתלהבות את המאזינים. לא במקרה מזכירה אביטל את הנוכחות הבימתית והשירית של אמה קירקבי, עם העדינות והזרימה המכושפת שבה – האם לא לכך התכוון סופר המקרא כשהוא ציין בכמה מקומות בתנ"ך את הופעת האלוהות כבת-קול?
והנה, מסתבר שלא צריך להרחיק עד ימי המקרא בכדי לשמוע את אביטל שרה מוסיקה עתיקה. אפשר היה בהחלט לשמוע אותה לפני כשבועיים בפסטיבל אבו-גוש, שרה, איך לא, את המיסה הגדולה, האלוהית, של באך.
"זו מתנה לשיר יצירות כמו המיסה של באך", ציינה אביטל (30) לפני הקונצרט. "אני שרה המון יצירות יפהפיות, ובכל פעם מחדש אני אומרת "וואו, קיבלתי מתנה לשיר את זה". וכך אני מרגישה כלפי היצירה ענקית, מסובכת מאוד, הזאת. באמת יש כאן מלאכת מחשבת במה שבאך עושה שם. לכל צליל יש מקום, שום דבר לא נכתב סתם בשביל להשלים את המשפט. אבל הקושי הגדול בביצוע היצירה הוא לאו-דווקא לתפקיד הסופרן אלא למקהלה, כי זו יצירה גדולה למקהלה. לסופרן יש בעיקר תפקידי דואט, מאוד מסובכים אבל נהדרים. בתור אמן זה באמת כיף לשיר את הקטעים הללו ולהיות חלק ממשהו גדול, מיצירה גדולה."
המנצח אבנר בירון, בשיחה עם עודד זהבי, אמר שישנה "תחושה פיזית" אותה חשים משתתפי הקונצרטים. המיסה של באך היא באמת יצירת-ענק. איך התחושה שלך כזמרת במהלך המופע?
"שירה היא דבר מאוד פיזי לאו-דווקא בזמן קונצרט, אלא בכלל, האלמנט הפיזי הוא אחד הדברים הממכרים שבשירה. הגוף מצליח לייצר משהו שנמצא קודם לכן רק כאידיאל בתוך הראש, וכשאתה מצליח להוציא אותו דרך הקול שלך, זה מאוד משחרר. אני מניחה שמתלווה לזה גם משהו רוחני – ולא שאני אוהבת את המלה הזאת – אבל זה בהחלט פיזי וממכר, כמו כל דבר שגורם לאדם להרגיש טוב. אפשר להשוות את זה לאנשים שעושים ספורט, ואני מרגישה את זה במיוחד אחרי שיעור פיתוח קול או אחרי חזרה טובה."
ולמרות "הפיזיות" הזאת, השירה הקולית שלך נשמעת חלקה ומדויקת, כמעט ללא התאמצות. איך שומרים על קול כזה?
"לא חושבים על זה במונחים של שמירה, אלא של פיתוח – איך אני מפתחת את הקול שלי. שמירה על קול זה דבר שמפחיד לחשוב עליו, כאילו טמון בך משהו שיש לשמור עליו. לכן אני חושבת על זה כפיתוח של קול, וממשיכה כל השנים בלימודי פיתוח קול."
את הביוגרפיה של אביטל קשה לסכם במשפט אחד, אפילו לא בפסקה. כמי שנולדה לצד שבעה (!) אחים ואחיות, גדלה בשכונת רסקו שליד קטמון בירושלים ("זו שכונה עממית", היא מציינת בחיוך) ולמדה בבית הספר דנמרק ("לא נחשב מההכי-טובים בירושלים") –עמוק בתוך כתלי הבית התנהלו חיי משפחה תוססים מבחינה אמנותית: אמה, צביה אביטל ("אשת ספרות, כותבת שירים מדי פעם") שמעה הרבה מוסיקה קלאסית. אביה, שהגיע ממרוקו, עבד במשרד הקליטה והיה אידיאליסט גדול שדאג להביא יהודים לארץ, וכל שבעת האחים והאחיות עוסקים כיום באמנות ספרות, פילוסופיה, מוסיקה – חוץ מאחד, שהוא רופא. "באופן רשמי, זה לא שאפשר להצביע על בית שניגנו בו מוסיקה, אבל ככה זה יצא", אומרת אביטל. "גדלתי בבית אינטלקטואלי, שמצד שני היה גם מאוד פשוט במונחים אחרים. הצעדים הראשונים שלי במוסיקה היו בגיל שמונה. שרתי אז במקהלת "אנקור", שכידוע מקפידה על משמעת גבוהה. בכל סופשבוע שני היו לוקחים אותנו להשתתף בסדנאות ולהופיע בקונצרטים בקיבוצים, ואפילו נסענו להופעות בחו"ל."
מסגרת תובענית לילדה בת שמונה
"כן, זו היתה מסגרת קשה. כל יום שלוש שעות חזרות, לא היה לי משהו אחר מלבד המקהלה. בגלל שהתחלתי שם בגיל צעיר, לא בדיוק בחרתי את תחום השירה על דעת עצמי, ככה שיותר מאוחר היו לי המון משברים כתוצאה מזה – והאמת היא שעד היום. כשהייתי צעירה רציתי להיות כמו כולם. אמנם עשיתי בגרות בשירה, וזה לא היה פשוט. לקראת הגיוס לצבא היתה לי האפשרות להיות "מוסיקאית מצטיינת", אבל ממש לא רציתי, התנגדתי בכל תוקף, כך שלבסוף עשיתי שירות צבאי כמו כולם."
להיות כמו כולם?!
"כן, זה אומר להיות רגילה. לא להשקיע את הכל. אני לא מתיימרת להגיד מה זאת הצלחה, אך אני כן רואה שתי דרכים מרכזיות לניהול קריירה. הראשונה, מה שאני מכנה "להתאבד על הקריירה". במקרה של מוסיקאית כמוני הכוונה היא לעזוב את הארץ ולא לחיות בישראל. זה כרוך כמובן במחיר נפשי מאוד גבוה, לנסוע ממקום זר אחד למשנהו. האפשרויות בארץ מאוד דלות, המוסיקאי לא מרגיש שיש לו כאן מקום, וזה קשה. האופציה השניה לניהול קריירה היא לקיים אותה בדרכים אחרות, מינוריות יותר, לצד שמירה על אורח חיים "נורמאלי". אני מודה שאני מסתכלת על התופעה הזאת באופן קיצוני, אבל לא ראיתי את זה אחרת. לפני שנה התחתנתי. לא שזה צעד דרמטי מבחינתי – אך זוהי החלטה חשובה מבחינת המיקום, למקם את עצמך בתוך בית. להקים משפחה. אני לא מוצאת דרך לשמר את המשפחה כשאני מנהלת קריירה בחו"ל. אתן לך דוגמה, אני עכשיו עובדת עם חברי ה"בארוקדה" לקראת נסיעה לקרואטיה. כל חברי התזמורת למדו ועבדו בחו"ל, במשך שנים, וכולם החליטו לבסוף לחזור לארץ. למה בעצם? אולי כי באיזשהו שלב אתה רוצה למצוא לעצמך מקום נפשי, וזה לא משהו שיימצא באירופה. אתה צריך את המקום שלך, וכישראלי אולי לא תצליח להרגיש אותו אלא בארץ."
ובכל זאת, הקריירה של אביטל בהחלט לא נשארה תחומה רק לגבולות הארץ. היא אמנם מרבה להופיע כסולנית ברחבי הארץ (בין היתר בפסטיבלי אבו-גוש וכפר-בלום), להקליט עם תזמורות קאמריות ואנסמבלים המתמחים במוסיקה עתיקה (ובהם "ארכדיה", "ספיריטו ברוקו", "בארוקדה" ו"נובילה"), להשתתף באופן קבוע בסדנת האופרה הבינלאומית בתל-אביב, בסדנה למוסיקה עתיקה בירושלים, ובכיתות אמן בהנחיית ננסי ארג"נטה, אוולין טאב, ג"ואן דורנמן, ורה רוז"ה – אך, כאמור, למרות ההסתייגות שלה מדגש על פיתוח קריירה בינלאומית בחו"ל, אביטל כבר זכתה להכרה בינלאומית ולשבחי הביקורת כשהופיעה בפסטיבלי מוסיקה עתיקה ביורק, בקמברידג ובפסטיבל מוצרט בגרמניה. בשנת 2004 היא זכתה בפרס בתחרות בארוק בינלאומית שהתקיימה בבלגיה, ומאז היא הופיעה כבר כמה פעמים בסיורי הופעות בהונגריה ובסדרת קונצרטים ברחבי ארצות הברית במסגרת קרן התרבות אמריקה ישראל.
על אף הרצון "להיות כמו כולם", במשך השנים הצלחת לפתח נוכחות בימתית מרשימה. מה גרם לך לשנות את דעתך ולבחור במוסיקה כדרך חיים?
"אחרי הצבא, לא רציתי להיכנס לאקדמיה למוסיקה. הייתי צעירה ורציתי לעצור לרגע ולחשוב מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אבל בגלל שכולם דחפו אותי, נכנסתי לאקדמיה בירושלים, ומיד הרגשתי נפלא. נדהמתי מהמוסיקה ומהאנשים שגיליתי, לא הבנתי איך לא ראיתי את כל זה קודם. למדתי פיתוח קול אצל מורות מצוינות – פנינה שוורץ, מרים מלצר ומרינה לויט – והמשכתי ללימודי תואר שני. אחר כך נסעתי לגרמניה, ללימודים באקדמיה הגבוהה למוסיקה במיינץ, אבל לא רציתי להישאר שם. קיבלתי אמנם פרסים חשובים, אבל לא ידעתי מה לעשות, לאן להמשיך. במוסיקה, אולי בעצם כמו בהרבה תחומים, באיזשהו שלב אתה מרגיש שאין לך מסלול, כל אחד עם עצמו. כך שהעדפתי לחזור לישראל. בנוסף, כזמרת אני תלויה באלמנט הפיזי, אני חייבת לשמור על הגוף שלי והקול שלי, וזה משפיע על כובד ההחלטות."
הרפרטואר שלך ברובו מוסיקה עתיקה. איך ההרגשה להופיע כישראלית באירופה ולשיר רפרטואר של מוסיקה עתיקה לצד זמרות מקומיות?
"זה נורא כיף, כי לכל אחד יש שפה אחרת מבחינת הביצוע. זה לא משנה מאיפה באת, כי במוסיקה הכתובה אפשר להכניס את עצמך פנימה וזה מעניק את החופש להיות מי שאתה. אני לא חושבת, נניח, שזמרת איטלקייה תשיר בהכרח את מונטוורדי טוב יותר מזמרת יפאנית."
מצד שני, את גם שרה שירים ישראלים בעיבוד קלאסי, בין היתר משירי סשה ארגוב, עם שלישיית עתר – איך ההרגשה, מה זה דומה או שונה מהרפרטואר האירופאי של המוסיקה העתיקה?
"לשיר שירים ישראליים זה לא בדיוק עניין של הרגשה, אלא של פשטות. המוסיקה בעברית, או בכלל את מה שאנחנו מכנים "מוסיקה קלה", מאוד קרוב ללבי, כי זה בנוי על אותו בסיס כמו המוסיקה העתיקה: להעביר טקסט בצורה הפשוטה והטובה ביותר. גם כשהמוסיקה העתיקה כתובה כטקסט, אתה מוסיף עליה ומאלתר. זה מה שכיף במוסיקה העתיקה, ולכן היא גם דומה למוסיקה קלה: כתובה לך רק מנגינה, ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. להבדיל מבאך שמאוד הקפיד עם הטקסט, רוב המלחינים של הבארוק – ובהם הנדל, פרסל ורוב המלחינים האיטלקיים – ממש מבקשים מהזמרים להוסיף, לאלתר ולקשט את המנגינה. כך שבסופו של דבר, הזמר עושה את מה שהוא אוהב, גם אם זה יוצא שונה ממה שמורגלים לשמוע. וכשאני שרה משיריו של סשה ארגוב, אני יודעת שאני עושה את זה כמו שאני עושה את זה, ולא בדרך אחרת. צריך הרבה אומץ לשיר בדרך שלך. אם זה לא לטעמו של כל אחד, זה כבר סיפור אחר. אני לא נכנסת למחשבות של איך זה צריך להישמע. אהבת את השיר שכתב ארקדלט על הברבור הלבן הגווע? רוב הרפרטואר הבארוקי מדבר על זה: הכאב המתוק. זה נורא כיף לשיר טקסטים כאלו, כי מתרפקים על עצב שנהנים ממנו. אני נהנית מזה רק כשאני שרה."
אז מה הלאה?
"כמו הספורטאים, הזמר יודע שרוב התחרויות בתחום שלו מוגבלות עד גיל מסוים. ובשונה מתחום הנגינה, שם אתה יכול להופיע כנגן עד גיל מבוגר, זמרות כמוני חוששות מהגיל. אמה קירקבי היא דוגמה יוצאת דופן, כי לא אכפת לה לשוב ולהופיע גם כשהיא לא במיטבה. אני בת 30 ורואה משהו שקיים באופק, וזה לא פשוט. אני מסתכלת למשל על אחי הרופא, שעכשיו בגיל 47 הוא בשיא הקריירה שלו, עד כמה זה שונה מתחום הזמרה. אני אומרת לעצמי שאני חייבת להספיק לעשות עוד הרבה דברים. מה לעשות הלאה? אני רוצה להרחיב את המשפחה, אבל גם לגשת לתחרויות בינלאומיות, ועוד להמשיך ולקיים חזרות, ולהופיע בקונצרטים, להוסיף ללמוד פיתוח קול, ולהקליט – וואו, המון דברים! אני רק דואגת שהכל ימשיך להיות בסדר ועל רמה גבוהה. זה בכל זאת הכיף שלי לעצמי".
 
הראיון התפרסם במגזין קלאסי | גיליון 3 | אוקטובר 2008
 

15 תגובות

  1. מירי פליישר

    כתוב נהדר.אזכור את השם . כל מה שהיא אומרת כל כך מוכר ומייצג חיים של אמנית.

  2. יקיר
    גוד טו סי יו , לונג טיים נו סי :)
    יופי של כתבה , גם אני אזכור את השם

  3. מעניין מה שהיא אומרת לגבי באך – הוא דווקא ידוע כמי שהשאיר שוליים רחבים מאוד לפרשנות המבצעים, קראתי פעם מאמר מרתק על כך, נדמה לי של הפסנתרן צ"רלס רוזן. פרט לכך, ריאיון מעניין. תודה.

    • מאמר יפה וכתוב יפה ,תודה שהבאת, נעים להכירה

    • יקיר בן משה

      גם לדעתי באך השאיר שוליים רחבים, בעיקר הודות למקצב שלו, שהינו עיקש ומלוכד, ומעורר בכך את הפרשנות האישית. גלן גולד כמובן עשה מזה קריירה, אך גם נגני ג"ז ופופ מנגנים את באך בחופשיות הודות לביט המיוחד שלו. באך הוא באמת מלחין תוסס. אגב, שמעת את הביצוע של רוזן לאמנות הפוגה? מאוד יפה

  4. איריס קובליו

    יקיר יקירי, כמה הייתי רוצה לקרוא את המאמר היפה ורגיש הזה ולהגיד: כן כן, איזה יופי.עולם המוסיקה המופלא.
    העולם הוא של המוסיקה נעלם מחיי, ביחד עם עודד זהבי (חברי לכיתה), אבנר בירון וכל השאר. איני מקשיבה למוסיקה קלאסית או קלאסית עכשווית, העולם ההוא נגמר לי.
    מאד אשמח לקרוא כאן שיר שלך.
    איריס

    • יקיר בן משה

      איריס היקרה, כן, בקרוב אעלה כמה שירים. אני מכין עכשיו את ספרי הבא, שיראה אור בעוד חודשים אחדים, ודי עסוק בעריכה ובסידור – כך שהחלטתי בינתיים להעלות כמה מכתמים על מוסיקה קלאסית… העיקר! מה קרה לעולם המוסיקה שנעלם מחייך?

      • זה סיפור ארוך.. אולי במסגרת "חשבונות חיי" אעלה פוסט בנושא. בהצלחה לספרך החדש, ועוד הזדמנות למזל טוב כפול ומשולש..

    • הי איריס. מה שלומך. עולם קטן העולם הוירטואלי. מקווה שאת בטוב. אם לחזור לעולם המוסיקה [עזבי את אבנר ואותי] המיסה של באך היא נקודה נפלאה למפגש מחודש.
      זוכר אותך לטובה מאד
      עודד/

  5. יקיר/י,

    אתה נשמע ונקרא ומוחש כאן, על חופי הפסיפיק, מימין-לשמאל, ואיזה דבר מדהים זה היה להיחשף אליך, דווקא בסופשבוע של התפרצויות של אש ולהבות עלפני הגבעות של ארץ האינדיאנים, ככה פתאום ובלי אזעקת התראה מוקדמת (מעבר לימים לא תמיד אפשר לשמוע קולות חדשים) וגם זאת, רק דרך אהבתך ליונה ול"שיר היאקינטון" של לאה.

    נרגשת, אמשיך להתלוות אל רשימותיך הקודמות.

  6. זמרת עם קול מדהים. הצליחה לחדור לתוכי בקולה ולדמיין בזמן ששרה את מה ששרה. פעם ראשונה שאני חווה כזה דבר.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ליקיר בן-משה