בננות - בלוגים / / על נדיבות וחסדים קטנים- בעקבות איריס אליה כהן
הפינה של נעמי
  • נעמי לויצקי

    נעמי לויצקי החלה את דרכה כעיתונאית בשבועון הפוליטי 'כותרת ראשית', והיתה עיתונאית בכירה ב'חדשות' וב'ידיעות אחרונות'.  ספריה: 'כבודו: אהרון ברק, ביוגרפיה'.  "העליונים: בתוככי בית המשפט העליון"  בחמש השנים האחרונות לימדה בבית-הספר למשפטים במכללה למנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה האישית של השופט על הכרעותיו.

על נדיבות וחסדים קטנים- בעקבות איריס אליה כהן

הי שחרחורת – This one's for you 

לפני כשלוש שנים, בשלהי חודש ספטמבר סיימתי לכתוב את ספרי "העליונים", העברתי את כתב היד לעורך שלי מנחם פרי וארזתי מזוודה. זהו, סיימתי עבודה של שנתיים וחצי ועכשיו הזמן להתפרק בעיר האהובה עלי בעולם. 

ראשית אקוטובר בניו יורק – תקופה מדהימה מן הבחינה התרבותית (בעצם מכל בחינה) וגולת הכותרת היא פתיחת עונת האופרה במטרופוליטן. הפעם הגאלה הייתה מסקרנת במיוחד. הפקה חדשה וחדשנית מדוברת מאוד של "מאדאמה בטרפליי". בנוסף ליופיה של האופרה הזאת לי יש אליה סנטימנט מיוחד, שכן זו האופרה הראשונה שאימא שלי לקחה אותי לראות בהיכל התרבות ואני על סף גיל ההתבגרות. בטרם צאתי את הארץ התקשרתי למטרופוליטן בניסיון להשיג כרטיס ואישה מאוד נחמדה ענתה לי שנותרו רק כרטיסים בשלושת אלפים דולר. מה?!!!

ברור שוויתרתי, אולם ביום הבכורה החלטתי לקחת סיכון וללכת לממטרופוליטן. לבשתי את הג'ינס הכי חגיגיים שלי, עליתי על התחתית והתייצבתי ברחבה. אני עומדת לי שם, והלימוזינות עוצרות אחת אחת, שון קונרי מגיע בסמוקינג, ברברה סטרייסנד בשמלת ערב, גם ברברה וולטרס וג'ורג' קלוני וכך זה נמשך ואני בג'ינס. לפתע ניגשת אלי איזה אישה נעימה למראה ושואלת אם אני מחפשת כרטיס. אני מתה לכרטיס, אני עונה לה והיא אומרת: ואני מתה לתת את הכרטיס שלי למישהו שמת לכרטיס ומושיטה לי כרטיס. כמה אני חייבת לך, אני שואלת אותה ולמרבה התדהמה היא עונה לי: כלום. 

בפה פעור אני נכנסת לאופרה מתיישבת (אפילו המקום היה טוב) בג'ינס בים שמלות הערב, וזוהי  ניו יורק במיטבה, איש לא חשב שזה מוזר. וכך זכיתי לאחת החוויות המוזיקאליות הגדולות של חיי. 

אז איך הדברים הללו קורים לנו? אביטל בוודאי תגיד שזה נס משמיים, אבל אני סבורה שזה חסד קטן שנובע מאיזה נדיבות בסיסית של האמריקאים.  
קשה לי להאמין שסיפור כזה יכול היה לקרות לי ברחבה של המשכן לאומנויות הבמה 🙂  
ואם אספר לך איריס שזו לא הייתה הפעם היחידה באותה נסיעה מיתולוגית שלי, תאמיני? 

גם להצגה "שבע גיטרות" של אוגוסט ווילסון – מחזאי אפריקאי אמריקאי שכתב על מאבקם של השחורים באמריקה – ניסיתי להשיג כרטיס מהארץ והכל נמכר ולא היה כרטיס אחד לרפואה. שוב החלטתי לקחת סיכון ולהגיע לקופה להצגה יומית. וכבר היה שם על דלת התיאטרון דף עם רשימת ממתינים, משהו כמו עשרים שמות היו רשומים שם. הוספתי את שמי בתחתית הדף אולם היה ברור שאין לי שום סיכוי. ואז לפתע משום מקום ניגש אלי גבר, התברר שהוא פרופסור ללימודי מאבק השחורים, והגיש לי כרטיס. ושוב: כמה אני חייבת לך? ושוב: כלום. 
       

    
  

20 תגובות

  1. איריס אליה

    אח. נעמי נעמי יקרה. (כבר כתבתי לך שיש לי סנטימנטים עמוקים לשם שלך?) זה באמת מדהים.ואני מבינה שהפיתרון שהציעה תלמה פרויד הוא כנראה הפיתרון הנכון. מה שנתפס כמדהים בעיננו, הוא כנראה עניין שגור במחוזות ארץ האפשרויות הבלתי. את יודעת.
    חוץ מזה, יש לך קישור לספר שלך, "העליונים"? מתי יצא?
    מאד מאד אשמח לקישור.
    שבת נפלאה במחוזותיכם הקצת פחות נדיבים, אך היותר חמים זה בטוח.

    • תודה איריס יקירה אי שם בארצות הקור וכן, אני סבורה שמשהו בחינוך הבסיסי של האמריקאים עושה אותם נדיבים יותר. לא את כל השלוש מאות מליון כמובן, אבל ככלל. לפני למעלה משנה כתבתי כאן על אובמה ועל התקווה שלי שייבחר והתעורר בבלוג דיון די מלגלג על הנימוס האמריקאי ועל זה שתמיד ישאלו אותך מה שלומך ויאמרו לך have a nice day וכמה זה מאוס וצבוע. אני דווקא חושבת שהדברים הקטנים הללו מביאים גם לאיזה טון פנימי אחר.
      יקירה, אני שמחה כמובן שיש לך יחס מיוחד לשמי, בת כמה נעמי שלך?
      והנה הקישור לויקיפדיה על העליונים
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D_-_%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%9B%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F
      שיהיה לך אחלה של ערב

      • איריס אליה

        נעמי יקרה, והנה, גם על נדיבותך המאירה והמהירה אני שולחת לך תודה. אכנס לזה בלילה שלי.
        תודה תודה.
        ונעמי שלי בת שלוש עשרה.
        שבוע טוב לך, נעמי. (בחיי שזה שם מהמם.)

  2. נעמיקה מה אומר, כתיבתך מענגת.
    אני לא בטוח שהסיפור הוא הוכחה לכך שאמריקה נדיבה וישראל צייקנית.
    אמריקה, יחד עם הדברים היפים וההישגים שלה מלאה עדיין בפערים, עיוותים ועוולות.
    מכל מקום – כשאהיה שם אעמוד גם אני ואולי אזכה למחווה כזו:)

    • איריס אליה

      אוי, משה… זה ברור! לרגע לא האמנו, אני צריכה לענות, בעצם, רק בשם עצמי, לרגע לא חשבתי שהנדיבות היא תכונתה הבולטת והמרכזית של אמא אמריקה. האמן לי. יש לי רשימה ארוכה (ושחורה) של תכונות…

    • מירי פליישר

      גם אני

    • אוי מוישלה אלף תודות ועוד אחת. לא אמריקה נדיבה יותר, אלא אמריקאים כאינדיבידואלים וכמובן שיש שם המון רעות חולות ובכל זאת במיין סטרים יש משהו בסיסי נדיב יותר. אצלנו תכף מרגישים פרייארים, אתה מכיר את זה? שם אין את התרבות הזאת ותחושת הפרייאר, לפחות אני לא נתקלתי בה. לך תעמוד שם יקירי ותנסה את מזלך, אבל אל תשכח להביא איתך ארגיות חיוביות 🙂

      • לא אשכח יקירתי, וגם ג'ינס:)
        האמת, גם אני חוויתי כמה חוויות נדיבות באמריקה. הזמנה להתארח מתי שאני רוצה בבית קיץ בלונג איילנד – ומפתח לדירה כל פעם שאני בניו יורק. זה ועוד כמה מחוות, כולל כרטיס לאאידה בעיבוד אלטון ג'ון אכן מוטטו כמה דעות הקדומות

  3. וואו. כיף לשמוע על הסיפורים האלה. וכיף לקרוא אותך, נעמי.

  4. נעמי, כיף לקרוא את סיפורי העץ הנדיב של כתיבתך..

  5. איזה סיפור !
    אחול שלוק של מזל יש לך נעמי
    וחוץ מזה : צריך לדעת באיזה תור לעמוד 🙂
    אהבתי איך שכתבת "מאדאמה "
    שבוע טוב

  6. איריס קובליו

    נהדר נעמיתי. גם לי זה קרה בניו יורק. האמת שזה פטנט ידוע אך לא תמיד עובד כמובן. אני זכיתי באופרה דפניס וכלואה שלא אשכח בחיי.
    להתראות בשבת:)

    • תודה איריסיתי נפלא לפגוש כך פתאום במנה כזאת של נדיבות נכון? זה לא היה פטנט מצידי, אני באמת מתתי לראות את האופרה ואפילו לרגע לא חשבתי שיש לי סיכוי לכרטיס לבכורה אפילו בתשלום. לא האמנתי שזה קורה לי.

  7. אתן מופלאות! איך לי לא קרו אף פעם דברים כאלה????

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לנעמי לויצקי