מה מביא עיתונאית ותיקה שמסקרת עניינים ברומו של עולם, לאמץ פיל באפריקה וגם לכתוב על זה ספר ילדים? קשה לומר, אבל נעמי לויצקי ודאי תגיד לכם שעם כל הכבוד לקריירה המכובדת, אחד הרגעים המאושרים בחייה היה דווקא כשתחבה בקבוק של פורמולת פילים לפיו של שימבה, פילון יתום שנמצא נטוש בין ענפי שיח אפריקני.

נעמי לויצקי והפיל צילום: פרטי

שימבה, גיבור הספר "להציל את שימבה" (הוצאת כנרת), שונה בהרבה מכוכבי ספריה הקודמים של לויצקי, "כבודו" ו"העליונים", שעסקו באהרן ברק, במישאל חשין ובדורית בייניש. הרומן שלה איתו החל באחד הלילות לפני כשנה, כשזפזפה לויצקי בין ערוצי הטלוויזיה, ונפלה במקרה על תוכנית של הבי.בי.סי על מקלט לפילונים יתומים בקניה. מסוקרנת, ניגשה לאינטרנט, ונכנסה לאתר של קרן דיוויד שלדריק להצלת חיות הבר. שם הוצע לגולשים לאמץ מרחוק פילונים יתומים,ותמורת50 דולר לשנה לקבל דיווח שוטף על מצבם.

לויצקי לא חשבה פעמיים. מבין הפילונים שסיפורם ותמונתם הופיעו באתר, היא התחברה במיוחד לשימבה, פיל בן כמה שבועות שזמן לא רב לפני כן הגיע למקלט והתקשה להסתגל. "הסיפור של שימבה שבה את לבי", היא מספרת. "אמא שלו נפלה במלכודת של ציידים, וגססה לנגד עיניו במשך שעות. כשמצאו אותו, הוא היה בטראומה והסתתר לא רחוק מהגווייה שלה שהיתה כרותת חטים. לפילים יש זיכרון יוצא דופן, והוא זכר שהרגו את אמו. הוא היה עצוב, חלש וסירב לאכול. בחודשים שאחר כך שמתי לב שאני מחכה כל הזמן לדיווח החודשי משימבה. הרגשתי שאני נקשרת אליו. יום אחד, שנה אחרי שאימצתי אותו, בהתקף של ספונטניות ארזתי מזוודה ואפילו בלי לקחת חיסונים נסעתי לאפריקה".
<!–<<>>

לויצקי הגיעה לבית היתומים שליד ניירובי, מלווה בשגריר ישראל בקניה יעקב קידר ובתו שאימצו גם הם פילה בעקבות הביקור. הפילונים בדיוק היו בטיול בג'ונגל, והם הורשו להגיע לקרחת היער שבה מבלים הפילים את שעות הבוקר. החבורה פילסה דרך בסבך בשבילים צרים ובוציים, בין נחשים ארסיים, חזירי יבלות ואפילו נמרים. "להפתעתי, לא פחדתי", מספרת לויצקי. "הרגשתי כמו מוגלי".

כשהגיעו לקרחת היער, נעתקה נשימתה של העיתונאית החוקרת. "עמד שם עדר פילים, וביניהם ראיתי את שימבה, לראשונה", היא נזכרת בהתרגשות. "הוא עמד שם וליחך עלים מהעצים. אינסטינקטיבית ניגשתי אליו כדי ללטף אותו, וכשהפילים האחרים ראו אותי מתקרבת הם התקבצו סביבי, יצורים ששוקלים טונה, והתחילו לרחרח אותי בעדינות. הם בדקו אותי מכל כיוון ואז כנראה קיבלתי הכשר,כי הם נתנו לקטנצ'יק לגשת אליי. הוא הגיש לי את החדק, והמטפלים אמרו לי לנשוף לתוכו, כדי שהוא לא ישכח את הריח שלי לעולם. אחר כך הוא הקיף את הצוואר שלי בחדק, ונתן לי נשיקה של פילים. זאת היתה חוויה שקשה לתאר".

בהמשך, אחרי שצפתה בו משחק בכדורגל פילים ומתפלש בארגז הבוץ, הגיעו לביתן הלילה שלו שבו הוא ישן. לויצקי הורשתה להאכיל את הפיל האישי שלה בבקבוק

של תחליף חלב אם. פיל יונק שהתייתם מאמו לא ישרוד בטבע, וצפוי למות מתת-תזונה או להיטרף. לכן בבית היתומים מאכילים את הפילונים בבקבוקים בפורמולה מיוחדת שפיתחו, עד שהם בני חמש. במקביל הם לומדים לאכול את מה שהטבע מציע, כדי שבבגרותם יוכלו לחזור אליו בהדרגה.

המקלט של קרן דיוויד שלדריק, שפעל לשימור חיות בר ומת בתחילת שנות ה-70, הוקם בשנת 1977 בפארק הלאומי של קניה, וכיום מנהלים אותו דפנה אלמנתו של של דריק וילדיו הבוגרים. הפילונים שמתייתמים לאחר שאמותיהם נרצחות בגלל החטים שלהן, מובאים למקלט מקניה וממדינות אפריקניות אחרות. שם הם זוכים לטיפול מסור הכולל האכלה בבקבוק,

מקלחות,עיסויים בשמן ויציאות יומיות לג'ונגל. כשהם מתבגרים, הם מועברים לאזור אחר במערב קניה, ושם הם מורגלים לחיים בטבע האמיתי ולהתחברות עם פילי הבר החיים שם, כשאת הקצב של החזרה לטבע מכתיב הפיל עצמו. "זו חיה ענקית שחייבת מרחבים עצומים", מסבירה לויצקי. "אזורי המחיה של הפילים מצטמצמים, ולכן צריך להחזיק אותם בשמורות. יש בקניה חוקים נגד ציד, אבל סכומי הכסף גדולים כל כך בגלל הביקוש לשנהב והאנשים עניים כל כך, שאי אפשר להפסיק את זה. בניירובי את רואה הומלסים שחיים על עצים".

<!–<<>>

כשחזרה מאפריקה החליטה לויצקי שהיא חייבת לחלוק את חוויותיה עם הדור הבא, ואגב כך להעביר מסר של שמירת טבע והגנה על מינים בסכנת הכחדה. "גיליתי עולם קסום ומופלא, וחשבתי שאם זה הדליק אדם עם נשמה של ילד כמוני, זה גם ידליק ילדים אחרים", היא מסבירה. "מערכות היחסים בין הפילים והעזרה ההדדית נראו לי משהו שחובה להעביר הלאה".

בספר (המלווה באיוריו המקסימים של דני קרמן) מאמצת ילדה ושמה דפנה, כשמה של מנהלת המקלט, את הפילון שימבה המגיע לבית היתומים לפילים, שמנהלים הוריה באפריקה. מתואר שם חדרו הקטן של הפילון שבו הוא ישן במיטה, כשהוא מכוסה בשמיכה (כך זה באמת במקלט), ומעליו תלוי ענף של עץ, למקרה שירצה לנשנש כמה עלים בלילה. גיבור הספר סובל מאותם חבלי קליטה שסבל הפילון האמיתי, והפילים האחרים במקלט עוזרים לו להתגבר על הצער ולהפוך לפילון עליז ומלא חיים.

"הילדה הזאת היא אני", מספרת לויצקי. "אני בהחלט יכולה לדמיין את עצמי כילדה שגדלה באפריקה עם חיות בר. אולי הייתי צריכה לקרוא לילדה נעמי. תמיד אהבתי בעלי חיים, הייתי גרסה של'יוסי ילד שלי מוצלח', יוצאת להביא חלב מהמכולת וחוזרת עם גור חתולים".

את הכלב הראשון שלה, מוקי, קיבלה לאחר שהתייתמה מאביה בגיל שמונה. "הוא היה פודל גדול שדי מהר הפך לכוכב של השכונה התל אביבית שגדלתי בה. הוא הרגיש שהוא אח שלי, ואני הייתי משוויצה בטריקים שלו. את הכלב הבא קיבלה ממי שהיה עתיד להיות בעלה, ואחר כך גידלה בבית שני דוברמנים.

היום היא חיה לבד ומעדיפה לא לגזור על שום חיית מחמד חיי בדידות, בשעות ובימים הארוכים שבהם היא נעדרת מהבית. לפיכך, פילון שחי באפריקה היה מבחינתה אופציה בטוחה מספיק לניתוב הרגשות האימהיים, מה גם שהוא חי ביבשת שבעיניה היא גן העדן האבוד. "יש לי רומן עם אפריקה כבר שנים", היא אומרת. "אני מרגישה שהדנ"א שלי משתנה שם, זה כמו לנחות בספר בראשית. אני בקושי מעשנת שם, לא רוצה ללכלך את הבריאה".

היא הגיעה ליבשת השחורה לראשונה בסוף שנות ה-80, כדי לכתוב על משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והפכה לפרסונה נון גראטה של הממשל דאז. "קיבלתי מהם גט, ונאסר עליי להגיע לדרום אפריקה במשך שמונה שנים", מספרת לויצקי. "עד היום אני שומרת על הקיר את התעודה האוסרת עליי להיכנס לדרום אפריקה. כשנלסון מנדלה שוחרר מהכלא, נסעתי לשם שוב עם עזר ויצמן, ונכחתי בטקס ההשבעה שלו לנשיאות. אחר כך גם הייתי במוזמביק, בזימבבואה, באתיופיה. כשהגעתי לבקר את שימבה בקניה, זה היה אחרי עשר שנים שלא הייתי באפריקה, וההתרגשות היתה גדולה".

מבחינתה, החיבור בין אהבתה לחיות ולאפריקה לבין ספר ילדים היה טבעי. כשניסיתי לקבוע איתה פגישה, היא בדיוק עמדה ליד חנות ספרים בציפייה לילדים שיבואו לשעת סיפור מפיה. כשהם החלו להגיע לחנות במצהלות, שנשמעו היטב מעבר לקו, איבדה לויצקי את חוט המחשבה ובקושי הצליחה לסיים את השיחה.

"אני אוהבת ילדים ומתקשרת איתם נהדר", סיפרה אחר כך, וגילתה שעל אף שפסחה על הבאת ילדים לעולם, יש לה בבית מדף שלם של ספרי ילדים. כשהקריאה את קורותיה לילדים בחנות הספרים, לא היתה מאושרת ממנה. "זו פעם ראשונה שישבתי והקראתי סיפור לילדים, ועוד סיפור שלי", היא מחייכת. "אצל ילדים אין זיופים, ואם משהו לא מעניין אותם הם ילכו ברגע. אבל את יודעת איזו מחמאה זו כשהם יושבים סביבי פעורי פה?"

ולמה לא התייחסה בספר ביתר הדגשה לתעשיית ציד הפילים ולמכירת השנהב? "רציתי לספר סיפור, לא לשאת הרצאה מלומדת", היא מסבירה. "תמיד צריכים לבחור מה להכליל ומה לא, וזה קודם כל הסיפור של שימבה. זה סיפור על יחסי החברות בין הפילים, אהבה וחמלה. הילדים שיקראו את הספר יצטרכו בבגרותם לתת את הדעת לטבע ולמה שקורה פה. אני מקווה שהם יבינו עד כמה הפילים הם חיה מופלאה, שאסור לתת לה להיכחד".